ימים אלה אטרקציה קולינרית חדשה במתחם שרונה בתל אביב זוכה לפרגונים רבים ברשתות וברחוב – “קפה עוטף”, רשת בתי קפה חדשה שסניפה הראשון נפתח ברחוב קפלן 30 בתל אביב ומעסיק אך ורק את תושבי נתיב העשרה, כשכל הרווחים וההכנסות ממנו משמשים לשיקום המושב והקהילה.
אלפים הפגינו ברחבי הארץ: מדורה הודלקה בקפלן, המפגינים צעדו לאיילון
טרגדיה באשדוד: ילד בן עשר נהרג בשריפה בבניין מגורים
ב־7 באוקטובר 2023, השבת השחורה, נרצחו 20 מתושבי המושב נתיב העשרה השוכן על גדר הגבול. 1,080 תושבי המושב, מתוכם 320 ילדים, פונו ברובם לתל אביב.
היזמים של "קפה עוטף" הם תמיר ברלקו - יזם ומייסד רשת "ארקפה" ומיזמים קולינריים רבים בישראל ובעולם ששימש לאחרונה כסגן נשיא ברשת "סלינה", מיכל ציון - בעלים ומנהלת של חברת "אידאה תקשורת שיווקית", הפקת אירועים, כנסים ופעילויות שיווקיות בארץ ובעולם, חגית אברון, לימור ארליכמן, עדי כהן, ענת נתיב, זיו קורצקי ודיוויד מרגולין. "הבנתי שהקהילה של נתיב העשרה לא נפגשת אלא מפוזרת, והבנתי שהקהילה צריכה לעטוף את עצמה, להיפגש יחד, ואיפה הכי כיף להיפגש? בבית קפה", סיפר ברלקו.
הנהלת שרונה תרמה את הנכס באחד ממבני הטמפלרים לשימור למשך חצי שנה ללא עלות, וקרן Tech4Israel, שהוקמה לאחר ה־7 באוקטובר על ידי קהילת ההייטק בישראל, העניקה תרומה משמעותית למיזם. תורמים נוספים הם "החברה המרכזית למשקאות", "יכין", "נירלט" ועוד.
היזמים מתכננים הקמת עוד שבעה בתי קפה, כשכל אחד ישויך ליישוב אחר, ובניהולו (בשבועות הקרובים צפוי להיפתח בשכונת פלורנטין בתל אביב “קפה עוטף - רעים”). בתחילה יפעל הקפה באזור המגורים הזמני שאליו פונו התושבים ולאחר מכן יעבור איתם ליישוב המקורי. בבית הקפה מגישים מאפים, קפה וכריכים טריים. אשת הקולינריה רותי רוסו מלווה את גיבוש התפריט, שחלק ממנו מתוצרת העוטף: יינות, ריבות, פירות ועוד, לצד מוצרים שונים שעוצבו במיוחד לרשת.
"קווץ' בלב"
“לפני פתיחת בית הקפה עשינו יום הרצה לבני המושב”, מספר רז קידר, מפונה מנתיב העשרה, ממייסדי ומנהלי בית הקפה. “היו חבר’ה שלפני כן לא נגעו בקפה ולא היו במטבח אז זה היה ניסיון, זה היה יום ללא תשלום, והגיעו 30־20 איש מהמושב לפרגן. ביום למחרת, בפתיחה הרשמית, הגיעו מלא אנשים, תורים ארוכים ומחמאות. זה עשה לנו ‘קווץ’’ בלב ואפילו דמעה קטנה זלגה לי כי הרגשתי שהנה, הצלחנו קצת לאחד את המושב דרך בית הקפה, אחרי השנה הקשה שעברנו ועוברים”.
קידר עצמו בילה במסיבה בתל אביב בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר, ובשעה 07:00 בבוקר חזר לביתו בנתיב העשרה. “בהתחלה לא ייחסתי לירי הרקטות חשיבות יותר מדי גדולה כי כתושב נתיב העשרה אני רגיל לזה, זה דבר שבשגרה”, הוא אומר. “אבל כשהגעתי הביתה התחלתי לקבל טלפונים מחבר’ה מהתיכון ומכל מיני אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן ששאלו אם אני והמשפחה שלי בסדר.
מהר מאוד הגיעו ההתרעות על חדירה של מחבלים ואז בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית בת דודה שלי שלחה הודעה שהמחבלים אצלה בבית וביקשה שלא נשלח לה הודעות. אחי יותם, שהיה אז במשמרת כבודק ביטחוני במעבר ארז, הרגיע אותי שהכל בסדר למרות שהוא ראה את המחבלים בעיניו, ומהר מאוד הבנתי שלא הכל בסדר.
גם ההורים שלי צלצלו אליי ושאלו מה איתי וסיפרו שגם הם בממ”ד. אלו היו שעות מורטות עצבים והתחלתי אפילו להשלים עם העובדה שאולי אשאר לבד בעולם הזה, וקצת כעסתי על עצמי שלא הייתי איתם שם. למזלי בסוף הסיוט הזה כולנו נשארנו בחיים”.
“שמענו את המחבלים רצים על הגגות, ניסינו להבין מה קורה אבל לא קיבלנו מענה”, משחזר יותם (26), אחיו של רז. “ראינו אותם במצלמות, הם היו 100 מחבלים וידענו שאנחנו לא יכולים להתמודד עם כמות כזו, אלא רק הצבא יכול לעזור, אבל באותו רגע אף אחד לא ענה. נכנסנו לתוך ארון התקשורת כששמענו אותם למעלה על הגג מדברים וצועקים בערבית, ויורים בכל מי שהם רואים”.
העזרה הגיעה אחרי שש שעות: “פתאום הגיע מסוק ושמענו ירי על הגג עם המסוק, שמענו אותם יורים לכל עבר והיינו בטוחים שאו שאנחנו חטופים או נרצחים. הם ניסו לפתוח את הדלת שלנו אבל לא הצליחו לפתוח אותה. אני לא באמת יכול להסביר את זה. אחרי כמה שעות קיבלתי הודעה מהקב”ט שסיירת צנחנים מגיעה לחלץ אותנו וכך קרה”.
“ההורים נלחצו”
האחים קידר והוריהם פונו כאמור לתל אביב, ורז גר בדירה של מפונים מטעם המדינה. “בחודשיים הראשונים הייתי בבית 24/7 מול החדשות, בוהה בתקרה, לא עובד, לא אוכל, הייתי בדיכאון ובמוד של לא לעשות כלום", אומר רז. "איבדתי קרובי משפחה וגם חברים ומכרים ולא הייתי מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
ההורים שלי נלחצו ודאגו לי כי סירבתי לקבל טיפול פסיכולוגי כי לא הרגשתי שאני צריך, אז אבא שלי התחיל כל הזמן לשלוח לי הודעות על עבודה, אם זה בחנות בגדים או מלצרות. לא הייתי בנוי לזה. בהמשך אבא שלי שלח לי הודעה שאיש העסקים תמיר ברלקו מחפש מישהו שייכנס איתו שותף־בעלים לבית קפה.
אמרתי לאבא שלי: ‘אבא, תראה אותי, נראה לך שאני יכול לפתוח עסק ולהיות בעלים? אני לא במצב עכשיו של להכניס משהו לפה’. היה לי ניסיון בעבודה בבית קפה אבל לא ברמה של לעבוד מול ספקים ולהקים משהו מאפס. אמרתי לאבא שלי שאני לא מסוגל לזה, אבל הוא הפציר בי ללכת לראיון העבודה בשבילו.
הלכתי לראיון עם תמיר בדצמבר האחרון והוא סיפר לי שמטרת הקמת בית הקפה היא לשקם את הקהילה שלנו ולאחד אותה, וגם לתת מענה כלכלי של עבודה לחבר’ה הצעירים של המושב שהם אבודים. חשבתי שזה מיזם מטורף ורעיון מגניב, וחשבתי שזה יכול לעזור לי לחזור לשגרה ולצאת מהמצב הנוראי שבו הייתי.
תמיר ואני התחלנו להעלות רעיונות, והוא שאל אם אני מכיר עוד חבר’ה שמתאים להם להיכנס גם כשותפים־בעלים, אז המלצתי לו על יותם ועל חברה טובה שלי, נועה שבת, שאני מכיר מהשכבה שלי וגם היא מפונה. אנחנו רגילים לראות אחד את השני כל הזמן, אם זה בתור למכולת או סתם בסיבוב במושב, וזה הלך לאיבוד מאז ה־7 באוקטובר ועכשיו המטרה של בית הקפה היא להחזיר את זה”.
יותם: “ברגע שפוניתי לתל אביב ב־7 באוקטובר, נכנסתי, כמו רז, לשגרה של להירקב בבית. בעיקר ישבתי כל היום על הספה והזמנתי וולט. המיזם של בית הקפה נתן לי סיבה לקום בבוקר ונתן לי כוח, זה ריפא אותי. בהתחלה היו חששות, פחדנו שלא תהיה יותר מדי תנועה בבית הקפה, אבל מהר מאוד ראינו שמגיעים אנשים ושיש עבודה. מגיעים גם אנשים מהמושב, וגם אנשים מכל רחבי הארץ. זה מרגש אותנו מאוד”.
איך הצלחתם ללמוד בזמן כל כך קצר לנהל ולהקים מאפס בית קפה, ללא ניסיון קודם?
רז: “באמת היינו בכמה חודשים של אטרף להקים את המקום מאפס. עשו לנו מעין אקדמיה מזורזת של לימודי התנהלות מול עובדים, מול ספקים, מול משפצים ומול לקוחות. למדנו דברים שבחיים לא חשבנו שנצליח לעשות לבד או שנצטרך להתמודד איתם. עשינו את זה והמקום נפתח והוא פורח. זה עוזר לנו לא להרגיש אבודים”.
אתה מצפה כבר לחזור לנתיב העשרה?
רז: “אני נורא חושש ולא רואה את זה קורה. אם תגיד לי שאין את עזה ושיהיה סיכוי אפסי שיקרה משהו – אז ברור שאני מתגעגע לחברים שלי, לבית שלי ולמקום המוכר שלי, אבל כרגע אני לא מרגיש מספיק בטוח. אני חושב שעם כמה שנאחזנו במוות, באובדן ובמלחמה, אז יש אופציה להיאחז באופטימיות ובהמשך החיים. ברור שאסור ואי אפשר לשכוח את האנשים שאיבדנו, אבל צריך לבחור בהמשכיות, והנה, מסיטואציה שהייתי בדיכאון כל היום במיטה ולא רציתי לצאת ממנה – אני עכשיו בעל עסק”.