גל השריפות שפרץ לפני יומיים בקריית שמונה וביישובים הסמוכים קרן נפתלי, מבוא חמה, בצת ועוד, גרם לתבהלה רבה בקרב תושבי הסביבה. חרף האש שכבתה המגמה באזור עדיין מדאיגה. אילן עמר, רבש"צ בקיבוץ יראון, התראיין היום (רביעי) לתכנית "שבע-תשע" בהנחיית אודי סגל וענת דוידוב וציין כי "תכף יתחיל להתחמם שוב, רוחות, כל מה שהיה אתמול הולך להתחדש. כיוון שיש לאש הזו יכולת התנהלות מדהימה, היא כל פעם מחדשת את עצמה וזה עוד לפני האירוע הבא. אנחנו מוקפים בעצי אורנים, בכל הגליל, ויש לאורנים האלה את היכולת לחדש את האש כל פעם מחדש. טיפה רוח וכל מה שהיה אתמול, הסרט מתחיל מההתחלה".
העסקה מסוכנת להישרדות נתניהו וסינוואר - אין סיכוי שתצא לפועל | גנור
"ירידה בחדות ובריכוז": דיווחים מדאיגים על ביידן וכשירותו המנטלית
כשנשאל לגבי מערך הצוותים ומצב היערכותם ענה: "צוותי הכיבוי קיימים, הם עובדים בשגרה בצורה מופלאה וכרגע גם בחירום, אבל יש קו שהם לא יכולים לעבור. אותו קו שבו נפתחה חזית חדשה ורצועת ביטחון חדשה. אל תוך רצועת הביטחון, בתוך שטח ישראל, כל כוחות הכיבוי והחילוץ מנועים מלהגיע, כיוון שהם חושפים את עצמם. לא רוצה לדבר על פריווילגיה של מטוסים, כי הם בטוח לא יגיעו. רצועת הביטחון היא אותם יישובים שפונו, מבית הילל, כפר גלעדי, משגב עם לכיוון יראון, אביבים, דובב - זוהי רצועת הביטחון החדשה של ישראל, שאליה כוחות הכיבוי והחילוץ לא יכולים להגיע".
"באירוע של אתמול יצאנו לכבות את מוקדי השריפה שהתחילו להתפשט לתוך הקיבוץ, לאו דווקא ירי מכיוון לבנון, בהרבה פעמים זה קורה עקב יירוטים. לאף אחד לא הייתה כוונה להדליק פה משהו, אבל עצם היירוטים הדליקו את האזור. כל הירוק שהיה פה, זה היה ברור שזה הולך לקרות, לכולם היה ברור", אמר.
"בעצם השריפה מחדדת את המושג 'שמירה על הבית', זה לא רק להילחם בחיזבאללה, זה בעצם לשמור בכל כוח שאפשר כדי שביום שבו כל התושבים יחזרו יוכלו למצוא משהו. למעשה, יש בהרבה מאוד מקרים מצבים שבהם כיבוי אש, שרוצים לבוא ועושים עבודה מדהימה בכל האזור, אבל ברגע שאין סכנת חיים - כיבוי כוחות אש לא יגיעו לשום מקום. נכון שאין סכנת חיים, השאלה איך אני רוצה שהיישובים ייראו ביום שהילדים יחזרו, מה אני מצפה שהם יראו".
"אני בטוח שתהיה השפעה מאוד גדולה על שרידות היישובים, אם הם בכלל יחזרו למה שהיו פעם, באיך היישוב ייראה כשהם יחזרו", הוסיף עמר. "לכן בהרבה מאוד פעמים אפילו שאין סכנת חיים אנחנו נכנסים לבתים. ספגנו פגיעה של 2 טילי נ"ט לתוך בית, קיבלנו פקודה, כיתת הכוננות, לא להגיע לבית הזה. את הבית הזה איבדנו, אבל לא איבדנו את כל השכונה".
לגבי ציוד כיבוי השריפות הוא טוען: "הרבה מהציוד שנמצא כרגע שוכב בהרבה מחסנים, הציוד הזה קיים. אנחנו מוכנים לאתגר הזה, עברנו הכשרה על ידי כיבוי אש, אבל עם כל דפי ההוראות אני לא אוכל לכבות - צריכים את הציוד. קשה לי לשלוח אבות בני 40 ו־50 לכבות שריפות עם ביגוד רגיל. יש ביגוד חסין אש או ביגוד לתקיפת אש, שאני יכול לשלוח בשקט את כיתות הכוננות שהם לא ילדים בני 18 ו־19. היו אירועים של שריפות באזור שניגשנו לסייע לכוחות הכיבוי ואני עומד ומכבה את השריפה ולידי כבאי עם חמצן וביגוד ונעליים, שולחים אותי לקרב בלי נשק".
"בשעת המעשה אני לא מפחד", ציין כשנשאל על כך. "אני רק זועק לעזרה, לקבל את הציוד שאיתו אני אוכל להתמודד. זו רק ההתחלה, להבין שהאתגר הבא שלנו, המשימה הבאה שלנו זה איך יראה המקום הזה ביום שאחרי. כל מה שאני פונה זה להעביר את התקציבים לכיבוי האש, שהם יוכלו לסייע לנו. הם באמת רוצים. מפקד המחוז שהסתובב פה איתי וראה מול מה אנחנו מתמודדים, אני רואה שכואב לו, כי הוא לא יכול לעזור לי".
בסיום הריאיון סיכום ואמר: "הלב שלנו נמצא בדרום, כל ההתמודדות הקשה שלנו מתגמדת לעומת המשפחות והחטופים שלנו. אני קושר את גורלם לגורלנו פה, את מה שצריך לעשות צריך לעשות - את האיום צריך להסיר. כל כמה ימים מגיעה לפה משפחה, אורזת את הדברים והבית נשאר ריק. אם הייתי יכול לכבות עם הדמעות שלי את השריפות לפחות זה היה עוזר. התמודדות לא פשוטה. צריכים להרגיש שמישהו איתנו, לא רק בהבטחות, בלסייע, להביא לנו ציוד, שנוכל להתמודד. אתה מרגיש לבד, זה הקושי הגדול".
סייעה בהכנת הכתבה: שני רומנו