אלוף (במיל’) נעם תיבון כותב על משה רבנו
תיבון הגיע בשבעה באוקטובר מתל אביב עם אלוף (במיל’) ישראל זיו כדי לחלץ את בנו ומשפחתו בקיבוץ נחל עוז. תיבון וזיו הצטרפו לכוח של יחידת מגלן, ויחד איתו חילצו את תושבי הקיבוץ, ובהם את בני משפחתו, וסייעו בטיהור הקיבוץ מהמחבלים.
משה רבנו מייצג בעיניי יותר מכל דמות אחרת בתנ”ך את המילה “מנהיג” כי הוא, בניגוד לחלק מהאנשים שמציגים את עצמם היום בתור מנהיגים, לא עשה סקר בקרב בני ישראל במצרים, לא בדק קודם כל מה רוב הציבור חושב ואז ניסה לקלוע לדעת הקהל, לא פחד להגיד דברים שהרגיזו אנשים. הוא שאל את עצמו: מה העם הזה צריך? מה הדרך הנכונה להבטיח עתיד טוב יותר לילדים של העם הזה? וברגע שהבין מה נדרש, הוא לקח על עצמו את המשימה הכי קשה - להוציא את העם מעבדות במצרים ולהוביל אותו לארץ ישראל. לאורך הדרך, כאשר היו קשיים ותקלות, הוא נשא באחריות ולא רץ להאשים אחרים. זו המנהיגות שכל כך חסרה לנו היום. יש לנו מנהיגים שחיים על פי סקרים ונותנים ליועצי תקשורת לנהל אותם, במקום לקבל החלטות אמיצות. עד שלא נחליף אותם, לא יהיה פה טוב יותר.
טלי חדד כותבת על משה רבנו
חדד שמעה את ירי המחבלים בשבעה באוקטובר, והורתה לבנה איתמר לצאת ולהילחם. היא עצמה יצאה ברכבה הפרטי לפנות פצועים תחת אש. הראשון בהם היה בנה.
לאחר הנסים הגדולים שנעשו לעם ישראל וצאת בני ישראל מארץ מצרים וקריעת ים סוף, כל האומות נפעמו מהנס הגדול ומהקשר של אלוהים לעם ישראל, עד שהגיעו בני עמלק, מיד בצאתם של בני ישראל ברפידים, ושם התנהלה מלחמה קשה. מטרתם של בני העמלק הייתה לערער את ביטחונם של בני ישראל באלוהים, ואז נאמר “וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה”, משמע, מתי שידיו של משה היו נישאות לאבינו שבשמיים - בני ישראל ניצחו, ואילו מתי שידיו של משה רפו - עמלק ניצח.
ואני שואלת: מה, אלוהים לא היה יכול לנצח את עמלק, שהוא היה צריך את ידיו של משה לשם כך? בא אלוהים לרמז לנו את דרישתו לעם ישראל: “באחריותכם אחדותכם”.
האסון של השבעה באוקטובר בא בעקבות הפילוג והשסע בעם ישראל. האירועים המפלגים שקרו פה בחגי תשרי, יום כיפור וסוכות, ואז כשהגיע חג שמחת תורה - ה־7.10 - עמלק ניצח באותו יום את אחת המעצמות בעולם - הלוא היא צה”ל. היום אנחנו יוצאים בסיסמאות “באחדותנו ננצח!”, ואני תפילה שיד ימין ויד שמאל יהיו מכוונות למעלה לשמיים, בדיוק כמו שידיו של משה רבנו היו, בתפילה לשלום החיילים ולהחזרת השבויים, ולאחדותה של ארץ ישראל לעם ישראל - תורת ישראל.
סא”ל אור בן יהודה כותבת על אסתר המלכה
סא"ל בן יהודה, מפקדת גדוד קרקל, נלחמה בשבעה באוקטובר במחבלים וחילצה חיילים במוצב סופה.
במגילת אסתר אנחנו נחשפים בהתחלה לאסתר כדמות פסיבית, היא עושה את מה שמרדכי אומר לה לעשות, הולכת אחרי הגורל שנקבע לה.
אך כל זה משתנה כשאסתר המלכה נקראת לדגל, כשמרדכי אומר לה: ״כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווחה והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת בית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
מרגע זה אסתר פועלת באופן אקטיבי ומסכן חיים, היא מגיעה אל המלך, אף שלא נקראה אליו 30 יום, והיא מבינה את המשמעות ואת הרגע הזה שאליו היא יועדה. בפעולות שלה היא מבטלת את גזרת המן ומצילה את היהודים בפרס.
בשבעה באוקטובר, בשעה שמחבלים חדרו לשטח מדינת ישראל, נקראנו למשימה ונלחמנו מול עשרות מחבלים. הגדוד יצא צפונה אל יישובי דרום העוטף, לחמנו במוצב סופה, בחולית, ביתד, בכרם שלום והגנו על היישובים באזור חבל שלום והחלוציות. אסתר, שנשאה באחריות וסיכנה את עצמה, עשתה זאת כי הבינה את גודל השעה ואת ה״למה״ שבזכותו היא הגיעה למלכות. יום־יום אני מזכירה ללוחמים שלי ולעצמי את ה״למה״ ואת גודל השעה שבגללה אנחנו נמצאים כאן, נלחמים ומגינים על המדינה.
הרב שחר בוצחק כותב על דוד המלך
רב קהילת “אפיקי אורות” באופקים ור”מ בישיבת ההסדר בשדרות לקח ב־7 באוקטובר את נשקו האישי ויצא להילחם במחבלים שפלשו לעיר. במהלך הקרב, שבו הציל חיי אזרחים רבים, נפצע ברגלו.
דוד המלך מסמל חיבור מיוחד בין תורה לגבורה. דוד המלך היה רב גדול מאוד, למדן עצום ובקי בתחומי תורה רבים. ירא שמיים גדול ושילב את כל זה עם היותו לוחם ומצביא. דוד המלך היה לוחם הקומנדו המוכשר ביותר בצה"ל של אותה תקופה, כינויו היה "עדינו העצני". לוחם דתי שידע שכדי לנצח את האויב יש להתאמן, להקים צבא ולהילחם, לא רק לקרוא תהילים. למעשה, הוא זה שכתב את ספר תהילים, אך עם כל זאת כתב בתהילים: "המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה".
נוסף לכך, דוד המלך תיקן שכל לוחם בצה"ל כתב גט לאשתו, והתגרש ממנה, לפני יציאתו לקרב. הסיבה ההלכתית הייתה למנוע מצבים של נשים עגונות, אך המסר העמוק שדוד המלך הטמיע בחייליו הוא שברגע שהוא לובש מדי צה"ל, הוא מתנתק ממשפחתו, מאשתו וילדיו. מעכשיו הוא מחובר למשהו גדול יותר, עם ישראל. הוא לא עושה שיקולים אם יחזור הביתה בחיים או לא, ומוכן למות בקרב בשביל לנצח את המלחמה.
בקרבות שמחת תורה ראינו אזרחים, שוטרים וחיילים שעשו בדיוק את זה. יצאו לקרב והשאירו את משפחתם מאחור, מבלי לדעת אם יחזרו אליהם או לא. זה לא משנה, העיקר לנצח את האויב.
דוד ידע שניצחון זה עד הסוף, לא הסתפק בחצי ניצחון, אלא בהכרעה מוחלטת. לא חוזרים הביתה בלי שאחרון המחבלים חוסל, וכתב: "רדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". דוד המלך לא התבייש בניצחון צבאי, וכתב על הצלת אלוהים אותו במלחמותיו פעמים רבות בספר תהילים.
עד היום, כל בית ישראל בכל זמן של צרה ומלחמה קוראים מהספר הקדוש, ספר תהילים, את כתביו של הלוחם הקדוש. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו.
אלאור טוויל כותב על דוד המלך
חובש מד"א. יצא לתחנת מד"א שדרות מיד בהישמע האזעקות כדי לסייע לחבריו ולפצועים, עוד בטרם הובן כי המחבלים מסתובבים ברחובות העיר. טיפל תחת אש המחבלים בפצועי ירי שהגיעו.
דוד המלך התחיל כרועה צאן, וכששמואל בא למצוא את המלך הבא הוא עדיין היה ברעיית צאן, הוא התחיל בתור אדם פשוט, ובמלחמה הראשונה מול גוליית והפלשתים הוא לא חשב על עצמו אלא הבין את המשמעות של זה והבין שזו מלחמה על קידוש השם. הוא הבין שהמלחמה הזו היא על עם ישראל. הוא נלחם באויבים בלי פחד, כשהעמלקים באו וחטפו נשים וילדים, הוא נלחם והחזיר את כולם.
זה מתקשר לי למה שאנחנו חווים מאז ה־7 באוקטובר ומתמודדים איתו כיום. בסוף דוד המלך ידע לאחד את העם, גם אחרי מרד אבשלום ואחרי ששאול המלך נהרג. בשבת השחורה המחבלים קמו על עם ישראל ועל כל מה שעם ישראל מסמל, והאנשים פה קמו כדי להציל את כולם, וזה מתקשר לי לאחדות שלשמה פעל דוד המלך. כשאתה מתמודד עם אויב אכזרי כמו זה, אתה מבין שיש אויבים שצריך להשמיד אותם עד הסוף, וגם אני וגם חבריי ידענו שיש מחבלים בחוץ וידענו גם שלצערנו אנחנו לא חמושים אבל עדיין יכולים לעשות משהו, וידענו לשים את הטובה של עם ישראל לפני החיים שלנו מתוך מסירות נפש, כמו של דוד המלך. זכינו בהשראתו לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור כמה שיותר לעם ישראל.
חיים וינגרטן כותב על שכניה בן יחיאל
סמנכ”ל מבצעים בזק”א. פעל לחילוץ, להצלה ולזיהוי הקורבנות ולהבאת גופותיהם או שרידיהם לקבורה תחת אש המחבלים.
הגיבור שלי הוא שכניה בן יחיאל. האם שמעתם את שמו? אני משוכנע שלא. שכניה הזה הוא אחד האישים המוזכרים במקרא, אך לא בספרים היותר מוכרים, אלא בספר "עזרא", פרק עשירי.
כדי להכיר את שכניה בן יחיאל ולהבין מדוע בחרתי דווקא בו, אסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי לפועלו. הימים היו ימי שיבת ציון, המאה הרביעית לפני הספירה. רבים מגולי בבל אשר עזבו את הארץ עם חורבן בית ראשון הולכים ושבים אליה. כאן הם מוצאים הרס רב, ערים שרופות וחרבות, והגרוע מכל - יהודים שאיבדו את זהותם הלאומית, ההתבוללות אוכלת בכל פה.
מנהיגי העם, עזרא ונחמיה, מנסים להשליט סדר, להקים את המוסדות הלאומיים והדתיים, לגבש את העם ולהשיב אותו אל מקורותיו הקדומים. בשלב מסוים הם חשים קושי בלתי נסבל, כל כך בלתי נסבל עד שהם מגיבים במעשה לא צפוי, ההפך הגמור ממנהיגות. הם בוכים. ברגעים קשים אלו קם אותו אדם, אלמוני עד כה, אין בידינו כל מידע על אישיותו, על משפחתו, על תפקידו, אדם מתוך העם, קם ואומר לעזרא "יש תקווה", "קום כי עליך הדבר, ואנחנו עמך חזק ועשה". ואז, כמו במטה קסם, עזרא קם, והעם מציית והכל מסתדר.
מה הניע את שכניה בן יחיאל? להבנתי הניעה אותו ההכרה כי אין ברירה. “במקום שאין איש השתדל להיות איש”, אמר הלל הזקן (מסכת אבות פרק שני). הפעילות של מתנדבי זק”א אינה קלה, במלחמה היא הייתה אפילו מסוכנת. מה מניע את המתנדב לעזוב את ביתו, משפחתו, עבודתו ועיסוקיו הרבים ולצאת אל השטח? ההכרה כי בלעדיו לא יהיה מי שיעשה את זה. המשימה חשובה אבל אין איש. וכשאין איש תהיה שכניה בן יחיאל, תהיה מתנדב זק”א. קום כי עליך הדבר, ואז הכל יסתדר.
פקד עמית גור כותבת על יעל אשת חבר הקיני
מפקדת חבל אשכול במג”ב דרום. יצאה להילחם במחבלים והצילה במו ידיה, תחת אש כבדה וכשהיא פצועה בשתי הידיים, קצין צה”ל שלחם לצדה.
בזמן שדבורה הנביאה (שהיא דמות לחיקוי בפני עצמה: מנהיגה בזמן מלחמה, שהייתה גם השופטת היחידה וגם נביאה, וזו גדולה בעיניי, נוסף לחוכמה ולגבורה שלה) ניהלה את המלחמה נגד יבין מלך חצור, ששלט בישראל, יעל אשת חבר הקיני פיתתה את סיסרא, שר צבאו של יבין, נתנה לו חלב במקום מים, הרדימה אותו והרגה אותו עם היתד של האוהל. בכך היא הביסה את הרעים. היא מסמלת עבורי גם את הלוחמה הנשית וגם את התחבולה והיצירתיות.
רפ"ק מאלי שושנה כותבת על יעל אשת חבר הקיני
קצינת מתנדבים במרחב לכיש. ניהלה קרב בן יותר משמונה שעות מול המחבלים בעת שאלה השתלטו על תחנת המשטרה בשדרות, חיסלה ארבעה מחבלים גם לאחר שנפצעה וראתה את חבריה נהרגים. יעל עלתה לגדולה אחרי אירוע אחד, חד־פעמי. היא לא הייתה מוכרת קודם כמו שופטים ושופטות מהתנ"ך, וככה, בשבעה באוקטובר הרבה אנשים שברובם אלמונים התגלו בהבזק אחד.
הגיבורים הם בדרך כלל אנשים המפגינים אומץ רב, יושרה ואלטרואיזם בזמנים קשים. מה שמייחד אותם כגיבורים הוא הנכונות שלהם לעשות את הדבר הנכון, במקום הנכון, לעתים קרובות תוך כדי סיכון אישי או הקרבה עצמית. היכולות הללו אינן רק פיזיות, אלא גם כוחות נפשיים ורוחניים. יש עוד הרבה אלמונים גיבורים שלא קיבלו את הבמה ומקום בדפי ההיסטוריה וחשוב לי שנזכור גם אותם.
נצ”מ תומר אלדר כותב על יעל אשת חבר הקיני
מפקד מרחב דרום של מג”ב. לחם במחבלים בתוך תחנת המשטרה בשדרות ב־7 באוקטובר ונפצע. גם לאחר שהסכים בסופו של דבר להתפנות לבית החולים, ביקש מהרופאים לשחרר אותו - וחזר לשטח.
“תבורך מנשים יעל...” יעל, הדמות המקראית, מובילה אותי אל מקבץ הערכים שמסמלים עבורי גבורה כפי שהפגינו הלוחמים והלוחמות והשוטרים והשוטרות בשבת השחורה.
האומץ לפעול בצורה עצמאית תוך סיכון חייה, לפתות את סיסרא, המצביא הראשי של צבא האויב, להשתמש בתחבולה ולהכניסו לאוהלה, להשקותו חלב ולהרדימו - וברגע הזה המפחיד והמסוכן לקחת יתד ולנעוץ ברקתו. לעתים, כפי שחווינו אנחנו ב־7 באוקטובר, חשובה המטרה מהפרט, וכאשר פועלים מתוך אהבת המולדת, אמונה וצדקת הדרך מתגלים כוחות חבויים של רעות, חתירה למגע ואומץ. בשירת דבורה, בעקבות מעשה יעל תשקוט הארץ 40 שנה, ואני תקווה שבעקבות מעשי הגבורה של לוחמינו בעזה נחווה קצת שקט שמגיע כל כך למדינה המיוחדת והיפה שלנו.
יש לזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, לא צריך לחכות לרגע המושלם ולא שכל הקלפים יהיו מסודרים על פי הספר, פשוט לפעול עם מה שיש גם אם זה אומר להיות שוטר בודד ולהילחם עם אקדח אל מול טילי RPG, רימונים ותתי־מקלע.
זה מזכיר לי שיר של לאונרד כהן:
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack in everything
That’s how the light gets in
וכדברי השיר, לוחמי ולוחמות מג”ב, שוטרים ושוטרות וחברי כיתות הכוננות היו האור שנכנס ביום הזה.
רמי דוידיאן כותב על שלמה המלך
יצא בשבעה באוקטובר ברכבו הפרטי וניהל בעצמו מבצע חילוץ פצועים ונמלטים מהמסיבה ברעים, כשהוא יוצא שוב ושוב לשטח תחת אש. באחד המקרים ראה ישראלית חטופה בידי שישה מחבלים, הצליח לדבר איתם בערבית ולשכנע אותם לשחרר אותה.
שלמה המלך היה איש חכם מאוד, זה מה שנתן לי את חוכמת החיים שלי ב־7 באוקטובר להציל את הילדים האלה בחוכמה ובשיקול דעת, איך לחלץ אותם. הבית של שלמה המלך היה פתוח לכולם, וגם אני הבאתי את הפצועים שחילצתי אליי הביתה. לשלמה המלך היה אורך רוח וזה גם משהו שהשפיע ומשפיע עליי במצבי קיצון כמו בשבת השחורה ההיא.
ברוך כהן כותב על גדעון בן יואש
רבש”צ קיבוץ מגן. איבד את רגלו כשהיה הראשון שזיהה את המחבלים ומנע את כניסתם בגופו.
גדעון מנהיג את הקרב נגד מדיין, עמלק ובני קדם. בוחר את אנשיו. משתמש בתחבולה. חותר למגע עם מעט לוחמים. אסטרטג שבוחר את המקום מתוך כוונה לזכות ביתרון על האויב וצנוע. כך הייתי רוצה לראות את מפקדיי וחייליי. למעשה הוא קובע כללים שגם היום, כמובן באמצעים אחרים, מנהלים את הקרב. סיסמת המוסד היא “בתחבולות תעשה מלחמה”.
רחל אדרי כותבת על אביגיל
אדרי, “רחל מאופקים”, הוחזקה במשך 19 שעות עם בעלה דוד כבני ערובה, עד שחולצו בשלום מידי חמישה מחבלי חמאס שפרצו לביתם במתקפת הפתע. היא גילתה תושייה, הגישה למחבלים קפה ועוגיות על מנת למשוך זמן, עד בוא כוחות הביטחון. בעלה דוד הלך לעולמו בחודש פברואר האחרון בגיל 68.
כשהתבקשתי לכתוב על דמות נשית חזקה מהתנ״ך, התחלתי לקרוא ולהיזכר בסיפורי התנ״ך, ולבסוף בחרתי באביגיל, ולו בגלל המכנה המשותף בסיפורה עם הסיפור האישי שלי. מסופר שאביגיל הוציאה אוכל רב לקראת מנהיג ולוחמיו ובכך מנעה את חורבן ביתה: "ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני וניתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדוני" (שמואל א’, פרק כ”ה, פסוק כ”ז).
אביגיל, שבאותם ימים הייתה אשתו של נבל הכרמלי, מנעה מדוד ומחייליו לפגוע בו ובביתה על ידי כך שהבינה את הסיטואציה וידעה להגיש אוכל ולתת שי לדוד, ובכך הצליחה לרכך אותו מלפגוע בבעלה ובביתה. בחוכמה ובעורמה היא הצליחה להתל בדוד ובלוחמיו - והצילה את משפחתה.
כך גם אני מרגישה כאשר באותה שבת ארורה חמישה מחבלים החזיקו בי ובבעלי דוד ז״ל כבני ערובה ואיימו להרוג אותנו. הצלחתי לשרוד על ידי הגשת אוכל, קפה ועוגיות - ובכך ריככתי אותם עד לחילוץ.
אילון לוי כותב על אליהו הנביא
לוי שימש כדובר במערך ההסברה הלאומי במהלך המלחמה.
כבר לפני כ־3,000 שנה נלחמו נביאי ישראל בחזית ההסברה, כאשר נדרשו להילחם על האמת וצדקת דרכם בנסיבות הכי מאתגרות. האמיץ שבהם היה אליהו הנביא, גיבור לוחמי ההסברה של התנ״ך. אליהו הזה חי תחת המשטר העוין של אחאב ואיזבל, אשר רדפו את הנביאים הישראליים ואף, בשל חשש לחייהם, אילצו אותם לרדת למחתרת.
מדובר בתקופה שבה הייתה זו סכנת חיים של ממש “לדברר” את אלוקי ישראל, כפי שאפשר ללמוד מספר מלכים א׳. הקרב ההסברתי מול נביאי השקר היה קרב של מעטים מול רבים, ולא רק שהרבים נהנו מתמיכת האליטות — הם גם לא בחלו בשום אמצעי לזרוע פחד אצל המיעוט הנרדף. אך אליהו לא פחד כי בידיו היו שני כלים שהפכו אותו לבלתי מנוצח: האמת והאמונה. אליהו הבין שהמפתח לניצחון הוא בדעת הקהל, ועל כן הזמין את נביאי השקר לעימות פומבי, מעין דיבייט בשידור חי מהסוג שמוכר לנו בין המועמדים לנשיאות ארה”ב. רק שהדיבייט הזה היה של אחד מול 850, אליהו לבדו מול 850 נביאי השקר של הבעל והאשרה, כשכל העם הגיעו לצפות ולהקשיב כקהל — 100% רייטינג של היום.
אליהו פנה לקהל, שעוד לא גיבש דעה, ושאל: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה' האלוהים לכו אחריו ואם הבעל - לכו אחריו”. כללי העימות היו תמוהים. כל צד לקח פר, ביתר אותו, והניח אותו על קרשים. סוכם שכל אחד יקרא בשם אלוהיו, והאל אשר "יענה באש - הוא האלוהים".
נביאי השקר החליטו לנסות לשכנע את הקהל באמצעות בריונות ואלימות. ההמון צעק מהבוקר עד הצהריים — ולא קרה דבר. אליהו, שידע להשתמש בהומור ציני כדי לעקוץ את יריביו, התגרה בהם: אולי האל לא עונה כי הוא עסוק, ונמצא באמצע שיחה או סתם ישן? ואז ההמון פתח באלימות, בניסיון לנצח את דעת הקהל באמצעות איומים. הם צעקו וצעקו, ואף חתכו את עצמם "בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם", כמו בטקס השיעי המחריד. כך המשיכו במשך שעות, אבל אליהו הנביא לא התרגש.
כשהגיע תורו, אליהו פעל בצורה שיטתית ומנומקת. הוא בנה מזבח, הניח את הקרשים, ושפך עליהם מים - לא רק פעם אחת, אלא פעמיים, ואז שלוש. כי כמו כל מומחה תקשורת אליהו ידע היטב: הסוד להנחלת מסרים הוא בחזרתיות עליהם. ברגע האמת, אליהו דיבר בקול ברור ובשפה מצוחצחת, והפלא ופלא, נפלה אש מהשמיים. מיד כל הקהל השתכנע, נפל על פניו והכיר באלוהי ישראל.
אליהו היה יכול גם הוא לרדת למחתרת, כמו 100 הנביאים שהחביא עובדיה, ממשרתי המלך, שגם הוא הסתיר את דעותיו. אבל הוא בחר לסכן את שמו הטוב, ואפילו את חייו, כדי לשכנע את הציבור בדעתו - כנגד כל הסיכויים ואל מול איומים מפורשים. אך הוא פעל באיפוק וברוגע, ובזכותם שינה את מסלול ההיסטוריה.
תנו לאויבינו, "עוכרי ישראל", להפיץ שקרים. ננצח אותם אחד־אחד, בשיטתיות ובקור רוח. כי האמת איתנו, ונצח ישראל לעולם לא ישקר.