לנו אין יום האלמנות הבינלאומי, אין לנו יום אחד, אצלנו זה 365 ימים בשנה. לי אישית לקח בכלל שנים לעכל שאני אלמנה. המושג אלמנה היה בשבילי מישהי מאוד מבוגרת.
מה זה מישהי בת 25 אלמנה? קשה לקבל את זה, ואני חושבת שזה מה שעובר על האלמנות החדשות, שהן לא מעכלות את התואר החדש הזה שפתאום התווסף להן", אומרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שהוקם בשנת 1991 במטרה לחזק ולהעצים את אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, לדאוג לצורכיהם ולהשמיע את קולם מול מקבלי ההחלטות.
היום מצוין ברחבי העולם יום האלמנות הבינלאומי. שלח הייתה נשואה לסא"ל אהוד שלח ז"ל, מפקד טייסת קרב שנפל בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. לדבריה, מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" הצטרפו לארגון מעל 250 אלמנות חדשות שהתווספו לכ־5,000 אלמנות ותיקות יותר.
המספר הרב של האלמנות שנוסף, מציינת שלח, "דורש מאיתנו לעבוד סביב השעון, 24 שעות ביממה.
אנחנו הולכים לבקר אותן, לחבק. יש גם כמעט 600 ילדים חדשים שהתווספו לנו. התווסף לנו גם המון צוות. במיוחד בהתחלה היו לנו המון מתנדבים. היינו צריכים אפילו לעצור אותם מרוב שהיה שטף של אנשים.
לעם ישראל יש לב רחב. הרבה מתנדבים התייצבו לעשות טלפונים אישיים לאלמנות, היינו גם צריכים לעזור לפנות חלק מהמשפחות, לשלוח להן חבילות לשבת. יצאנו מגדרנו. גם חברי הארגון ואלמנות ותיקות הגיעו להתנדב, למרות שגם הן עברו טלטלה מאוד קשה".
למה את מתכוונת?
"כל אחת מהאלמנות הוותיקות, זה החזיר אותה לאובדן שלה והיינו צריכים לטפל גם בוותיקים וגם בחדשים. יש אצלנו גם אלמנות שעברו אסון נוראי פעם נוספת, כאשר נכד נהרג, או בעל של הבת נהרג". לדברי שלח, מספר העובדות הסוציאליות שבארגון הוכפל מאז תחילת המלחמה.
"יש לנו למשל עובדת סוציאלית שקיבלנו אותה לעבוד עם המשפחות החדשות, והיא עצמה יתומת 'חרבות ברזל' מכפר עזה. העבודה שלנו היא 24 שעות. אנחנו עובדים עם האלמנות של העבר וההווה למען העתיד הטוב שיהיה לנו".
"פעילויות שנעשו לאחרונה במסגרת הארגון: אנחנו עושים ארבע פעמים בשנה בחופשים מחנה עוצמה ליתומים מגיל 6 עד 18. למחנות העוצמה שהיו בפסח הזמנו את כל האלמנות החדשות עם הילדים החדשים מגיל אפס. הגיעו אפילו אלמנות שהניקו. הזמנו גננות ומטפלות למחנה הזה ולאמהות היה זמן חופשי בחמשת ימי המחנה".
"זו הייתה ישועה בשבילן. אנחנו גם תומכים באופן מיוחד באלמנות שיולדות. הוצאנו מכתבים לכל בתי החולים בארץ שכשיגיעו אלמנות טריות, אנחנו מבקשים את הטיפול המסוים של שתי מיילדות. עשינו לשם כך הסכם עם אגודת המיילדות בארץ. אני למשל מגיעה לכל אלמנה שיולדת ונותנת לה תווים של 'שילב' על סך 5,000 שקלים. זה הכל תרומות שקיבלנו".
שלח אומרת ומוסיפה, "את האלמנות החדשות ללא ילדים לקחנו לריטריט ביער הקסום בקפריסין, ואנחנו ממשיכים איתן גם מפגשים בארץ להרפיה ורוגע. נוצרו היכרויות מדהימות בין האלמנות. לכל פלח אלמנות עם ייחוד מסוים אנחנו עושים פעילויות נפרדות. זה בלי סוף פעילויות".
כיצד היית מאפיינת את האלמנות של "חרבות ברזל"?
"דור של גיבורות, אני לא יודעת אם הן שאבו זאת מעצמן או מהגבורה העילאית של הבעלים שלהן, אבל הן דור מיוחד. שאפו ענק לדור הזה. באמת מגיע להן שיורידו את הירח והכוכבים עבורן".
"נשענות אחת על השנייה"
"מספר האלמנות ממלחמת 'חרבות ברזל' הוא מטלטל ברמות. את נתקלת במספרים, בגילים השונים שלהן, בילדים שלהן, ואני באופן אישי כאלמנה וכאמא לשישה ילדים, כשראיתי דבר כל כך מכאיב - אז ישר בטבע ובאישיות שלי רציתי לסייע", מספרת יעל שבח, אלמנתו של הרב רזיאל שבח ז"ל, שנרצח בינואר 2018 בפיגוע ירי בצומת חוות גלעד.
בעקבות המלחמה הקימה שבח יחד עם מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל, שנהרג בשנת 2014 במבצע צוק איתן, סיירת אלמנות ואלמנים שחבריה מגיעים לשבעה ומנסים לתמוך באלמנות בסוגיות שונות.
לאחרונה גם מנחה שבח מופע סטנד־אפ, "מה נפל עליי", שבו משתתפים אלמנות, יתומים ואחים שכולים, במטרה, כדבריה, "ללמד את החברה הישראלית שגם באמצעות הצחוק אפשר לתת אמפתיה וחיבוק".
כמו כן, היא החלה לאחרונה לעבוד בתור רכזת פרויקטים של אלמנות טריות מהשנתיים האחרונות בארגון "משפחה אחת", המסייע לנפגעי טרור.
לדברי שבח, מאז תחילת המלחמה היא הכירה הרבה מאוד אלמנות חדשות. "בשונה מהאלמנות הוותיקות יותר, כמוני למשל, להן יש איזושהי 'כותרת' שהופכת אותן לקבוצה, ואז הן גם מקבלות המון תוכן וטיפול מכל כיוון אפשרי", היא אומרת.
"אני למשל הייתי יחסית לבד, ואילו עכשיו, במלחמה, יש הצפה מאוד גדולה של החברה הישראלית - מה שנותן להן יותר כלים ומעטפת, כמובן לצד השכול והכאב הגדול".
כאמור, לאחרונה החלה שבח לעבוד בעמותת "משפחה אחת" (OneFamily). "רציתי להיות שם למענן, כי הרגשתי שיש כוח מאוד גדול בקבוצת 'השווים', במבט הזה בין אלמנה לאלמנה, מבט שמבין.
ככל שהן יותר דומות מבחינת זמן האלמנות, הסטטוס, מקום מגורים, ככה יש להן יותר אפשרויות להישען אחת על השנייה", היא אומרת. "בארגון אנו יוזמים קבוצות שונות, עם אפיונים שונים לכל קבוצה. למשל, אלמנות ללא ילדים, אלמנות שכרגע ילדו, אלמנות מעל גיל 50 ועוד. אלה כל מיני קבוצות עם מכנים משותפים כדי ליצור חיבור ביניהן".
מה מאפיין את האלמנות שפגשת?
"אלה נשים ממשפחות מאוד ערכיות, אוהבות את הארץ. ה'קומה' הראשונה שקדמה לאסון שלהן היא מאוד יציבה, וכשזה קורה - זה נותן להן לעבור את זה בצורה מעוררת השראה. כולן נשים חזקות".
שבח, שעסוקה מהבוקר עד הערב בסיוע לאלמנות, מודה שזה גם הריפוי שלה. "זה נותן לי משמעות, זהות, זה נותן לי כוח. אני יודעת שאני טובה בזה וזה נותן לי סיפוק גדול", היא אומרת.
"אנחנו מפעילים 30 מרכזים ב־22 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, אליהם מגיעים פעם בשבוע ילדים, בני נוער, אחד ההורים או האפוטרופוס. בימים אלה אנחנו פותחים מקומות יעודיים בדרום", אומרת הדר קס, מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות", המעניקה טיפול רגשי לילדים ובני נוער שאיבדו את אחד ההורים או את שניהם וגם מטפלת בהורים או האפוטרופוס של אותם הילדים.
העמותה הוקמה לפני שש שנים, מתוך היגון האישי של קס, שאיבדה את אביה, איש העסקים אמיר קס ז"ל, שנהרג באפריל 2014, בתאונת דרכים שהתרחשה בעת שרכב על אופניו.
לדבריה, מאות משפחות מקבלות סיוע מהעמותה, כאשר עשרות משפחות הצטרפו מאז ה־7 באוקטובר: "אצלנו האלמנים והאלמנות מקבלים קבוצת תמיכה בהנחיית עובד סוציאלי או פסיכולוג, בעצם הם נמצאים בקבוצת 'שווים', שבה הם מדברים על האובדן שלהם, על ההתמודדות שלהם בגידול הילדים.
חוץ מזה, יש להם גם הדרכות הנוגעות למיצוי זכויות. בנוסף לכך, יש לנו מדי פעם אירועים. היום למשל אנחנו עושים אירוע לכל האלמנות בארץ בשיתוף גורמים נוספים, אירוע שבו יש עוד הזדמנות לפגוש אנשים כמוהן".
לדברי קס, העובדה שאלמנות ואלמנים מ"חרבות ברזל" מצטרפים לקבוצות תמיכה שמשתתפים בהן לאו דווקא מי שאיבדו קרובי משפחה על רקע מלחמה או פעולות איבה, אינה משנה למי שמצטרף. "להם זה דווקא פחות משנה מי איבד בן זוג באילו נסיבות", היא אומרת, "אבל צריך להבין - וזה כן משהו שונה - שהאובדן שלהם הוא בתוך משהו שעדיין מתמשך".
עוד היא מוסיפה: "יש כל הזמן טריגרים, הם חוו טראומה פרטית בתוך טראומה ואבל לאומיים, והטריגרים שמחזירים אותם לטראומה כל הזמן קיימים. אנחנו טיפלנו בכל נסיבת מוות, החל מרצח ועד תאונת מסוק או טביעה בים, ולא היה לנו אף פעם אירוע כזה שבו עוברים עיבוד של האובדן והדברים עדיין קורים, המלחמה עדיין נמשכת, וזה כל הזמן ברקע".
קס נותנת דוגמא: "קחי למשל אישה שאיבדה את בן זוגה בנובה. לא מפסיקים להזכיר את המסיבה הזו בתקשורת, להראות סרטונים, לראיין ניצולים וכדומה. עוד מעט תשעה חודשים ולא נגמרות העדויות, וזה עניין מאוד מורכב. אין 'קאט', ואז גם נורא קשה להתחיל לעבד כי אתה כל הזמן נמצא בתוך זה".
"להנכיח את החיים"
"למרות שמטבע הדברים הפוקוס בימים אלה הוא על אלמנות מלחמה, כשמדברים על יום האלמנות חשוב לזכור את כלל האלמנים והאלמנות", אומרת הדס דיסין גליק, מייסדת ומנכ"לית ארגון אמי"צים - אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים, שהוקם ב־2017. דיסין גליק התאלמנה בגיל 29, כשבעלה, יוסי ז"ל, נפטר מדום לב.
היא נשארה עם ארבעה ילדים, אז הגדול היה בן 7 והקטנה בת שבעה חודשים. "יש לי משפחה תומכת, חייתי בתוך קהילה תומכת ועדיין לאורך השנים מאוד הציק לי שלאף אחד אין כלים לתת לי, לסייע לי בצרכים מדויקים לייחודיות שלי", היא מספרת ומציינת שאת יהודה גליק, חבר הכנסת לשעבר וכיום בעלה, הכירה כשהגיעה לכנסת לספר לו על פעילות אמי"צים. "אנחנו מייצגים 16,989 אלמנים ואלמנות שיש להם 29,839 יתומים בגילי 18־0", היא אומרת.
"98% ממשפחות אמי"צים בישראל הן משפחות שהמוות של בן הזוג היה מכל מיני סוגי המחלות, זה הרוב המוחלט. גם השנה, בזמן המלחמה, זה עדיין נשאר האחוז. אנחנו כמובן מייצגים את ה־100%, שבתוכם יש 98% שקולם לא נשמע, כי הם שקופים. אנחנו נלחמים למען כולם. אין הבדל בין תחושות של אלמנת מלחמה לאלמנת סרטן".
לדברי דיסין גליק, הארגון מייצג את האלמנים והאלמנות באופן אקטיבי מול גופים שונים. "השקיפות מתבטאת בכל תחומי החיים", היא אומרת. "היא נמצאת למשל בסוגיות הקשורות בזכויות עיזבון, ברישום לבית הספר, בתחומי החינוך".
גליק מסבירה: "למשל ילדים שהתייתמו לאחרונה וצריכים לעבור בגרויות לא זכאים להטבות בבגרות. המלחמה שלנו היא בכל תחומי החיים, אנחנו עושים חריש עמוק, רציני ואיכותי בכל תחומי החיים. כמו כן, אנחנו רוצים להגיד לקהל הרחב שבמקום להנציח את המתים צריך להנכיח את החיים. כשאומרים 'יום האלמנות', אומרים להנכיח את החיים, להעלות את קרנם, להרים אותם, לעודד אותם, לשמח אותם".