סלומון ביטון (69) מתנדב כבר לא מעט שנים למען אוכלוסיות שונות - אנשים עם צרכים מיוחדים, חיילי צה"ל וחולי סרטן במחלקה האונקולוגית בבית החולים סורוקה, ואף ייסד את “סיירת המעסים" המעניקה עיסויים בהתנדבות לחיילים שיוצאים להתרעננות משדה הקרב. בשבוע שעבר קיבל ביטון מנשיא המדינה יצחק הרצוג את אות הנשיא להתנדבות, ואומנם ההתרגשות ניכרת בקולו, אבל מה שיותר מרגש אותו הוא לראות את האנשים שהוא מסייע להם מרגישים טוב.
“זה כבוד גדול ומעמד מכבד להיות באירוע שכזה, בעצם הטופ והפרס היוקרתי ביותר שיש בתחום ואני מודה מאוד לנשיא המדינה ולכל מי שבחר בי", הוא אומר, “אבל אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל פרסים אלא בשביל הנתינה, התרומה והעשייה, ולתת מעצמי לאורך 14 השנים שאני מתנדב בהן, גם למען חיילי צה"ל, גם למען חולים וגם למען פצועים".
בני הנוער שמתנדבים בקיץ למען המאמץ המלחמתי: "החופש הגדול מוקדש לכל מי שצריך אותנו"
מרגש: טקס הנחת אבן הפינה לשכונת "השקמים" החדשה התקיים בבארי
"למדתי מעצמי ומהניסיון הרב של מה שחוויתי על בשרי להתחשל, וזה נתן לי את העוצמה ואת הרצון לעזור לאחרים ולתת מעצמי לאנשים כדי שיצאו מהמשבר ומהמקום הנמוך שבו הם נמצאים. המטרה שלי היא להרים אותם מורלית, נפשית ומנטלית. לעזור להם במה שאפשר ולחזק אותם, וכמובן גם שהטיפול במגע עוזר לגוף ולא רק לנפש", הוסיף.
“מרגיש בתהום"
הוא נולד במרוקו, ובשנת 1961, עת היה בן 6, עלה עם הוריו לישראל וגדל בבאר שבע. בתום לימודיו בתיכון, מיד עם סיום מלחמת יום הכיפורים, התגייס לחיל השריון כלוחם טנקים ושירת בחטיבה 14 ברפידים שבחצי האי סיני. משם המשיך לקריירה צבאית שנמשכה 29 שנה. “שירתי כמפקד מחנה אוגדת רפיח, שימשתי כסגן קצין העיר באר שבע ומודיע נפגעים ובתפקיד האחרון הייתי קצין הניהול של יחידת הגששים וסיימתי כסגן מפקד היחידה עד לפרישה שלי מצה"ל ב־2003", הוא מספר. “אני אוהב את המדינה ואת הצבא".
ב־2003, אחרי 29 שנות שירות צבאי, בעודו קצין בקבע, איבד ביטון את מאור עיניו והתעוור לחלוטין בעקבות מחלה שפרצה כשחווה טראומה במהלך שירותו הצבאי, וכתוצאה מכך הוא מוכר כנכה צה"ל. “הייתי במקום גבוה בחיים ובתפקיד משמעותי ונפלתי מהמקום הזה לתהום, לחשיכה ולחוסר אונים, והגרוע ביותר הוא שנלקחה ממני העצמאות", הוא מתאר.
“זו לא הייתה פציעה ישירה כמו פיצוץ בעיניים שגרמה לזה, אלא טראומה שהפעילה טריגר. החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה בצורה דרסטית. פתאום הייתי חייב שמישהו יעזור לי באופן תמידי. הביטחון העצמי נעלם ואתה מרגיש בתוך תהום עם המון שאלות ולא מבין למה זה קורה לך", הוסיף.
ואז, מהמקום הנמוך הזה, בחר ביטון בחיים ובחר להחזיר לעצמו את השליטה בחייו. “בחרתי בדרך חדשה, למדתי את תחום הרפואה המשלימה במכון וינגייט במשך שלוש שנים ומאז אני עובד בתחום, גם במרפאת קופת חולים, גם בקליניקה פרטית שיש לי בבית וגם בבית הלוחם בבאר שבע שבו אני מטפל בפצועי צה"ל", הוא מספר.
“כשלמדתי את מקצוע הרפואה המשלימה התעמקתי בנושא הטיפולים במגע וראיתי את הצורך ואת הרצון העז מתוכי לנתינה ולעשייה. אלו ערכים שגדלתי עליהם ומשם החלטתי שהמקום הכי מתאים הוא למען חיילי צה"ל כי זה המקום שבו אני גדלתי ואותו אני מכיר טוב. התחלתי לטפל בחיילים עוד בימי מבצע עמוד ענן, דרך ‘עופרת יצוקה’, ‘שומר החומות’ וכמובן גם ב’חרבות ברזל’", הוסיף.
כמי שפיקד בעבר והצבא הוא חלק בלתי נפרד מחייו, מה אתה חושב על הצבא כיום ממה שאתה רואה?
“יש לנו צבא חזק, עוצמתי. החיילים האלה לא רואים שום פחד, הם גיבורים, יש להם מוטיבציה ורצון עז וכל מה שיש לי ולכל אחד מאיתנו לעשות הוא רק להצדיע להם ולומר להם ‘תודה’. הם חזקים, אבל בכל זאת הם עוברים חוויה לא נעימה, ולכן המטרה שלי ושל כל מי שמתנדב למענם היא לתת להם את החיבוק החם, את האהבה ואת ההערכה כדי שיבינו שגם בעורף חושבים עליהם. לנו יש את נישת הטיפולים במגע ואנחנו באמת רואים שזה מצליח לסייע להם. יש דרישה גדולה מיחידות שיוצאות להתרעננות ואנחנו אומנם לא יכולים להגיע לכולם אך משתדלים להגיע לכמה שיותר".
כחלק מההתנדבות יזם והקים ביטון את “סיירת המעסים" המונה כ־300 מתנדבים המטפלים במשך כל השנה בבסיסי צה"ל בזמן חירום ובשגרה: “הפעם הראשונה הייתה במבצע 'צוק איתן'. יצאתי לפעילות בעוטף עזה, התחלתי לטפל בלוחמים. העיוור היחיד במדינה שהיה בשטח והשתתף בפעילות הזו. משם הלכתי וצמחתי מאדם אחד לקבוצה גדולה של מתנדבים. הצטרפו אליי הרבה מטפלים".
אילו תגובות אתה מקבל מהמאושפזים?
“הם קוראים לי ‘מלאך משמיים’, ‘האיש בעל ידי הזהב’, ‘מושיע’ ועוד כל מיני משפטים כאלה שאני שמח ונרגש מאוד לשמוע, אבל אני לא עושה את מה שאני עושה בשביל קומפלימנטים. אני מגיע למקום שלא כל אחד מוכן להגיע אליו והמטרה שלי היא פשוט להיות שם בשבילם, לעזור להם, פיזית ונפשית, וללוות אותם ברגעים הקשים".
“חלק מההתמודדות"
גם בבוקר ה־7 באוקטובר הגיע ביטון לסייע. “כשהתחילו להגיע הידיעות הראשונות על המצב הקשה שקורה, מיד הבנתי שלא ייקח הרבה זמן עד שאני אהיה כבר בסבב הבא בשטח", הוא משחזר. “התייצבתי מהר בבית החולים סורוקה שבו אני מתנדב כל השנה, עזרתי בקבלת פצועים, אזרחים שהגיעו, נפגעי טראומה, וסייעתי גם במחלקות טיפול נמרץ ובמיון. בנוסף החלטתי לטפל גם במפונים מהעוטף בבתי מלון, ומשם זה התפתח גם לימי רענון בשטחי הכינוס של חיילים בעוטף עזה ובבסיסי צה"ל. עזרנו רבות לחיילים ואנחנו עדיין ממשיכים, זה לא נגמר. מה לעשות? זו המציאות".
עד כמה ההתנדבות והנתינה עוזרות לך בהתמודדות עם אובדן הראייה?
“הרצון העז שלי לתת מעצמי ולעזור לכל מי שאפשר לעזור לו ממלא אותי. עבורי, ברגע שאני מעניק - אני מקבל בחזרה. זה משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מהנפש שלי ומההתמודדות שלי עם המציאות שנכפתה עליי ועכשיו אני שולט בה. הטיפולים יכולים לשפר בצורה משמעותית את חייהם של החולים ושל המאושפזים, להפיג את הכאב הפיזי והנפשי ולטעת במטופלים אופטימיות ותקווה גדולות".
לאורך השנים זכה ביטון בלא מעט מחוות הערכה בדמות פסלונים ומגינים שקיבל, כולל מגן שר הרווחה על תרומתו לרווחת הקהילה, מגן מפקד פיקוד דרום, מגן ראש עיריית באר שבע ומגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים על תרומה למען חולים המאושפזים במוסדות רפואיים. “אני מגיע למקום שלא כל אחד מוכן להגיע אליו וזה עוזר למאושפזים גם פיזית וגם נפשית. הם בעצם אלה שמחזקים אותי", הוא מסביר.
לסיום, יש מסר שתרצה להעביר?
“אני רוצה לומר לכל האנשים שעוברים משבר בחיים שזה לא סוף העולם והעולם לא חרב. מכל מצב קשה ובלתי אפשרי אפשר לצאת ולהבין שאפשר לחיות, אומנם אחרת, אבל לא פחות טוב. השם מזכה אותי, ואני מקווה שיזכה אותי בעוד שנים רבות של נתינה ועשייה וכל עוד אוכל – אמשיך לעשות כל שביכולתי כדי להראות לאנשים את האור בתוך החושך. זה הייעוד שלי בחיים, השליחות".