ביום העצמאות האחרון, העצוב והמדמם ביותר שידעה המדינה מעודה, החליטו רשויות הצפון להכריז על "הקמת מדינת הגליל והתנתקות ממדינת ישראל". מי שהוביל את הצעד הדרמטי הזה היה דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה, שמאס בהפקרת הפנינה של הצפון בתוך שאר היישובים הנמוגים בשממה ובאש.
שני אחים נורו למוות בפרדס חנה, במשטרה פתחו בחקירה
ראשי התיבות של צה"ל הן לא "צבא הנקמה לישראל" | דעה
"אנחנו חושבים שממשלת ישראל קיבלה החלטה לא חוקית ולא רשמית לוותר על חבל הגליל", הוא אומר בכאב. "במקומו היא הציבה עשרות אלפי חיילי צה"ל לאורך הגבול שהחליפו את האזרחים, וברגע שהיא שלחה 80 אלף עקורים הרחק מבתיהם, היא ויתרה על החקלאות בגליל, על התיירות ועל הקהילה השוקקת שחיה פה".
זה היה צעד שנועד לטלטל את אושיות המדינה, אבל בהגיע רגע האמת, הוא לא יצא לפועל. "הסתפקנו בהצהרה כי אין לנו באמת כוח צבאי כדי להתנתק ולהגן על עצמנו", מסביר אזולאי. "ואנחנו עדיין כפופים לחוק הישראלי ומתכוונים לקיים אותו, אנחנו לא רפובליקת בננות".
וכצעד הצהרתי זה הזיז למישהו?
"לצערי הרב, ממש לא. את יודעת מה העיר משהו במדינת ישראל? השריפות. איזה אבסורד! 80 אלף אנשים עקורים במדינת ישראל, זרוקים בקיבינימט, ואף אחד לא התעורר, תושבים, בתים ושטחי חקלאות נפגעו מהפגזות, רק כשהתחילו שריפות, פתאום מישהו התעורר כי השריפות הביאו למטולה יותר תקשורת, ואז גם יותר שרים ויותר תשומת לב. לא המלחמה עצמה, לא חיזבאללה על הגדר, כלום לא עזר.
אלו סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל. אז הצהרנו על הניתוק הזה ממדינת ישראל, לא כי אנחנו רוצים להתנתק ממנה, אלא כי בכל יום שעובר אנחנו רואים את הקהילות שלנו מתנפצות ומתפזרות. אנחנו רואים את חוסר האונים של החקלאים ואנשי התיירות, את הייאוש ואת ההפקרה, את החיים שהולכים ונמוגים פה בצפון ובגליל. זה הגיע למצב שאנשים מתים מצער. עד כדי כך. יש לי שתי משפחות בקהילה שהילדים שלהן באו ואמרו לי, אבא מת מצער בגלל שפינו אותו מביתו".
מה אתה עונה להם?
"אין לי מילים מרוב זעם ושיברון לב. וזה לא קורה רק אצלי, אלא גם במועצות אחרות. אנשים ותיקים ששולחים אותם למקום אחר שבו הם נמוגים ונגמר הסיפור. רק השבוע הגיע בן של אחד המפונים ואמר לי, בחודשים האחרונים אבא שלי לא היה מסוגל יותר. בכל יום הוא ביקש שיחזירו אותו הביתה, אל השדות, אל נוף ילדותו. הוא אמר, בסוף אני אמות מצער במקום שאיננו ביתי הטבעי, וזה בדיוק מה שקרה בסוף. הרי מדובר על אנשים שרגילים לחיות בבית קרקע גדול ומרווח, בלב הטבע, ומצאו את עצמם בחדר קטן בבית מלון למשך חודשים ארוכים. זה לא הגיוני".
יש מפונים שאומרים, בית מלון זו מסגרת מפנקת על חשבון המדינה, ארוחות סביב השעון, תרבות, בריכה, מה רע?
"אפשר לצאת לקרוז של שבועות על אוניות פאר, אבל בסוף תמיד רוצים לחזור הביתה. לא משנה מה התנאים ובאיזה מצב, בסוף אין כמו בבית. הבית הוא הבסיס, המבצר, המקום להגיע אליו להניח את הראש, לשים בו את הדברים, לשמור עליו, לחיות בתוכו, בטח ובטח לאנשים מבוגרים. יש לי כמה תושבים ממטולה שהשהות שלהם במלון כשהם מקבלים את כל השירותים זה וואו אחד גדול, אבל לצד זה צריך לזכור שהם איבדו את הבסיס, ושאם יימאס להם להתפנק, לא יהיה להם לאן לחזור".
איך תושבי מטולה מתמודדים עם האתגר הזה?
"בתחילה רוב תושבי מטולה נשלחו לבתי מלון בקבוצות ובקהילות. היום נותרו רק 10% מהם בבתי המלון. כמה אפשר לחיות ב־16 מ"ר? זה לא נורמלי. כל השאר מפוזרים בדירות שכורות".
ושוב יהיו שיגידו, מה רע בדירות שכורות בערים הגדולות שהמדינה מממנת ברוחב לב?
"מדובר בבית ארעי, הרחק מהבית הקבוע, בלי הציוד המוכר, בלי הקהילה. במצב כזה מרגישים תלושים. בנוסף, התפתחה תרבות ישראלית מכוערת שכל שוכר בית מציע דירה פנויה למפונה מהצפון, יודע שהמדינה משלמת לו סכומים ניכרים, ולכן הוא דורש דמי שכירות מופקעים. מאז המלחמה מחירי השכירויות האמירו, וחלק מבעלי הדירות הכפילו ושילשו את הדרישות.
אוכלוסיית מטולה ושאר היישובים, מיסוד המעלה בצפון ועד יישובי הערבה מפוזרים, בכל רחבי הארץ, בתל אביב ורעננה, חדרה וכנרת, חיפה וראשון לציון, גבעתיים ורמת גן. איפה שלא תניחי אצבע יש לי נציגות. וזו אחת הבעיות, כי ככה מוותרים על הקהילה. זה משרת את התפיסה של הממשלה. יש בעיה בצפון, אז פותרים אותה בכסף.
שולחים את המפונים, מפרקים להם את הקהילה, את הפרנסה, את התיירות והחקלאות, ומפזרים אותם לכל רוח. השלב הבא יהיה שהמדינה תקנה את הבתים במטולה ותוותר עליה, במקום הבתים תקום רצועת ביטחון בתוך שטח המדינה, והגבולות יצטמצמו עוד קצת. אבל אנחנו רוצים לשמור על הקהילה, על החקלאות, על התיירות.
מטולה מתקיימת מזה, ומה נעשה בדירות השכורות בגבעתיים, נעתיק לשם את העצים, את הרפת והלול? לכן אנחנו אומרים, אם מדינת ישראל חפצה בקו הגבול הצפוני של מדינת ישראל, עליה לפעול להחזרת המפונים לביתם לגבולם. היא לא יכולה להציע לתושבים להתחיל חיים חדשים במקומות שהתפנו אליהם, כי גם אם זה יסגור לראש הממשלה כאב ראש לא קטן, זו לא התיישבות ולא ציונות".
מטולה היא מושבה יפהפייה ומדוגמת, חבילה שוויצרית החובקת נוף ציורי, פריחה ריחנית ופסטורליה ירוקה. ראשי המועצה הקודמים שלה אמרו שמטולה היא דאבוס של המזרח התיכון. ואכן, אפילו הדרך אליה מרחיבה את הלב, ומי שיעבור את צומת תל חי, בואכה כפר יובל, יישאב לתמונה מרהיבה של שטחי חקלאות עצומים, לבנים וסגולים, ירוקים או תחוחי אדמה כהה ועשירה.
אפילו היום, על רקע הגגות השרופים ותימרות העשן, הפירות האדומים מתעקשים להטביע חותם והופכים את מטולה מעיירת נופש שמנמנה, תפוחת לחיים, ליצור כלאיים מוזר שטבע וחורבן משמשים בו בערבוביה.
כל זה התרגש על ראש המועצה אזולאי בחודשים האחרונים כשמטולה שלו, בבת עינו, התרוקנה בבת אחת. אבל לפני שבועיים כמה מהתושבים שלו שהתפנו לתל אביב ביקשו שיבוא לבקר. אז הוא עזב את מטולה ואת החמ"ל, שעבר מבניין העירייה העתיק אל המרחב המוגן, ועלה אל העיר הגדולה.
ושם חטף הלם תרבות. "ישבתי בבית קפה עם המפונים, וראיתי לתדהמתי שבזמן שהצפון מופגז ומטווח, יש חיים שוקקים בחלקי המדינה האחרים", הוא אומר. "אנחנו במטולה עם בתים חרוכים ותשתיות הרוסות תחת כוננות שיא, פיצוצים, מיגונים, טיווחים מטורפים, רואים מול העין את הטילים שנורים לעברנו, ובמרכז המדינה לא קורה כלום. כאילו מדובר במדינה מקבילה. זה הכניס אותי להלם.
אנשים יושבים בחוץ, בתי הקפה מלאים, מה שאי אפשר לעשות בצפון, אנשים הולכים לסרט, להצגה, מדברים על דברים אחרים לגמרי, מתכננים, חיים את החיים. זה היה יום שישי, אז הזמינו אותי לראות מופע של שלום חנוך. ואני יושב שם, פעם ראשונה אחרי שמונה חודשים, ולא מצליח להתחבר. הראש שלי היה ונשאר בבית, במטולה. וכל הזמן חשבתי, מה לעזאזל הולך פה, איך במדינה כל כך קטנה בצד שמאל אנשים שרים ברחובות ובצד ימין אנשים מסתתרים במקלטים או נסים על נפשם למקום אחר".
ומה הרגשת?
"כעס, לא על האזרחים אלא על האחראים עליהם. אנחנו כולנו אחים במדינת ישראל, דין תושב אשקלון כדין תושב תל אביב ומטולה. אנחנו אמורים להיות שווים, אבל ממשלת ישראל עושה אפליות לא רק בשוטף בתחומי הבריאות, החינוך והתרבות, אלא גם במלחמה. אנחנו רואים את רמת השירות שתושבי המרכז מקבלים לעומת האזרחים בצפון ובדרום, שם רק להגיע לבית חולים לוקח שעה ולפעמים יותר, כשבמרכז צריך לבחור אחד מתוך חמישה קרובים. ככה גם בתרבות. כראש מועצה היה לי חלום ישן להביא את שלמה ארצי למטולה.
אין שר שלא דיברתי איתו, וכולם אמרו לי, איך תביא את שלמה ארצי אליכם, הרי צריך למלא אולמות, צריך אנשים, צריך כסף, לא יקרה. תשע שנים אני מנסה, ובכל פעם אומרים לי, שלמה ארצי מופיע כשיש ריכוזי אוכלוסייה גדולים. ככה, גם ביומיום, המדינה מפלה. איפה שיש תושבים, היא אומרת, אני משקיעה יותר. ואני אומר, תפתחו את הרכבות, תפתחו את הפריפריה, זה שאזרחים גרים בקצה המדינה, לא אומר שאין להם זכויות. להפך, הם צריכים לקבל הרבה יותר מתושבי המרכז, כי הם מגינים עליו ועושים את זה מאהבה".
מה לדעתך הסיבה להזנחת הפריפריה?
"פוליטיקה קטנה. אם מסתכלים על כוח אלקטורלי, אז מטולה עם 1,500 המצביעים שלה היא פחות מפרומיל. המדינה עצמה אומרת את זה בפה מלא במערכה הזאת. אם תיפתח מלחמה בצפון, מזהירים שם, הטילים יגיעו גם אל המרכז. כלומר המדינה עצמה קובעת שיש אזרחי מדינת ישראל איקס ואזרחי מדינת ישראל וואי.
האזרחים איקס שווים פחות, אפשר לעקור אותם מבתיהם, אפשר להשלים עם העובדה שהם יחטפו פעמיים ולא יעבדו את השטחים החקלאיים ולא תהיה להם פרנסה, ואילו האחרים, מגדרה לחדרה, בהם אסור לגעת. חס וחלילה. הם ימשיכו לחיות בביטחון. ואת יודעת מה הכי כואב? שאני בטוח שאזרחי ישראל שאינם הפריפריה לא רוצים את זה.
הם מאמינים שהמדינה צריכה לדאוג לכל אזרחיה בכל מקום שבו יש ירי או פיגוע, גם במלחמת חרבות ברזל, ושאם יש ירי רקטות או התקפה על הדרום והצפון, מדינת ישראל צריכה להתנהג כאילו בעל הבית השתגע, כדי שהאויב יבין שלא משנה מקום המגורים אלא האזרח עצמו. דין בארי ומטולה כדין תל אביב וירושלים".
האתגר הביטחוני במטולה לא נולד ב־7 באוקטובר. עצם היותה המקום הכי נפיץ גיאוגרפית הפך אותה למטרה מתמשכת. המושבה הציורית, בעבר כפר דרוזי שנקרא "אל־מֻטַלה", שפירוש שמו: גבעה הצופה אל הנוף, היא היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל, והיחיד בארץ שמוקף בגבול משלושת כיווניו.
מראשית הקמתה סבלה הפנינה הצפונית מהתגרויות מהצד הלבנוני, ולמרות זאת תושביה דבקו בה ורבים מאזרחי הארץ בחרו בה כיעד תיירות מועדף. "למרות האיום הביטחוני, בכל שעות היום, לפנות בוקר ובאמצע הלילה, היית רואה את תושבי מטולה צועדים ליד הגדר", אומר ראש המועצה בגאווה. ואכן, בזמן שאנחנו מקיימים את הראיון מתרחש ירי רציף על מנרה. טיל נ"ט מתפוצץ ביראון. כלי טיס עוין מאיים על מרגליות.
מצב עניינים שכזה הוא שגרת החיים בצפון בחודשים האחרונים. בזמן כתיבת הכתבה טילי חיזבאללה פגעו בעוד שני בתים ביישוב. אולי לכן ראש המועצה אזולאי הקים עם כל צוות המשרד חמ"ל מלחמה במרחב מוגן. "לא הייתי בבניין המועצה כבר שמונה חודשים, וזה עניין רגשי", הוא אומר בצער. "בחרתי להתנתק מהשוטף לטובת החירום, וגם כשאני עובר ליד הבניין היפה, העתיק הזה, אני לא מסוגל להיכנס".
בשיא המתיחות, כשהעיניים נשואות והאוזניים כרויות לנסראללה ולאיומיו, מטולה חוגגת 128 שנים. בניין המועצה הריק נוסד כבית הפקידות, שבו פקידי הברון רוטשילד עסקו ברכישת קרקעות והעניקו שירותים מוניציפליים לתושבים. זהו הבניין המוניציפלי הכי עתיק בארץ. לפחות את זה, אומר אזולאי במרירות, לא יכולים לקחת לנו.
תשע שנים הוא מכהן כראש המועצה, וזו לו הקדנציה השלישית אף שאיננו יליד מטולה אלא בן למשפחה גדולה ושורשית מקריית שמונה. "אני גר במטולה רק 25 שנה", הוא מחייך, "ולמה אני מדגיש את זה? כי הוותיקים מספרים שכדי להיחשב למטולאי מקורי צריך לשתות מים מהמעיין שנבע פה לפני מאה שנה. רק הדור הרביעי למייסדי מטולה הספיק ליהנות ממנו, וכל מי שלא שתה ממימיו נחשב לגר, נוכרי או זר".
היום צומח על המעיין שחרב פארק גדול ויפהפה, ובכל זאת החליטו תושבי מטולה לבחור באזולאי זו הפעם השלישית, אף שאיננו תושב ותיק או חקלאי ובטח שלא הספיק לשתות ממי המעיין. בבחירות המוניציפליות בפברואר האחרון הוא אפילו לא קיים מערכת בחירות, כי איש מלבדו לא הגיש מועמדות.
"תושבי מטולה לא קלים בדרישותיהם, הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ואיך הם רוצים, אבל יש להם חוסן מטורף, שאין לו אח ורע בכל אוכלוסיית מדינת ישראל. מאז השבת הארורה ב־7 באוקטובר אני שואב מהם את הכוחות שלי. ואני כל כך מתגעגע לתלונות על הגזם, על האשפה, רק שיחזרו".
הוא לא לובש חליפות ולא מחפש טקסים, איש אוהב אדם ואדמה שנשבע לעצמו להישאר בגובה העיניים. יכול היה להתפנות לבתי מלון ביחד עם התושבים, אבל בחר להישאר במטולה המופגזת עם משפחתו וארבעת ילדיו. "אני שומר למפונים על הבית עם כיתת כוננות, עובדי המועצה והחיילים. ב־2018 היה מבצע מגן צפוני במטולה. גילו מנהרות לאורך גבול הלבנון, מהים ועד ההר, מראש הנקרה ועד הר דב, ושלוש מתוכן במטולה. למחרת בבוקר יצאה הודעה לתושבים, ומאות, אם לא אלפי חיילים פשטו על מטולה לאתר את המנהרות. הסתערתי על מרכז החוסן.
הפעלנו אנשי מקצוע, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים כדי לתת מענה ללחץ ולבהלה. 34 ימים ארך מבצע מגן צפוני במטולה, ואני יכול להגיד לך שרק שני אנשים התקשרו למרכז החוסן, וגם הם כדי לקבל נתונים. אנחנו אוכלוסייה חזקה, חיה ומתמודדת".
אז מה קרה להם בחרבות ברזל?
"הם נאלצו לעזוב. גם אם היו רוצים להישאר, המצב הביטחוני לא מאפשר. אין היום תושבים במטולה. אפשר לספור על יד אחת את אלו שבאים והולכים. מטולה שוממה לחלוטין. אחד הדברים הקבועים שאני עושה בכל בוקר הוא סיור במושבה למרות שהיום אי אפשר להסתובב בהרבה מאוד מקומות מסיבות ביטחוניות, כי 70% מהבתים במטולה נצפים על ידי הצד השני.
אני מסתובב ביישוב ובוכה עבורי ועבור התושבים על מה שנותר מהמקום היפה הזה, שהיה פעם הפנינה של הגליל. אני רואה את הפגיעה המשמעותית בבתים. למעלה מ־180 בתים נפגעו במטולה ברמה כזו או אחרת. לא כולם נהרסו כליל, חלקם נסדקו, נפגעו בדלתות ובחלונות, וחלקם חטפו פגיעות ישירות.
יש הרבה בתים שנשרפו, ויש גם הרס תשתיות, וכשאני רואה את כל העשבייה, הקוצים וההזנחה, אני מרגיש שהזמן עצר מלכת. כאילו הכל נעצר ב־7 באוקטובר. אני מסתובב ברחובות ולא שומע את בכי התינוקות, ולא את צלצול ההפסקות בבית הספר. אפילו מכונית לא נוסעת פה, שלא לדבר על ילדים ומבוגרים. לכן אני טוען שהיום, אחרי תשעה חודשי מלחמה, אנחנו בצפון נמצאים במצב הרבה יותר גרוע מ־7 באוקטובר".
והשריפות?
"השריפות התחילו לפני חודשיים ואיתן המון תקלות חשמל שמשביתות לנו את מערכות המים והחשמל ועוד אמצעים חיוניים. ייאמר לזכות חברת החשמל שהיא עושה עבודה מאומצת לטפל בתקלות, להבדיל מגופי הצלה אחרים ומחברות טלפון וסלולר שלא טיפלו באנטנות, ולכן לא היו לנו טלפונים לתקופות ארוכות. השריפות מצטלמות נהדר. התחילו להעלות את הלהבות והעשן ברשתות החברתיות, ואז גם התקשורת הגיעה.
ופתאום קיבלנו תשומת לב למרות שאנחנו עדיין מחכים לסופר־טנקר וליחידת ההתמודדות האווירית עם השריפות שהקימו בזמנו בעקבות השריפה בכרמל. כנראה שיש בעיה ביטחונית להפעיל אותם במלוא העוצמה. בלילה האחרון של השריפות עמדתי בכיכר החטופים במטולה. ראיתי את כל עמק החולה משתרע לפניי, עולה באש. זו הייתה שעת דמדומים, אז צילמתי וכתבתי בוואטסאפ המשפחתי ‘מדינת ישראל 2024. בושה'".
למה?
"כי גם כשיש שריפות אנחנו לא מקבלים את המענה המקצועי המלא, כמו למשל אחרי השריפה בכרמל ובהרי ירושלים. כשיש שריפה במטולה ואנחנו מבינים שהיא מתקרבת לבתי תושבים, אנחנו עולים עם אמצעים פנימיים, צינורות כיבוי ורכב לכיבוי אש שלא מכניסים לקו האש אלא רק מהעורף. אנחנו עובדים עם אמצעים חקלאיים ומכבים את השריפות בעזרת חברי הכוננות ועובדי המועצה. חצי ימי ביניים כזה".
ואיפה לוחמי האש?
"בחודשים הראשונים אנשי כיבוי האש כמעט ולא הגיעו למטולה, גם לא היה צריך, כי היינו בחורף, למרות שהיו פה שריפות של בתים, צה"ל לא אישר להיכנס ולכבות אותן. בהתחלה חששו יותר, אבל בחודשים האחרונים יש יותר פתיחות ביטחונית ואישורי עלייה למטולה לצד לא מעט בתים שעלו באש, כי צה"ל קבע שיש סכנה ביטחונית להתקרב אליהן כדי לכבות אותן.
ואני אומר, בית זה לא רק עצים ואבנים, זה גם היסטוריה משפחתית. אז אחת ההחלטות שקיבלתי מאז שפינו את מטולה היא שכל בית שנפגע מטיל או מאש, אני באופן אישי אגיע אליו ואצלם אותו, ורק אז אתקשר למשפחה שביתה נפגע כדי לספר לה על הנזק ולהציג לה אותו בתמונות. וזה נורא קשה. אני שומע את ההלם. את הצער. אני נופל מזה פיזית ונפשית.
יודעת מה הכי עצוב לי? שעד היום אנשים היו רואים את השם שלי על הצג ושמחים לענות. היום אם אני מתקשר למשפחות המפונים, הם יודעים שהטלפון לא מבשר טובות. הרבה פעמים אני מצלצל לתושבים ואומר מיד, תירגעו, לא התקשרתי לבשר על הרס הבית אלא לצורך אחר".
רבים מתושבי מטולה לא חיכו להתחממות בגזרת הצפון. כבר ב־7 באוקטובר ארזו את חפציהם ונסו משם. "התושבים עזבו רק מצריבת התודעה של אלו העושים השלכות בין חמאס לחיזבאללה ובין הנוח'בה לכוח רדואן, שהוא פי כמה וכמה מסוכן ובעל יכולות", מאפיין אזולאי. "וככל שחלפו הימים והתבררו הזוועות שעם ישראל חווה, הגענו למסקנה שצריך להוציא את התושבים ולשלוח אותם מפה בצורה מסודרת, בעיקר למקומות קרובים דרומית למטולה עד שבכלל נבין מה קורה פה.
זו גם הייתה המלצת צה"ל בימים הראשונים, כי לא ידענו אם הצפון יצטרף ללחימה. ככל שהתקדם הזמן, והבנו שכוחות רדואן מתחילים לעזוב צפונה, מדינת ישראל הייתה צריכה לעשות מעשה אמיץ, לשנות את המשוואה ההתחלתית ולהחזיר את התושבים לבתיהם עם הגנה מלאה. אבל ממשלת ישראל קיבלה החלטה לפעול בדרום ולהגן על הצפון. בהתחלה הירי לצפון היה מינורי.
היום אני חושב שאם התושבים היו נשארים בבתיהם לכל אורך הגבול, למעט כמה שכונות ויישובים מסוימים, חיזבאללה לא היה פועל כפי שהוא פועל היום. לחמתי בלבנון, ואני מכיר אותם גם מהשוטף.
בתשע השנים שאני בתפקיד אמרו לי, ההתרעה היא לגבי ירי על צה"ל, לא על אזרחים, ולכן אני משוכנע שחיזבאללה רואה את עצמו כצבא ופוגע בעיקר במטרות צבאיות, אלא אם צה"ל הורג אזרחים בצד שלו, ואז הוא מחפש לפגוע גם באזרחים כנקמה. לכן צה"ל היה צריך לפעול אחרת.
לא לייצר שטח ביטחון בתוך מדינת ישראל אלא בתוך מדינת לבנון. אבל בגלל ההלם ובגלל הפחד מההשלכות על אזורי המרכז, מדינת ישראל קיבלה החלטה שצה"ל יגן בגזרתו ובמקום לפעול להגנה התקפית בצפון, הוא יעשה הגנה על הגבולות".
אולי כי קשה לפעול צבאית בכמה זירות במקביל.
"אני לא מסכים עם זה. אני מכיר את צה"ל. אני גם זוכר היטב ש־15 שנה ההנהגה הפוליטית והצבאית מכינה אותנו למערכה רב־זירתית. היום אנחנו בקושי עם ארבעה גדודים בדרום ועדיין לא יודעים להתמודד עם חיזבאללה. אנחנו מספר אחת בהכרזות של מנהיגים במזרח התיכון.
אמירות מדהימות, נחזיר אותם לתקופת האבן, נראה להם, שלא ינסו אותנו, אבל כשמגיעים למעשים, יוצרים רצועת ביטחון בתוך מדינת ישראל, מפקירים 80 אלף עקורים שמפוזרים בכל רחבי הארץ ומתמקדים רק בהגנה. השארנו חבל ארץ שלם עם עשרות אלפי חיילים שיושבים שם וממתינים.
למה, לכמה זמן, איך? איש אינו יודע. שואה שנייה צריכה לגרור מלחמת תקומה שנייה, ולו בשם החובה המוסרית של ממשלת ישראל להעניק ביטחון לאזרחים בכל הזירות. אבל הממשלה כשלה במתן הביטחון ביחד עם צה"ל. הם לא הפנימו את 7 באוקטובר".
אנחנו לא יכולים לפעול בחלל ריק, והאמריקאים מגבילים את הלחימה העצימה בצפון.
"יש לי הערכה עצומה לביידן על מה שעשה עבורנו, בטח ובטח לעם האמריקאי, אבל לממשלת ישראל יש חובה בסיסית אחת, ועם כל הכבוד לאמריקאים ולביידן, ועם הפחות כבוד שיש לי לאירופאים, הם לא מעניינים אותי כשאני מתעסק במתן ביטחון לאזרחים. אם את שואלת מה יגידו האמריקאים, זה אומר שאני גר היום במדינה שעם כל 76 שנות העצמאות שלה היא לא עצמאית.
ואני אישית מוכן לעבור לתקופת צנע, רק שיהיה פה ביטחון. צריך לזכור שלאמריקאים יש אינטרס במזרח התיכון, כי הם לא יכולים להתבסס על העולם הערבי. אני אומר, כל עוד מדינת ישראל לא תבצע רצח עם, האמריקאים יהיו איתנו. גם בתקופת אובמה היחסים עם הממשל האמריקאי היו גרועים ועדיין קיבלנו את התקציבים ואת הסיוע, כי גם הם צריכים אותנו".
מה אומרים המפונים?
"הם מרגישים שהפקירו אותם. בעיקר התעלמות ביטחונית, חוסר ודאות, היעדר אופק. אף אחד לא מדבר איתנו. אף אחד לא אומר מה עומד לקרות. כאילו קנו את התושבים בכסף. לא אומרים לנו אם ומתי תהיה מלחמה, ומתי נחזור הביתה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלוף מספר אחת בעולם בלעמוד מול אמצעי התקשורת הזרים, לא הישראליים, ובעיניי זו בושה שהוא מדבר רק לזרים ולא לעמו, סוג של מנותק מהאזרחים שלו, מדבר על הכרעה וחוסן. האם במהלך שמונת החודשים האחרונים הוא הגיע לבתי מלון לדבר עם מפונים? אני חושב שלא, וזה כל כך עצוב.
איפה שיש הצלחות, כמו חילוץ ארבעת החטופים, הוא מגיע מיד. אבל כשהחטופים חוזרים בארונות, ברוב המקרים הוא לא טורח לדבר עם קרוביהם. אני מוכן לחכות כמה שצריך בגלל החטופים, בגלל שהם קודמים, אבל אפשר לפעול בשתי החזיתות במקביל".
שרי הממשלה לא מסייעים לכם?
"בהתחלה הממשלה נעלמה וגם נאלמה. רק מעט מאוד שרים הרימו את הכפפה וניסו לעזור לנו, בעיקר שר הפנים משה ארבל והמשרד שלו, וגם השר וסרלאוף לענייני הנגב והגליל. אחרי כמה חודשים התעוררו עוד כמה שרים, כמו שר האנרגיה אלי כהן, שהודיע על הטמנת תשתיות האנרגיה בקרקע ביום שאחרי המלחמה. אבל החלטת ממשלה כלכלית לצפון עדיין לא מומשה.
התחילו להזיז אותה רק בחודש האחרון, אחרי השריפות, למרות שמדברים עליה חודשים. לדרום נתנו, לצפון לא. ואני רואה את אלפי חיילי צה"ל במטולה, כוח אנושי מדהים וערכי של צעירים ואנשי מילואים ואומר, למדינת ישראל לא מגיע את האנשים הנפלאים האלה, את כל הטייסים שהרבו להשמיץ לפני 7 באוקטובר ועכשיו מגויסים שבועות וחודשים. אני אומר, לממשלה הזו לא מגיע את אזרחיה.
יש לנו את הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ולמרות שאני מעריך מאוד את הרמטכ"ל ושמח שהוא בקבינט בעת הזאת, אני אומר בצער שהוא כשל ב־7 באוקטובר, ולכן הוא צריך ללכת. מנהיג באשר הוא חייב לקחת אחריות גם לדברים הטובים ובטח לדברים הרעים שקרו לאנשים שהיו תחת אחריותו במשמרת שלו. כולם צריכים לקחת אחריות, לבחור מועד וללכת הביתה".
הממשלה אומרת, נבחרנו כחוק, העם החליט.
"לא, לא, לא, העם החליט עד 7 באוקטובר, אחרי 7 באוקטובר לא לגיטימי שהממשלה הזאת ממשיכה לתפקד. יש לי חברים לא מעטים בממשלה הזו. אני איש ימין, ואני אומר, כולם צריכים ללכת, ואי אפשר להסתתר מאחורי המשפט שנבחרתי לארבע שנים, לא במקרה הקיצוני הזה.
אבל בממשלת ישראל ובצה"ל לא הפנימו את 7 באוקטובר. בכירי מדינת ישראל נוחתים על אדמת קטאר, אלו הגרועים יותר מחמאס, אלו שמימנו אותו ונתנו לו את הכוח הכלכלי הכי משמעותי כדי לבצע את הרצח הנתעב ב־7 באוקטובר, יושבים לאכול איתם, ומנהלים איתם משא ומתן".
אולי הם המפתח להשבת החטופים, ובמשימה כזו כל האמצעים כשרים?
"לא, המפתח להשבת החטופים זה לחץ צבאי, וצה"ל יודע לעשות אותו. לחקור את האזרחים אחד אחד, להוציא מידע, לפעול בעוצמות הכי גבוהות בתוך עזה. לא רק רפיח, שלקחנו והפכנו אותה לסטלינגרד של המלחמות. היינו יכולים להפעיל הרבה יותר לחץ. במקום זה אנחנו מאכילים את סנוואר. תאמיני לי שהוא אוכל יותר טוב ממני. סיוע הומניטרי זה לחם ומים, לא מה שעזה מקבלת מהעולם.
מי שרוצה יותר, שישתף פעולה וימסור מידע על החטופים. וזה בדיוק הסיפור של הצפון. אנחנו באים לממשלת ישראל ואומרים, לא רוצים הסכם עם חיזבאללה. אנחנו לא חפצי מלחמה, לא רוצים עוד הרוגים, אבל בסוף צריך להבין שהצד שעומד מולנו הוא לא מל"ו צדיקים. הוא רוצה להשמיד אותנו, ולכן אין ברירה אלא להשמיד אותו, לא לדחות את הקץ שוב ושוב.
צריך לפעול בצפון בצורה מאוד נחרצת, שהצד השני, שלהבדיל מאיתנו לא אכפת לו מאנשים אלא רק מהאדמה, יבין שנפגע לו בתשתיות וניקח לו את הקרקע. אנחנו לא צריכים להתפאר שהרגנו לוחמי חיזבאללה, זה לא עושה עליהם רושם, אלא לפעול בכזו עוצמה עד שהצד השני יחשוב מאתיים פעם לפני שהוא יורה כדור על מישהו במדינת ישראל".
רבים מזהירים ממערכה מול חיזבאללה בעת הזאת, בתוכם גם האלוף במיל' יצחק בריק, שחוזה קטסטרופה צבאית ופגיעה חסרת תקדים בעורף.
"גם לפני שנכנסנו לעזה אמרו שיהיו לנו אלפי הרוגים ותהיה קטסטרופה. והנה היינו בעזה, לצערנו יש הרוגים רבים, וכל חייל שנהרג הוא עולם ומלואו, אבל זה עדיין לא אותם האלפים שדיברו עליהם ועדיין לא ההרס הקטלני בתוך מדינת ישראל.
כמו שהמערכה בעזה היא מלחמת אין ברירה, כך גם הצפון חייב לעשות את העבודה ולנקות את השטח מאיומים במקום לקדם הסכמים קיקיוניים שכל מי שחותם עליהם יודע שהם לא האמצעי להבטיח את שלום תושבי הצפון. אם ב־2006 היינו עושים את העבודה כמו שצריך וכך גם בדרום לבנון ובמלחמת לבנון הראשונה, לא היינו מגיעים בכלל למפלצת הזאת שצמחה בגזרת חיזבאללה.
"על אותו משקל, אם נלך היום להסכם עם ארגון הטרור, נפגוש אותו בעוד שנתיים בעוצמות כפולות ומכופלות מהדרום. ולכן אסור להתעלם מהאיום וצריך להחזיר את חיזבאללה לממדים הטבעיים שלו. יש מדינה בלבנון. אנחנו מפונים מבתינו ומשדותינו, בזמן שתיירים מכל העולם ממשיכים להגיע ללבנון, לביירות, שדה התעופה שם עובד כרגיל.
למה רובע הדאחייה השיעי, שנסראללה אמר בשעתו שאילו ידע שזו תהיה תגובתו של צה"ל לא היה חוטף את גולדווסר ורגב, ממשיך לשגשג ואותנו מפנים וממשיכים להפחיד את הציבור? זה לא כצעקתה. אני מכיר את היכולות של חיל האוויר ויכול להגיד באחריות שצה"ל יודע איפה נמצאים פריטי האלמ"ח של חיזבאללה ויש לו את כל הכלים להשמיד אותם".
אז למה זה לא קורה עד היום?
"כי ההנהגה עדיין בעמדת הכלה. חושבת מה העולם יגיד. מה האמריקאים יגידו. ומי שאמור לקבל את ההחלטות האמיצות מפחד. מהסס. דוחה. לא מבין את ההשלכות ומתעלם מההבנה שאם לא נטפל בלוחמי חיזבאללה היום נקבל אותם על סטרואידים בעוד שלוש וארבע שנים. יש מערבית למטולה כפר שיעי.
הכפר הזה לא צריך להתקיים יותר, כולו חיזבאללה, מתוכו נשלחו מאות טילי נ"ט ליישובי הצפון. הכפר הזה עומד על תלו. אם הוא יבין שצה"ל מחזיר מלחמה, הוא ירוץ על שש לעשות הסכם. אבל אז ההסכם יהיה ממקום של כוח ועוצמה, לא ממקום של חוסר ברירה".
ועדיין, אזולאי אופטימי. "בכל יום שאני מתעורר אני אומר, יגיע הלילה ולמחרת עוד יום ובסוף עוד נחזור. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו בית אחר. בסוף מטולה תחזור לקדמותה. היינו פנינת הגליל ונחזור להיות המקום הכי יפה בכל רחבי הצפון".
אתה מאמין שהתושבים יחזרו בהמוניהם?
"אני מאמין שיהיו כמה אחוזים מכלל התושבים שלא יחזרו, אבל לצד זה אני גם מאמין שאין ואקום בחיים ובמקומם יגיעו אנשים אחרים שרוצים לגור במטולה ולהגשים ציונות עם איכות חיים. גם היום, בכל יום, חיילים ואנשי מילואים שמגיעים לפה אומרים לי, אם תמצא לנו מגרשים לבנות לנו בית, נעבור לגור במטולה".