עם פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״, פונו מיישוביהם תלמידים רבים מגבול הצפון ומעוטף עזה, ובמהלך השנה הם נעו בין מסגרות חינוכיות שונות. חלקם עברו בין 2-3 מסגרות מתחילת השנה, ובקרב בני הנוער יש אחוזים גבוהים של תלמידים ותלמידות שנפלטו מהמסגרות הלימודיות.
יובל שקורי, בוגר כיתה יא׳ בבית הספר סולם צור בגשר הזיו בגליל המערבי, מספר כי עבר בין חמש מסגרות חינוכיות בשנה הנוכחית: ״המלחמה הפתיעה אותנו, לא ידענו מה צפוי והשגרה כאן הייתה מפחידה, ידענו שיכול לקרות כאן מה שהתרחש בדרום״, אומר שקורי, שמתגורר יחד עם משפחתו בקיבוץ גשר הזיו, קילומטרים בודדים מגדר הגבול עם לבנון - אך לא זכאי לפינוי.
תושבי הדרום מודאגים: "תקימו בית ספר הכי מרוחק שניתן מהגבול"
באשכול מיואשים: "במצב הנוכחי אנו נכשלים כל בוקר מחדש"
״עברנו להתגורר כחודש אצל דודים שלי בקריית טבעון, וכשראינו שהמצב מתחיל להסתדר פחות או יותר, חזרנו לקיבוץ. במהלך החודש הזה למדנו בזום - ואז החליטו לפנות את בית הספר שלי בשל קרבתו לגבול״, מסביר. כך, החל החיפוש אחר מבנה חדש - אשר ייתן מענה חינוכי למאות התלמידים המפונים והלא מפונים מאזור הגליל המערבי.
״לאחר הפינוי מבית הספר, התחלנו ללמוד במבנה בקיבוץ רגבה, אחר כך בקיבוץ אחר באזור למדנו במתכונת חלקית בלבד, ואז העבירו אותנו לבית ספר זמני בקריית מוצקין. לבסוף, הקימו בית ספר חדש בקריית מוצקין העונה לשם 'סוצקין'", הוא מספר.
"בחלק מהמסגרות, למדתי עם נערים ונערות שלא הכרתי, שילבו אותנו עם קבוצות אחרות כי חלק מהמורים שלנו פונו. המורה שלי למתמטיקה לדוגמה פונה מביתו, אז הוא לא היה יכול ללמד, כך שבכיתה אחת של 5 יח״ל מתמטיקה - למדנו מעל ל-30 תלמידים״.
שקורי מתאר ומסביר כי זהו היה אתגר גדול: ״לבסוף, החלטתי לרדת ל-4 יחידות במתמטיקה, מאחר שהרגשתי שצברתי פערים רבים שלא ניתנים לצמצום. בדיעבד, אני מבין שככל הנראה המצב הביטחוני וההפחתה המשמעותית בשעות הלימודים - הובילו לכך".
תמר קינן, בת 16 מקיבוץ כברי בגליל המערבי אשר לא פונתה מביתה ונאלצת להמשיך בשגרה תחת מתקפות טילים, אזעקות וכטב״מים מספרת: "אני ישנה בממ"ד כבר תשעה חודשים, ובית הספר שלי ברובו אינו ממוגן - אך בכל זאת חייב להקשיב וללמוד תוך כדי שאנחנו חוששים על חיינו. כבר במשך תקופה ארוכה, אני לא משתתפת בפעילויות בהן הייתי משתתפת בעבר".
עוד מרחיבה קינן: "כל חיי, הייתי במין בועה שהבית הוא מקום בטוח - אבל עכשיו הוא מקום מסוכן. הפיצוצים לפעמים נשמעים כל כמה דקות - וממש נהפכו לרעש לבן שהתרגלנו אליו. זה לא אמור להיות ככה״, אמרה בעצב. ״ילדים לא צריכים לחיות באזור לחימה. אנחנו בתחושות קשות בבית, בבית הספר ובכל מקום. המקום שכל כך אהבנו - הוא כבר לא מה שהיה".
אגם ציטרנוביץ מקיבוץ אורים בעוטף עזה, אשר התפנה עם משפחתו לקיבוץ יקום מספר: ״עם הפינוי, שובצתי לבית ספר חדש - ביה״ס חוף השרון בשפיים. במשך חודש לא למדתי, וכשחזרתי ללימודים הרגשתי שכולם יודעים את החומר ורצים - ואילו אני לא הצלחתי להדביק את הפער. כל השנה צברתי פערך מטורף בחומר הלימודי".
דבורה, אמו של אגם מוסיפה כי ״יש לציין שזה אילץ אותנו לקחת מורה פרטי לכל ילד, לא רק שלא עזרו לנו כלכלית במהלך הפינוי - אלא גם הוצאנו עלויות נוספות על מורים פרטיים״.
מיה לבנה שפונתה מקיבוץ יד מרדכי בעוטף עזה וסיימה השנה את התיכון סיפרה: ״פוננו בתחילת המלחמה לחדרה ונכנסו ללמוד בבית ספר במעגן מיכאל, הלמידה הייתה מאוד מאתגרת - בעיקר בהתחלה, אבל השקיעו בנו המון ונתנו לנו את כל התמיכה האפשרית ולמרות שהיה קשה המורים שפונו ביחד איתנו - לא וויתרו לנו ועזרו לנו לסיים ולצלוח את כל הבגרויות״.
יולי לבנה מקיבוץ יד מרדכי סיפרה: ״ב-7 באוקטובר, פינו את הקיבוץ שלי למלון בחדרה ואת הקיבוצים שלידי למלון נחשולים. חודש לאחר פרוץ המלחמה, פתחו לנו בית ספר קטן בתוך בית ספר מעגן מיכאל, בנו קרווילות והביאו מורים. תחילה, המציאות שלנו הייתה קשה ומנותקת".
עוד היא מספרת כי "רגע לפני, ברחנו מהמקום שהיה הבית שלנו, חברים שלנו נרצחו, הכול היה מוזר - אך בכל זאת ציפו מאיתנו שנלמד כרגיל. עם זאת, המורים היו מאוד סבלניים אלינו והתחלנו לאט לאט לחזור לשגרה. אני יכולה לומר שבית הספר הזה הוא אחד הדברים הטובים היחידים כתוצאה מהמלחמה. עטפו אותנו בכל דרך אפשרית, ועזרו לנו בכל לסיים את השנה הזאת בצורה הטובה והמוצלחת ביותר״.
איילה מקיבוץ יד מרדכי, שבמקור התחנכה בבית החינוך בית שקמה שבעוטף עזה, אך בעקבות המלחמה פונתה למלון בחדרה - ועברה ללמוד בבית הספר במעגן מיכאל סיפרה על האתגר שלה: ״היה לי לא פשוט להיות כל כך רחוקה מהבית ומהחיים הרגילים והמוכרים שלי - בעיקר כשכולם מפוזרים במקומות רבים בארץ".
עוד מתארת איילה: "להגיע פתאום לכיתה י״ב, השנה האחרונה של התיכון לבית ספר חדש ולסיים כך את תקופת הלימודים - זו הייתה חוויה מורכבת. גם המגורים במלון בלי פרטיות היו לי לא קלים, והשפיעו רבות על החוויה הכללית המאתגרת״.