"כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו", כתב נתן אלתרמן, מגדולי המשוררים העבריים. הוא כתב זאת בשנת 1938, רגע לפני שהעולם כולו הסתחרר במלחמה שתמיט חורבן גדול. הוא כתב זאת כחלק מההמנון הידוע “זמר הפלוגות", שיצחק שדה, לימים מפקד הפלמ"ח, ביקש ממנו לכתוב לרגל כינוס פלוגות השדה.
אך המילים הללו, כמו הסיסמה “את הבנוי אין עוזבים" שהשתרשה עוד קודם לכן, מספרות למעשה סיפור מורכב יותר על האתוס הציוני, המיתוס שהתפתח בעקבותיו והאיומים שדרשו מיושבי הארץ גם לפנותה. על רקע המלחמה הנוכחית, כשעשרות אלפי תושבים רחוקים מביתם וחבלי ארץ עומדים ריקים, שוחחנו עם שלושה מומחים על אתוס ההתיישבות אל מול מציאות ימינו. אלא שכבר למן הרגע הראשון בשיח ניכר ההבדל המשמעותי ביותר בין אז להיום, כפי שמצביעה עליו ההיסטוריונית פרופ’ אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה, “לפני הקמת המדינה, או בראשית מלחמת העצמאות, מובן שלא הייתה מדינה. מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא שהמדינה לא הייתה", היא קובעת.
“זו לא הפעם הראשונה שבה מפנים יישובים", מציינת ד"ר נורית כהן, מחברת הספר “פליטים יהודים במלחמת העצמאות". “מהרגע שההתיישבות החלה היא ידעה משברים מסוגים שונים ופינוי של נקודות שלמות או באופן חלקי, ומסיבות מגוונות - כלכליות, חברתיות וביטחוניות. זה היה חלק אינטגרלי מהמעשה הבאמת נועז של חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל".
“קודם כל צריך להבדיל בין רעיון, בין אתוס ובין מיתוס", מדגיש פרופ’ מוטי גולני, היסטוריון של תקופת המנדט ומדינת ישראל וחבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. “המהפכה הציונית ביקשה למרוד ב’יהודי הגנרי’ בגולה, וליצור לא רק יהודי שמייצר בעצמו ומגן על עצמו, אלא בעיקר ליצור יהודי שהוא אדם ריבוני, כלומר לא זר למסורת אבל משוחרר מדת. לכן הציונות הייתה בפירוש מהפכה, והיא כידוע לא נולדה בארץ. אפשר לומר שלפחות עד מלחמת העולם הראשונה, רוב היהודים בארץ היו לא ציונים. הציונות הרי נולדה כתגובה או בהמשך ללאומיות הגואה באירופה במאה ה־19. משעה שהיא התחילה את דרכה כתנועה ממוסדת, כלומר מסוף המאה ה־19, היא התקדמה לכיוון המעשי".
כלומר?
גולני: “כלומר לא רק דיפלומטיה, לא רק לחנך לציונות בגולה או להשתדל להשיג צ’ארטר או זיכיון אצל המעצמות, אלא גם להתקדם לארץ ישראל ואז כמובן ההתיישבות תפסה מקום חשוב. נכון שכשהציונות הגיעה לארץ ישראל היא התפתחה בעלייה הראשונה והשנייה סביב המיתוס של עובדי האדמה, אבל חשוב לציין שרוב האוכלוסייה היהודית מסוף המאה ה־19 בארץ לא ישבה ביישובים חקלאיים, אלא ביישובים עירוניים או בערים ממש. כלומר יש כאן איזשהו הבדל אל מול האתוס של היהודי החדש".
“המעבר למקצועות יצרניים, ‘הפרודוקטיביזציה’ של העם היהודי, היה חלק מהאתוס הציוני במובן המקורי של הרעיון הציוני", מוסיפה חלמיש.
אם כך, קונספט ההתיישבות כרכיב מרכזי הוא קצת מיתוס?
גולני: “לא, הוא לא מיתוס, הוא אתוס שתכף נגיע לשלב המיתולוגי שלו. בשלב ראשון הוא חלק מקריאת הכיוון להיות יהודי חדש. אבל להיות יהודי חדש זה גם לבסס חברה מערבית, עירונית, מתועשת. כך שהאתוס הציוני הביא לארץ אנשים שביקשו ריבונות. הציונות הבסיסית ביקשה להיות ככל העמים, לא ‘מכל העמים’. במסגרת ההתיישבות העובדת הקימו גם יישובים עירוניים, כדוגמת זיכרון יעקב, רחובות, נס ציונה, פתח תקווה".
כלומר, לא רק עובדי אדמה.
גולני: “נכון, גם בשום שלב לא הייתה פה התיישבות כפרית נוסח המזרח התיכון ואפילו נוסח אירופה. אין באמת כפרים בארץ. הרי הקיבוצים והמושבים הם לא כפרים קלאסיים, הם קשורים בטבורם לערים ויש בהם תעשייה".
אם כך, מהי המשמעות של זה?
גולני: “שיש רצפה משותפת למעשה הציוני ואין הבדל בין אלה שקראו להם חלוצים ואנשי ההתיישבות העובדת ובין 90% או יותר מהחברה הציונית בארץ. כולם ענו על אתוס הריבונות והחברה החילונית המערבית. ההתבדלות של ההתיישבות העובדת נוצרה בשלב הראשון בגלל היכולת שלה לעשות דבר שהיה חדש בעולם, למרות שהיו לו כבר כמה ניסיונות, וזה להיות גם הפועלים וגם בעלי האדמה, דבר שאפשר לתנועה הציונית וליישוב היהודי בארץ להיות כלי מצוין לפרישה גיאוגרפית ולמימוש החזון הציוני. העניין השני, וכאן נכנס כבר המיתוס, הוא שההתיישבות קובעת גבולות, והיא לא קבעה גבולות. עד 1936 ההתיישבות העובדת לא הייתה ההתיישבות שנפרשה בארץ כדי לקבוע את גבולות המדינה בעתיד, ממש לא".
חלמיש: “מקומה של ההתיישבות בציונות הוא בעצם עניין גם של מטרה וגם של אמצעי. זאת אומרת שההתיישבות הייתה אמצעי ליצירת מקומות לקליטת יהודים בארץ ישראל ולקביעת נוכחות יהודית בארץ ישראל, וההתיישבות החקלאית הייתה במידה מסוימת גם מטרה. אחת המטרות של הציונות הייתה להחזיר את היהודים לעבודות פרודוקטיביות, לעסוק במקצועות יצרניים. לכן חלק ממטרות הציונות היו להעביר את היהודים אל הקרקע, להיות נטועים בארצם".
על פי מה נבחרו אזורי ההתיישבות?
חלמיש: “בהתחלה הרעיון היה פשוט להתיישב איפה שאפשר. זה גם היה עניין של היצע וביקוש, אילו קרקעות יש והיכן אפשר להקים יישובים. במשך הזמן התגבשה התפיסה שרצוי לרכוש אדמות בגושים, כלומר ליצור גושים של יישובים ולא להקים יישובים בלב האוכלוסייה הערבית".
קונפליקט בין אתוסים
“המקרה הראשון בו נוצר הקשר בין נוכחות של יהודים במקום מסוים ובין קביעת הגבול, היה הסיפור של תל חי שהפך ממש למיתוס", מסבירה חלמיש, “אבל יש כאן דבר מעניין. כי בסופו של דבר, כל ארבעת היישובים באצבע הגליל ננטשו באביב 1920".
וכהן מוסיפה כי “קו פרשת המים היה הקרב על תל חי, שהוליד את המיתוס שלא עוזבים נקודות יישוב, לא עוזבים אדמה שעליה הקמנו יישוב ועליה הגרנו זיעה, מאמצים ולפעמים אפילו דם".
ב־1.3.1920, י"א באדר, בשיא מאורעות תר"פ, התרחש בחצר תל חי קרב. במהלכו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעה לוחמים נוספים, והוא הפך לסמל ולמיתוס של היאחזות, הגנה עצמית, גבורה וקביעת גבולות הארץ. “סביב האירוע של תל חי ואצבע הגליל אנחנו רואים דיסוננס מסוים", אומרת חלמיש. “הרי מצד אחד הייתה הסיסמה 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו'. מצד שני, בפועל, פינו את כל היישובים של אצבע הגליל: מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה, כך שגבולות צפון הארץ נקבעו בלי נוכחות יהודית בשטח".
זאת אומרת שיישובים פונו גם כשהתעקשו לחרוש “עד התלם האחרון"?
חלמיש: “אז נוצרה הסיסמה. היא לא בהכרח התממשה בכל שלב ושלב, אבל זה היה הרעיון, שנוכחות היהודים בשטח תקבע את הגבולות של הישות המדינית הציונית. אני בכוונה לא אומרת מדינה, כי עד תוכנית החלוקה של ועדת פיל ב־1937 לא דיברו על מדינה. מעניין שדווקא ז’בוטינסקי, שאחר כך התנועה שלו דגלה בהתיישבות בכל הארץ, אמר שצריך להגיד למתיישבים בצפון לרדת דרומה, נחכה עד שיוחלט על העתיד המדיני של האזור הזה - היה הרי ויכוח בין צרפת ובין אנגליה - ואז אנחנו נחזור ונתיישב, ואילו אנשי תנועת הפועלים אמרו שצריך להיאחז במקום".
כהן: “מתל חי נשארה האמירה של אהרון שר, אחד המתיישבים שנהרג עוד לפני ההתקפה הגדולה, והיא טופחה והדהדה כסוג של ציווי: ‘כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים’. כך שמעתה ואילך היה מתח בין המציאות שהמשיכה לדעת פינויים מסוגים שונים, ובין איזושהי תביעה חיצונית, אבל גם תביעה פנימית של המתיישבים עצמם, שאמרה ‘אנחנו לא עוזבים’. למעשה בכל פעם שהיה גל של מתיחות, מה שקראו בשעתו מאורעות, אם זה מאורעות 1920, 1921, וכמובן מאורעות תרפ"ט ב־1929 והמרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט, 1939־1936) היו פינויים".
חלמיש: “במאורעות תרפ"ט (1929) פונו חלק מהיישובים על ידי השלטונות הבריטיים וחלק מהיישובים פונו בגלל ההתקפות מצד הערבים לפי הוראות ההגנה. המסקנה הייתה שנדרשת התיישבות טקטית מבחינה ביטחונית. כלומר, ליצור גושים של יישובים שיהיה ביניהם קשר, ושיוכלו להתגונן מפני התקפות של ערבים בכוחות עצמם, ולהימנע מהתיישבות, כפי שאמרתי, בתוך האוכלוסייה הערבית".
רק באמצע שנות ה־30, כפי שמסביר גולני, כשהוצע לחלק את הארץ ליהודים וערבים, החל השיח על ההתיישבות כמעצבת גבולות המדינה בעתיד. “זה נקרא ‘חומה ומגדל’, שאגב היה פרויקט משותף עם הבריטים. את זה אנשים לא יודעים", הוא אומר.
“חומה ומגדל" היה מבצע להקמת רצף יישובים חקלאיים יהודיים מבוצרים שירחיבו את גבולות ההתיישבות והמדינה היהודית העתידית ויוכלו להתגונן מפני הפורעים הערבים. “המבצע היה פרויקט ציוני־בריטי משותף, הרי לבריטים היה אינטרס להילחם במרד הערבי ואנשי היישוב רצו ביטחון וגיבוי מצד הבריטים, כך שהאינטרסים נפגשו", מסביר גולני. “אבל אז התפתח המיתוס של יישובים קובעי גבולות, וזה לא קרה בפועל. בסופו של דבר גבולות במדינת ישראל נקבעו או על ידי מלחמה או על ידי משא ומתן מדיני. לא שלהתיישבות לא הייתה שום השפעה אבל היא לא הייתה פקטור מוביל. ניוד יישובים לא היה דבר יוצא דופן".
כהן: “גם במהלך מלחמת העולם השנייה היה פינוי מאוד גדול בגלל הפצצות איטלקיות מהאוויר שגרמו להרוגים רבים בתל אביב ובחיפה. למעשה, ההיקפים הרבים ביותר היו במלחמת העולם השנייה, זאת הייתה תופעה מאוד רחבה. אבל זה היה מה שנקרא פינוי עצמי. כלומר, פינוי של אנשים על דעת עצמם ובכוחות עצמם, שלוקחים את הרגליים ועוברים לאזורים שהם יותר בטוחים. במקביל כן היה ניסיון לבצע במלחמת העולם השנייה פינוי מאורגן, ואכן בוצע כזה מכמה וכמה יישובים בצפון, אבל הוא היה הסיפור הקטן מבחינה מספרית".
התנגשות מיתוסים
שנים בודדות לאחר מלחמת העולם השנייה נלחם היישוב היהודי על קיומו בארץ ישראל. תחילה מול התושבים הערבים ובהמשך גם נגד צבאות מדינות ערב. “כ־60 אלף איש, אחד מכל עשרה, היה מניין הפליטים היהודים במלחמת העצמאות", כותבת כהן בספרה. “המלחמה עקרה אותם מבתיהם, ניתקה אותם ממשפחותיהם. רחוקים מבתיהם, מפוחדים ולעתים על סף ייאוש, הם הסתופפו בחדרי מדרגות ובמגורים ארעיים אחרים".
על פי כהן, “ההערכה המתונה היא שכ־10% מכלל האוכלוסייה היהודית בתש"ח הייתה בשלב כזה או אחר פליטה, או אם תרצי מפונה. אם נשליך את זה על היום, אז היינו צריכים להתמודד עם 700 אלף פליטים. זאת אומרת, זה באמת היקף אדיר. בטח מבחינת העומס שזה הטיל על המערכות הוולנטריות השונות ועל המדינה שבדרך. מדינה שהכריזה על עצמאותה במהלך מלחמה שהייתה מלחמת קיום אמיתית".
זאת בניגוד להיום?
כהן: “מה שקרה ב־7 באוקטובר הוא איום ונורא, אבל הוא לא היה איום קיומי על מדינת ישראל. זה הבדל אדיר. יחד עם זה אין ויכוח שהיום הזה, כיום, היה היום השחור ביותר בתולדותינו. שחור יותר מאירועים קשים אחרים שקרו במלחמת העצמאות, וקרו דברים מאוד קשים. מלחמת העצמאות הייתה המלחמה הכי קשה בתולדות ישראל בלי שום השוואה, גם החצי הראשון שלה התנהל כאשר עוד לא הייתה מדינה, וב־7 באוקטובר, למרות שהיינו אחרי 75 שנות ריבונות, המדינה לא הייתה ובמובנים מסוימים היא עדיין לא באירוע".
חלמיש: “במלחמת העצמאות היו דיונים אם לפנות את הילדים ואת הנשים ולהשאיר רק את הלוחמים או להשאיר את הנשים והילדים, מתוך מחשבה שאם הילדים והנשים יהיו בקיבוץ החברים ילחמו ביתר נחישות. בסופו של דבר, במספר לא קטן של יישובים פינו את הנשים ואת הילדים ואת האנשים שלא יכולים להילחם, והגברים הלוחמים נשארו וקיבלו תגבורת, בתחילה מהפלמ"ח ומההגנה, ואחר כך אחרי שהוקם צה"ל, גם מצה"ל. מובן שהיו גם יישובים שנכבשו במהלך המלחמה ולחלק מהם התושבים לא חזרו עד 1967. חלק מהם כן חזרו למסלולם בתום המלחמה ובהסכמי שביתת הנשק".
גולני: “ב־1948 כבר היה קונפליקט בין התחושה שלא עוזבים יישוב ובין העובדה שההנהגה אישרה פינוי יישובים. שכן לצד האתוס שלא עוזבים יישוב, אנחנו מקבלים אתוס נוסף והוא שיישוב הוא לא מוצב צבאי ושאזרחים, נשים וילדים לא צריכים לעמוד בחזית. אבל לאור המיתוס שלא עוזבים יישוב, אז אנחנו יכולים לראות מקרים כדוגמת קיבוץ ניצנים שנכבש ב־1948, אחרי קרב גבורה מצד חבריו לצד תגבורת מחטיבת גבעתי, שסבל ועדיין סובל מיחסי ציבור גרועים בגלל אותו מיתוס".
תחושות הטראומה, הנטישה והקרע שאנו שומעים כיום ממפוני הדרום והצפון התעוררו כבר בקרב מפוני מלחמת העצמאות. לפני מספר חודשים, כאשר ביקרתי את מפוני קיבוץ יד מרדכי במלון "ריזורט" שבחדרה, פגשתי את מיכל ארדנינג, בת למייסדי הקיבוץ. ארדנינג סיפרה אז על חוויית הפליטות שלהם, על פינוי הקיבוץ ב־1948. “אני גדלתי עם המסר שיד מרדכי לא ייפול שנית", תיארה בפניי. “אבא שלי לחם במלחמת השחרור בקיבוץ ואמא שלי והאחים שלי פונו. הם היו חצי שנה פה באזור בעמק חפר. זאת הייתה תקופה אחרת, הקיבוץ נהרס לגמרי והיה צריך לבנות אותו מחדש. אחר כך, הקיבוץ היה במשך שנים קיבוץ מאוד עצוב".
רוב המפונים שפגשתי ביקשו להימנע מהמונח פליטות. לכן הופתעתי מהשימוש במילה בהקשר של מלחמת העצמאות.
כהן: “הסיפור של הפליטות היהודית במלחמת העצמאות היה זמני. ניצחנו ולכן זה נשכח מהזיכרון הקולקטיבי שלנו וגם הושכח באופן אקטיבי, כפי שאני מדגימה בספר. גם ב־48’ המפונים העדיפו לקרוא לעצמם מפונים ולא פליטים, אבל בהזדמנויות מסוימות, בנסיבות מסוימות ועל ידי כותבים מסוימים, נעשה שימוש גם במונח פליטים".
מהרגע הראשון של המלחמה הנוכחית השווינו אותה למלחמות עבר. עד כמה אפשר להביט בהיסטוריה על מנת לבחון את המציאות הנוכחית?
כהן: “זה תמיד נכון לומר שצריך להיזהר מלנסות להבין את המלחמה הבאה, או אפילו את המלחמה הנוכחית, על בסיס המלחמה הקודמת. זאת נטייה אנושית טבעית, אבל היא מאוד מסוכנת. זאת אומרת, כשאנחנו מכינים את עצמנו לעוד סבבים ולא לאירוע כמו פלישת חמאס ב־7 באוקטובר, אז אנחנו בבעיה. במובן הזה, זה קרה גם ב־48’ שהתכוננו לעוד סבב של מאורעות ולא הייתה הבנה שאנחנו ניצבים בפתחה של מלחמה".
באיזה אופן זה קרה ב־48’?
כהן: “התפיסה הביטחונית של תש"ח הייתה שאנחנו מתמודדים עם מאורעות, ולכן בזמן סכנה יש לכנס את כל הילדים, הנשים ואת כל מי שלא לוחמים, במה שקראו אז ‘בית הביטחון’, שבדרך כלל היה הבית היחיד מבטון. אלא שבתנאים של מלחמה מודרנית, כשיש את היכולת לצלוף ולטווח מרחוק, בית הביטחון שהיה המקום הבטוח ביותר מול כנופיית פורעים הפך למקום הכי מסוכן, בולט ומטווח. במובן מסוים, זה מהדהד לי את המיגוניות שנבנו לספק הגנה, והתבררו כמלכודות מוות".
גולני: “אחת הסכנות היא שאנחנו תמיד מתכוננים למלחמה הקודמת. הדפוסים הקיימים חוזרים על עצמם, אבל תמיד בהקשר שונה, בווריאציה שונה. ההיסטוריה מתרחשת פעם אחת, היא לא חוזרת על עצמה. ההקשר של 1948 הוא לא ההקשר של 2023. למיתוס לעומת זאת, לא אכפת מההיסטוריה, הוא תמיד חושב אותו דבר".
“איחור טרגי"
את התקופה שלאחר קום המדינה ועד לשנת 1967, ניתן לסמן כתקופת ההגנה המרחבית שגובשה בעקבות מלחמת העצמאות, מסבירה חלמיש, שהייתה אז חברת קיבוץ להב. “לפני 67’ הקיבוץ היה 800 מטר מהגבול", היא מספרת, “אז ליישובי ספר היה מחסן נשק לצורך התגוננות ועמידה עד שהצבא יגיע. כלומר, הרעיון היה שהיישובים צריכים להיות בעלי יכולת עמידה ברגע של התקפת פתע על מנת להחזיק מעמד עד שהצבא מגיע. בשנים האחרונות השיטה הזו של ההגנה המרחבית התפוגגה. ראינו ביישובי העוטף שהקטינו מאוד את כיתות הכוננות ואת מספר הנשקים".
אך חלמיש מסמנת את שנת 1967 גם כי היא מבקשת להדגיש שיש להבחין בין התיישבות ובין התנחלויות: “ההתנחלויות הן ההפך ממה שהקיבוצים והיישובים היו אמורים לעשות לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות של קיומה. שכן, ההתנחלויות הן לא אמצעי לשמירה על הביטחון של מדינת ישראל, אלא הן יישובים שחייבו את הצבא להקדיש מאמצים וכוחות כדי לשמור על עצם קיומם. בנוסף, אם אנחנו מדברים על התיישבות, אז אנחנו מדברים גם על פעילות תעשייתית וחקלאית. זאת לעומת ההתנחלויות שהן במידה רבה כפרי שינה עבור אנשים שאת פרנסתם מוצאים במקום אחר".
גולני: “המתנחלים אימצו לעצמם את התפיסה שהם החלוצים החדשים, שהם ממשיכי חניתה ומשמר העמק. הם לא, אלה סמלים גנובים. מדוע? כי ההקשר השתנה. אז לא הייתה מדינה. הם באיחור טרגי של 100 שנים. המתיישבים בתקופת היישוב באו, סליחה על הפלקטיות, לבנות ולהיבנות בה. זה לא היה פרויקט קולוניאליסטי, לא הייתה להם אימפריה מאחורי הגב. הם באו לחיות כאן לא מעל התושבים המקומיים, אלא לצדם".
עד כמה העובדה שיישובי הגבולות עומדים ריקים כבר תשעה חודשים משפיעה על תפיסת הזהות הלאומית שלנו? על האתוס הלאומי?
גולני: “עם ישראל וארץ ישראל הם ההישג הגדול של ההתיישבות העובדת כי זאת נורמליזציה של הקיום היהודי בארץ ישראל. לכן, אני חושב שכמו השבת החטופים, גם שובם של היישובים הוא לא רק עניין של עוול שצריך לתקנו עבור אלה שחיים שם, זה בנפשנו. אם אנחנו לא נצליח לקיים חיים נורמליים בתוך מדינת ישראל, איזו זכות קיום יש לנו? לכן, השבת היישובים תקבע במידה רבה את גורלנו וזה קשור לאותו אתוס של עם היושב על אדמתו, ולא כמתיישבים קולוניאליסטים נוסח האימפריות הידועות או נוסח הגדה המערבית, אלא כאנשים שבאו לבנות ולהיבנות".
כהן: “כיוון שאנחנו בעיצומו של האירוע אני לא יודעת להשיב על השאלה הזו. אני רק יכולה לומר שב־48’ ובהרבה מקרים אחרים של היעדרות, פליטות או איום על הקשר בין התושבים למקום, הפעולה לפעמים הייתה הפוכה. כלומר היא הובילה לחיזוק האתוס".
חלמיש: “גם בתקופת הקורונה וגם עכשיו ראינו את יכולת ההתמודדות של הקהילות בקיבוצים עם מצבי משבר. יחד עם זה, בצפון המצב יותר חמור, אנחנו רואים יישובים שכבר תשעה חודשים לא גרים בהם, לא בגלל ההתקפה של חמאס, אלא בגלל ההפגזות, וזה מצב שלא היה כמותו. לא היה מקרה של שהייה כל כך ממושכת מחוץ ליישובים".