יהודית באומן, רעייתו של שימי תבורי שמוכרת כלביאה שלחמה למען טיפול יאה לבתה חולת האנורקסיה הקשה, קארין באומן, שהשנה הלכה לעולמה כתוצאה מהמחלה, מביעה לראשונה ב"מעריב" - היא מעוניינת לרוץ לפוליטיקה לקידום הנושא.
"אני בטוחה שיש לי הרבה מה לתרום למדינה, לנזקקים, לחולים מסוימים עם הפרעות אכילה. יכולה להציע כוחות ודרך חשיבה מודרנית לפתרון הבעיות, כי בתי חולים הם לא תמיד הפתרון המושלם", אמרה. "יש מחלות שעדיף לטפל בהן בבית, והתרופה היא הרבה אהבה, מסירות וטיפול ביתי, בעצם אשפוז ביתי".
היא הוסיפה: "אני בעד אשפוזים כאלו, מהסוג של מסירות חמה ואוהבת, עם תרגול והנחיות. כתוצאה מאשפוזים כפיתיים, הרבה התאבדו. אני רוצה לעמוד ולהיות חלק ממשרד הבריאות, ולהציע מטלות שיעזרו, ולהשלים פערים. אני מוקפת באנשים עם רצון להריץ אותי, ומוצאים בי עניין רב באירועים משמעותיים שקשורים לבריאות".
מה את באה להציע?
"חוויתי מוות של בת. מוות קשה ואיטי. הייתה לי סבלנות, וסחף אהבה, והקרבה של 22 שנים, ולא התייאשתי. אני רוצה להציע חוק שיעזרו לאימהות ברחבי המדינה, שהן חסרות אונים, שלא יכולות לעבוד ולתפקד בגלל מחלות של ילדיהם. להכניס לתודעה שאמא ומשפחה זה חלק מהריפוי, כי לנו לבד אין שליטה. ולקבל עזרה ביתית, כמו פסיכולוגים, הביתה".
לאיזו מפלגה תרוצי?
"מפלגה של ימין משרד הבריאות. אני פועלת המון למען חולות אנורקסיה ברחבי המדינה. יש לי רצון לתת להן מענה אנושי, ושהאזור הזה שנקרא 'לב' ישקוק חיים להטיב איתן, לא לתת להן רגשי אשם, שיקבלו מענה ותרומות עצומות של עזרה בכל המישורים. מי כמוני יודעת כמה נזקקתי לאוכל, וכמה התבקשתי להתרים לה מכל מקום מזון. זה הציל אותה שנים רבות ממוות, לפחות אחרי ההקאות הגוף שמר חלק מהמזון כדי לשרוד 22 שנים. קשה להיכנס לפינה הזאת, איך סחבתי אוכל ממקומות שהבינו שאין 30 אלף לחודש לאוכל".
"זוהי מחלה שהרבה מחברי הכנסת לא מבינים עניין, לא קולטים את גובה הנזק הכלכלי. יש השמצות על בקשה לתרומות, משפחות שלא עומדות בזה. חייבים לשנות את זה. זה מוות רחב יותר ממה שחושבים, אנשים שלא מבינים, אנשים שלא חיים את זה, שמסתפקים בצלחת אחת".
מה מצב הטיפול בחולות כרגע?
"אני יכולה לספר ולהשלים הרבה, איך עברתי טראומות שאני יכולה להוכיח לכם בכלים העוצמתיים ביותר, שיש לי להציע בכנסת, הנושמת אוויר מלא בחוסר חמצן".
מי אלה שדוחפים אותך לפוליטיקה?
"הרבה מאלו שעזבו כמו לימור מגן שהייתה מהממת וחבל שעזבה. היא דוגמא למופת לנזקקי נפש, לעוד ועוד חברי כנסת שישבנו איתם באירועים, ששאלו למה את לא מצטרפת. תאמינו לי שהרבה חברי כנסת לא השלימו בגרות. לפעמים החיים מלמדים אותנו איך לפעול באמת, לא רק מספרים. מניסיון של חיים שלמים. מי שעוד מדרבן אותי זה החברים האזרחים, מכל מקום שאני פוגשת, ושימי היקר שחושב שאני מבוזבזת".
היא מוסיפה: "אבדתי ילדה, וזה הדבר הכי קשה להורה. במיוחד שהורה למד את המחלה וצרכיה יותר מרופא שקרא מספר, כי הספר הוא לא הרגש האמיתי. לפעמים התרופה האמיתית זה החום האהבה והעזרה הכלכלית, שלא לגרום לבקש תרומות מאנשים. כשהכנסת ושר האוצר לא יודעים לחלק ולעזור לאמת המכוערת שמתחוללת פה במדינה. אני אעשה הכל כדי לתת מענה אמיתי, לא מהספר, ולא בפרוטות - אלא במעשים. זאת אני האמא שנלחמה".
מה קארין הייתה אומרת על הצעד הזה?
"כל מה שקארין ציפתה והתפללה. פתחתי יומנים, 28 יומנים שהיא כתבה, התחלתי לקרוא אחרי מותה. היא יודעת שאמא שלה תלחם בעד האחרות. קארין הייתה מאד חכמה מאד מציאותית, היינו בכנסת וחברי כנסת דמעו הבטיחו שיהיה שינוי. לצערי ולצערה של קארין, מאז כל השנים אף חבר או חברת כנסת לא הועיל להכניס שינוי. בית חולים אחד שהוא תל השומר ובתי חולים ממשלתיים שאינם מומחים, הם הרדימו ולא שאלו. יש המון לספר. אני יושבת וקוראת את יומניה וליבי לא עומד בכך. אף פעם לא הצצתי ביומנים שלה, היא רצתה פרטיות. אני בהלם. הם רב מכר, הם החיים האמיתיים של החולות בהפרעות אכילה. האמת, לפעמים אני מבקשת להיות כבר שם איתה, לא להרגיש ולא להמשיך לקרוא. זה קורע אותי, מתיש, אני נעשיתי חולה. אבל אולי בזכות ההשראה אחלים גם אני".
"אולי אפיץ כמה חלקים עצובים וקשים על מה שעברה עם עצמה ואיזה גהינום היה לה בנפש, וכמה שהיא הוקירה לי תודות שלא עזבתי לרגע את מיטתה", אמרה לבסוף.