שרה ויונה בן נון שכלו במלחמת חרבות ברזל את אחיהם, סרן שלמה בן נון ז"ל, בן 22 בנופלו, סגן מפקד פלוגה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, שנהרג בקרבות בצפון עזה ב־16 בנובמבר.

בימים אלה שבו שני האחים ממחנה קיץ מיוחד של ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF), שבו המדריכים היו חיילים שחוו שכול מדרגה ראשונה, ואילו המשתתפים היו בני ובנות נוער בגילים 13־12, שאיבדו את אחיהם במלחמה.

“המחנה עזר לי להתמודד יותר טוב עם המצב, נתן לי כוחות, אנרגיות. גם שמעתי סיפורים של ילדים אחרים ולמדתי מכך הרבה", אומרת שרה, 12, ממודיעין, העולה לכיתה ח’, והייתה חניכה במחנה.

ואילו אחיה יונה, 21, חייל המשרת ביחידת צניחה והטסה, ושימש במשלחת הזו בתור מדריך, אומר, "אני חושב שכבר באמצע המחנה התחלתי להרגיש שהילדים האלה הם כמו האחים הקטנים שלי. לראות אותם פורחים הגביר לי את תחושת המשמעות שלי, נתן לי הרגשה טובה, ואני מתכוון לשמור איתם על קשר".

משלחת “לגאסי", שבה השתתפו שני האחים, היא חלק מפרויקט של ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, במסגרתו יוצאות במהלך הקיץ לארצות הברית משלחות שונות של אחים ואחיות שכולים ויתומי צה"ל למחנות קיץ מלאי אטרקציות, כאשר חלק מהמדריכים חוו בעצמם שכול מדרגה ראשונה. הארגון פועל כבר 42 שנים ב־25 שלוחות בארצות הברית ומשתף פעולה עם צה"ל.

הארגון מגייס כספים לרווחת חיילי צה"ל עבור מטרות רבות, בהן פעילות חינוך ותרבות לחיילים, תוכנית המלגות IMPACT, סיוע כלכלי לחיילים ממשפחות מעוטות יכולת, סיוע ותמיכה למשפחות שכולות, דאגה לרווחת החיילים הבודדים, מתן עזרה לחיילים הפצועים, מימון שבועות נופש מבצעי ליחידות לוחמות, שיפוץ והקמת מבני רווחה. כאמור, אחד הפרויקטים הוא הוצאת משלחות במהלך הקיץ לארצות הברית שמיועדות לגילי מצווה וגם ישנם מחנות לגילים 18־14.

שלמה בן נון וניצול שואה (צילום: פרטי)
שלמה בן נון וניצול שואה (צילום: פרטי)

“אח בכור קלאסי"

גם שלמה ז"ל נטל חלק באחת מפעילויות הארגון, עת השתתף בשנה שעברה במשלחת FIDF לפולין ביום השואה. בתמונה מרגשת מהמשלחת (בצד שמאל למעלה) הוא נראה מצדיע לניצול השואה בן מידלר מסן דייגו קליפורניה, שהשתתף במשלחת, ומצדיע לו בחזרה. “אנחנו שלושה אחים, שלמה הוא הגדול", מספר יונה. “שלמה היה אח בכור קלאסי, תמיד דואג לאחים הקטנים שלו.

לפני ששרה הגיעה לעולם, היינו תמיד מתגוששים, וכשהיא נולדה הוא תפס יותר את מקום האח הגדול הדומיננטי, שכולם תמיד לוקחים ממנו דוגמה אישית, ואני הפכתי להיות השטותניק שמציק לאחות הקטנה.

שלמה מאוד אהב ספורט - שחייה, ריצה, כדורגל – והתאמן הרבה לקראת הצבא והתגייס לחטיבת הצנחנים. גדלנו בבית עם ערכים של לתת מעצמך ועל אהבת המדינה. גם כשאני התגייסתי, מבחינתי לא הייתה אופציה אחרת. גם שלמה וגם אני הבנו שאנו רוצים ללכת לקרבי ולתת יותר מעצמנו.

כששלמה התגייס, הוא תמיד היה מתקשר אליי, דואג לשלומי, מתעניין. כשאני התגייסתי הוא כבר היה קצין. לא ידעתי מתי אני יכול להתקשר אליו, אז הוא תמיד היה מתקשר והיינו מדברים".

“שלמה ואני היינו מאוד קרובים למרות פער הגילים", מספרת שרה. “הוא תמיד היה דואג, אכפתי, תמיד היה שם בשבילי. כששלמה היה בצבא, הוא היה מתקשר אליי, וכשהיה מגיע הביתה - תמיד ידע איך לשמח אותי. הוא תמיד היה שמח, היה שולח לנו הרבה תמונות, וכשהיה חוזר הביתה, היה יושב עם אבא שלי לשיחות ארוכות, משתף אותו במה שעובר עליו".

איך קיבלתם את ההודעה על נפילתו?
יונה: “באותו זמן הייתי בדרום במהלך השירות הצבאי. המג"ד לקח אותי לשיחה על הבוקר ופשוט מאוד אמר: ‘אחיך, שלמה, נפל היום’. ואז לקחו אותי הביתה, ישבנו שבעה. זו הייתה שבעה מאוד ארוכה, מאוד קשה, הרבה מאוד אנשים הגיעו".

שרה: "זה היה יום רגיל כביכול, התכוננתי לבית הספר, ואז בדיוק ב־07:00 בבוקר המודיעים באו הביתה. ראיתי את החיילים והבנתי ישר מה קורה, אבל לא באמת הצלחתי להבין את המשמעות. הייתי מבולבלת כל התקופה הזו, לא בדיוק הבנתי מה שקורה".

איך אתם מתמודדים מאז?
“אני שואבת כוחות בעיקר מהמשפחה, מההורים שלי, מיונה אחי. אני מתגעגעת לשלמה, מתגעגעת לשחק איתו. כשהייתי יותר קטנה, שלמה היה מגיע הביתה והיינו משחקים על הספה. הוא תמיד היה שם לב אליי. תשומת הלב שלו חסרה לי".


יונה: “כעבור שבוע מנפילתו של שלמה החלטתי שאני רוצה לחזור לצבא. אני אמור להשתחרר בעוד שבוע. אם לפני כן היו לי בערך תוכניות מה לעשות אחרי השחרור, אז עכשיו אני מרגיש שאין לי מושג. תכננתי לטייל עם שלמה ברחבי

העולם, תמיד אפשר היה להתייעץ איתו לגבי העתיד. כרגע אני משתחרר ולא יודע מה לעשות. אבל אני מרגיש שאני צריך להיות חזק בשביל המשפחה. כדור הארץ ממשיך להסתובב ואני צריך להמשיך לרוץ איתו, להמשיך לחיות בשביל המשפחה שלי, כדי שלא יהיה מצב שב־16 בנובמבר גם אני כאילו מתּי".

למה אתה הכי מתגעגע?
“קודם כל, לאותם הרגעים ששלמה היה חוזר הביתה. הוא היה נותן חיבוק, ואז היינו יושבים אני, הוא ואבא שלנו בפינת האוכל ומדברים מה כל אחד עשה השבוע, חולקים חוויות".


 “חזרו להיות ילדים"
בימים אלה, כאמור, חזרו יונה ושרה ממשלחת “לגאסי", כאשר המחנה התקיים בפנסילבניה ובו שניהם השתתפו - הוא כמדריך, היא כחניכה. “היינו קבוצה של 23 ילדים בני 13־12, כאשר לכל מדריך היו שלושה־ארבעה חניכים, אבל תכל'ס כולנו היינו קבוצה אחת", מספר יונה. “אני ושרה היינו באותה משלחת, באותו מחנה, אבל היא הייתה תחת מדריך אחר.

זה היה מחנה קיץ בול כמו בסרטים, המטרה שלו הייתה שהילדים נטו ייהנו ויתנתקו לשנייה מהמלחמה בארץ. המחנה כלל פעילויות באגם, בבריכה, חץ וקשת, אמנות, פארק חבלים, אומגות - המון פעילויות חברתיות".

גם שוחחתם עם הילדים על מה שהם מרגישים?
“זה לא חלק מהמטרות, אבל כל המדריכים הם חיילים שהם בעצמם אחים שכולים או יתומי צה"ל, כך שאם מתפתחת שיחה כזאת - אנו יודעים לתת את המענה הטוב ביותר, כי אנחנו הכי מזדהים איתם. היו מדריכים שילדים נפתחו בפניהם וסיפרו את הסיפור האישי שלהם. המדריכים הקשיבו, שיתפו גם הם, חיבקו כשהיה צריך".

איך אתה הרגשת במהלך המחנה?
“כבר במיונים להדרכה במחנה הסבירו לנו מה המשימה שלנו, ובעצם הרגשתי שגם אני צריך טיפה חופש מכל המצב בארץ והשתדלתי להשאיר כמה שיותר את הטראומה ואת המטען האישי שלי בארץ ונטו לבוא ולשמח את הילדים. בתור מדריך, אחד הדברים שצריך לעשות זה לצלם את הילדים ולשלוח להוריהם את התמונות, כדי שיראו שהם בסדר.

אני יכול להגיד לך שקיבלנו תגובות מההורים בנוסח של ‘אני לא מאמין שזה הילד שלי, הרבה זמן הוא לא חייך ככה, לא שיחק ככה עם ילדים’. ברגע שהפרדנו אותם מכל המצב בארץ וחיברנו בין הילדים, הם באמת פרחו. זה ניתק אותם מכל הדברים שיש בארץ, נתן להם את ההזדמנות לחזור להיות רק ילדים".


איך היה להיות שני אחים באותו מחנה?
“זו הייתה חוויה מוזרה. מאז הצבא אני כמעט לא בבית, וגם כשהייתי חוזר הביתה - הייתי רואה את שרה יותר במסגרת המשפחה ולא במסגרת שלה עם החברים שלה. פתאום ראיתי את שרה חופשייה עם החברים שלה, ובאיזשהו שלב אני חושב שהיא אפילו השתחררה מהמחשבה שאני אח שלה. היה כיף לראות אותה ככה". שרה: “גם אני רגילה לראות את יונה במסגרת משפחתית ולא עם חברים שלו. עכשיו ראיתי אותו במסגרת אחרת, עם מדריכים, ואהבתי לראות אותו ככה".

איך היה החיבור לילדים הנוספים שבמחנה?
“לפני המחנה היו יומיים של גיבוש עם כל הילדים והמדריכים. זה עזר לי להכיר אותם. כשהגענו לשם, היה קל מאוד להתחבר לכולם. כולנו, אפשר להגיד, הבנו מה השני עובר והיה יותר קל לבלות עם מישהו שנמצא באותה סיטואציה כמוך.

היו לנו שם הרבה פעילויות שעזרו לנו להתגבש וגם היו לנו הרבה הזדמנויות לדבר אחד עם השני על האחים שלנו ונפתחנו. זה לא כמו שאני מדברת בבית עם החברים שלי, שלא באמת יכולים להבין מה קורה איתי. במחנה הרגשתי שאני מדברת עם אנשים שמבינים מה אני עוברת. הצלחתי להשתחרר, הצלחתי לשמוח. היינו יחד כשבועיים וההרגשה היא שאנחנו מכירים אחד את השני הרבה יותר מכך, וגם נשמור על קשר".

במה למשל שיתפתם אחד את השני?
“דיברנו בעיקר על החיים אחרי שאיבדנו את האחים שלנו. תמכנו אחד בשני, ומפני שכולנו עברנו בערך את אותו הדבר - ידענו גם איך להתנהג אחד לשני ואיך אנחנו רוצים שיתנהגו אלינו. נוצרה מעין קבוצת תמיכה של אחים צעירים".