"כשאני מסתכל היום על מה שקורה במדינה, אני מרגיש לא טוב. העדתיות, לצערי, עדיין קיימת. להתעסק במי מרוקאי או פולני זה דבר לא נכון. בי הנושא של מזרחים או אשכנזים לא נגע, לא חשתי אפליה, לא הרגשתי שמישהו חסם אותי, ראיתי עצמי שווה בין כולם, ואני חושב שכל אחד יכול להצליח", אומר עו"ד אורי גולן, מי שכיהן בזמנו במשך 25 שנים כמנכ"ל עיריית מגדל העמק, ובימים אלה הוציא ספר חדש, "מגדל צמח בעמק" (להשיג באתר עברית), שבו הוא מגולל את קורות חייו שמתחילים בילדותו במעברה, וגם נזכר בחוויות ותככים מתקופתו בעיריית מגדל העמק.

קרב הגרסאות נמשך: ישראל או חמאס מערימות קשיים במו"מ?
סאגת המפכ"ל: "בן גביר חיכה לעיתוי הנכון למועמדות לוי"

"בזמן הקורונה החלטתי שאני כותב את סיפור חיי", הוא מספר. "המטרה שלי בספר הייתה להעביר מסר לכל מי שרוצה להתקדם בחיים, שלא משנה מה הרקע שלך, ושגם אם אין לך כלום, הרי שנחישות, שאיפה ללימודים אקדמיים, וכמובן גם לא להתייאש - יובילו אותך להגשמת השאיפות".

גולן, 76, נשוי ללייה, אבא לשני בנים, אריאל ואהוד, וסב לנכדים, נולד בעיראק ב־1948 בשם סבאח משה. ב־1950 עלו הוריו ארצה עם ששת ילדיהם. "בגיל 5 באתי להורים שלי ואמרתי שאני לא מוכן שיקראו לי יותר סבאח. סבאח בערבית זה בוקר, ואז דודה שלי הציעה שיקראו לי אורי; ואילו במלחמת ששת הימים, אחרי שכבשו את רמת הגולן, אח שלי החליט לשנות את שם המשפחה ממשה לגולן", הוא מסביר.

"אכלנו אורז בידיים"

כשמשפחתו עלתה ארצה, מספר גולן, "בהתחלה הגענו למעברת עולים בחיפה, משם עברנו לירושלים, ואחר כך אבא חיפש מקום ומצא יישוב בשם מוג'דל, אז זה עדיין לא נקרא מגדל העמק. זה היה יישוב ערבי נטוש שהסוכנות בנתה בו בתים, שבהם שיכנו עולים מכל מיני מקומות. בסוף 1952 קיבלנו דירה בגודל 32 מ"ר שבה בעצם חיו שמונה נפשות. אם יש מתחת לקו העוני עוד קו, אז חיינו מתחת לקו הזה.

לא היה לנו מה לאכול. אבא שלי חלה בפוליו ואמא שלי גידלה את הילדים בלי כלום. אכלנו בעיקר אורז. ישבנו על הרצפה, ללא כיסאות, ללא שולחנות כי לא היה, ואכלנו אורז בידיים. אגב, לא רק אנחנו היינו במצב הזה, אלא כל מי שבאותו זמן התיישב במגדל העמק. באותו זמן הקבוצה הראשונה עלתה מעיראק, מרומניה, ויהודים שמקורם ברוסיה, שהיגרו לסין, והגיעו משם. אחר כך הצטרפו גם עולים ממרוקו".

אילו זיכרונות זכורים לך בעיקר מאותה תקופה?
"לקחנו גרביים ישנים ובדים והפכנו את זה לכדור. ככה שיחקנו כל היום כדורגל בחוץ. כשנפתח במקום בית ספר, התחלנו ללמוד. המזל שלנו היה שבבית הספר נתנו ארוחת צהריים. זה היה הכי חשוב, יותר מהלימודים. המצב היה בכי רע, אבל אנחנו, הילדים, לא ראינו את זה בצורה כזו קשה".

גולן סיים כיתה ח' במגדל העמק, בה הוא מתגורר עד היום, ואז נרשם לבית ספר על־יסודי בקיבוץ יפעת השכן. "מאוד אהבתי את האווירה שם, אבל אז אחי, שהיה בן 18 ועבד כדי לפרנס את המשפחה, נקרא להתגייס. אם הוא היה מתגייס, היינו מתמוטטים לגמרי כלכלית", מספר גולן. "ואז אני התנדבתי לצבא במקומו. הייתי אז בן 17.

מפני שבתעודת זהות שלי הייתה רשומה רק שנת לידה, ללא חודש, גייסו אותי, וכך יצא שלמדתי רק עד י"א. סיימתי טירונות וקורס מ"כים ושלחו אותי לפנימייה הצבאית בחיפה. חודש אחרי זה קרא לי מפקד בית הספר ואמר: 'אתה לא יכול לשרת כאן יותר, כי לא סיימת כיתה י"ב'. זו הייתה ההשפלה הכי גדולה שחוויתי, ואז אמרתי שאעשה הכל כדי להצליח. שאלך ללמוד ואגיע רחוק.

בסופו של דבר עברתי לשרת בצריפין, במהלך שתי תקופות בחיי שירתי בקבע, השלמתי בגרויות, נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה, וזה היה בשבילי החלום הכי גדול שהגשמתי. ב־1972 הכרתי את לייה, עולה חדשה מארגנטינה, ובסוף 1973 התחתנו".

ב־1982 החל גולן לעבוד במועצת מגדל העמק, שהפכה למקום עבודתו למשך עשרות שנים, ולה כאמור גם מוקדשים פרקים רבים בספרו. "שנה לאחר שהתחלתי לעבוד שם, ניגשתי למכרז", הוא מספר. "באותה תקופה לא כולם הסתובבו עם תואר, זכיתי במכרז לתפקיד שנקרא אז מזכיר המועצה, מה שנקרא היום מנכ"ל. כשהתחלתי, מגדל העמק הייתה עדיין עיירת פיתוח. כעבור כמה שנים, הפכה לעיר".

גולן שימש בתפקידו 13 שנים לצד ראש העירייה שאול עמור ז"ל, ועוד 12 שנה עבד עם ראש העירייה, אלי ברדה. "התחלתי עם שאול עמור, אדם מדהים. ניהלתי לו שלוש מערכות בחירות והצלחנו", מספר גולן ומוסיף שבתום מערכת הבחירות השלישית, שגם בה כאמור עמור ניצח, חל קרע בין השניים. "שאול פיטר אותי", הוא מספר.

"בוודאי שנפגעתי, זה לא היה פשוט. מילא אם זה היה על רקע מקצועי, אבל זה היה על רקע פוליטי בגלל לחצים שהופעלו עליו מכמה חברי מועצה שלא רצו אותי, אלא רצו להשתלט על העיר ולא לתת לי לנהל אותה. עם שאול לא דיברתי יותר מאז, אבל עם אשתו, סוזן ז"ל, חזרתי לימים להיות בקשר והייתי עמה בקשר עד שנפטרה".

"חצי הכוס המלאה"

גולן מספר שהפיטורים שלו גרמו לו להחליט ש"עוד אחזור בגדול", כדבריו, והוא החל לחפש מועמד פוטנציאלי חדש לראשות העיר, שיוכל להתחבר אליו: "חיפשתי מועמד מתאים, ואז מצאתי את אלי ברדה, בן מגדל העמק, שהשתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף, בעל תואר שני. על מגדל העמק נתונים כאלה משפיעים. ברדה הסכים, יצאנו ב־1998 למערכת בחירות וזכינו. הייתי חבר הליכוד הרבה שנים. כשדוד לוי עזב את הליכוד והקים את מפלגת גשר, הייתי בין הראשונים שהצטרפו אליו. כשהתחברתי לאלי ברדה, היינו צריכים לחפש מפלגה שתתמוך בנו.

הצעתי לאלי שנלך לכיוון גשר, סיפרתי לו על היחסים שלי עם דוד לוי. לקחתי אותו לדוד לוי, ודוד לוי אמר: 'אני רוצה רק דבר אחד, שתביאו לי 500 חתימות של תומכים ממגדל העמק'. בהתחלה יצאנו מאוכזבים, אבל החלטנו ללכת על כל הקופה. דוד לוי נתן לנו שבועיים. הגענו אליו אחרי עשרה ימים. הוא שאל: 'כמה החתמתם?', ענינו לו שאלף איש.

דוד לוי היה בשוק, לקח אותנו יד ביד לכיוון ההנהלה ואמר: 'תסתכלו על מגדל העמק, הביאו קולות יותר מחיפה'. ואז הוא נתן הנחיות לפתוח סניף של גשר אצלנו ולתמוך בנו כמובן. התמודדנו מטעם גשר, אלי כאמור זכה ואותי מינו שוב למנכ"ל העירייה. נשארתי שנים רבות בקשר עם דוד לוי. לא רק חיבבתי אותו, גם אהבתי אותו. הוא אחד האנשים הכי מוצלחים שהיו בפוליטיקה".

גולן מספר שכשהיה בערך בן 60, "באתי לאלי ברדה ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד משפטים. הוא קם, חיבק אותי ואמר בהצלחה! נרשמתי לקריה האקדמית אונו. חודש אחרי שנרשמתי התגלה סרטן בגופי. במקביל לטיפולים למדתי, ואז היו מבחני לשכה. בשלב הזה המחלה תפסה אותי בצורה קיצונית, נהייתה לי בעיה של קשב וריכוז. הייתי יודע את החומר, אבל מגיע למבחן ולא מצליח. ככה היה שלוש פעמים.

בסוף רופאה רשמה לי ריטלין רק כדי שאעבור את המבחן, ובפעם הרביעית עברתי. עם המחלה אני עדיין מתמודד, אבל רואה את חצי הכוס המלאה. מה אני צריך לשבת בבית ולהיות מסכן? עזבתי את העירייה לפני 14 שנה. כל יום אני הולך עם אשתי למשרד של הבן שלי, אהוד, עורך דין בתחום הנדל"ן, מסייע לו ונהנה. אשתי, שהייתה בזמנו מנהלת חטיבת ביניים בעיר, מסייעת לו בהנהלת חשבונות".

בספר, שההכנסות ממכירתו יופנו לעמותת "להאמין ולא לוותר", שמטרתה לסייע לילדים ממגדל העמק והסביבה שנמצאים על הרצף האוטיסטי ושהוקמה על ידי אהוד, בנו של אורי, שבנו נמצא על הרצף, מתוארות גם חוויות רבות שזכורות לגולן מתקופת עבודתו. חלקן קשורות לאושיות בכירות שביקרו במגדל העמק. "כל ראש ממשלה או דמות בכירה שהייתה מגיעה לעיר, היה מקובל בזמנו שהיה הולך ברגל איזה חצי קילומטר ממרכז מגדל העמק עד למתנ"ס, כאשר משני הצדדים עומדים במדרכות תלמידי בית ספר ותושבים ומלווים אותו", הוא נזכר.

"באחת הפעמים הגיע לביקור נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז"ל. ההתלהבות הייתה גדולה, הוא הלך ברגל, קיבלו אותו יפה. ואז כשהוא התקרב למתנ"ס, האבטחה החליטה להעביר אותו דרך הדלת הצדדית. לא הסכמתי לזה, כי זה היה פוגע ברגשות התושבים שבאו לכבד את הנשיא עם כניסתו לאולם. לקחתי את המפתח של הדלת הצדדית, ואמרתי למנהל המתנ"ס שהנשיא ייכנס עם כל הפמליה בכניסה הראשית בצורה יפה וממלכתית ושכולם ימחאו לו כפיים. כך היה. אחר כך אנשי האבטחה נתנו לי בראש".

חוויה נוספת שזכורה לגולן הייתה, לדבריו, כשאהוד ברק, בזמן שכיהן כראש ממשלה, הגיע לביקור בעיר. "אז, בעקבות רצח רבין, כבר אי אפשר היה שילך ברגל עד המתנ"ס", הוא מספר. "ידעתי שיש לנו במגדל העמק תושב בשם איציק אוחיון, שנפצע במלחמת יום הכיפורים והפך לקטוע יד. ברק נשא אותו על כתפיו תוך כדי אש והציל את חייו.

כשהבנתי שלא מוכנים שברק יירד מהרכב ויצעד ברגל, קראתי לאיציק ושיתפתי אותו בהפתעה שרציתי להכין לראש הממשלה. אמרתי לו שכשהרכב של ברק יגיע ליד העירייה, אני מבקש ממנו שיעמוד באמצע הרחוב וינופף לו לשלום.

איציק התלהב, אמר לי: 'אל תדאג, אהוד ברק חבר שלי, הוא יעצור את השיירה כשיראה אותי'. כך גם היה. זו הייתה חוויה שאי אפשר לתאר, חוויה מהסרטים. אנשים לא הבינו, למה ראש הממשלה יוצא ומחבק את איציק. לאחר מכן כמובן ננזפתי קשות על ידי כוחות הביטחון, שאיימו ששוב לא יגיע ראש ממשלה לבקר במגדל העמק".