השנה הקודמת עמדה בסימן מלחמת יום כיפור ו־ורדה פומרנץ, שאיבדה את צעיר בניה דניאל במלחמת צוק איתן, נקראה לשלב כוחות עם גל הפקת הלקחים ששטף את יחידות הצבא. זה קרה לפני שהכורת כרת והשוחט שחט והעולם השתנה והשחיר, ואך טבעי היה שפומרנץ, האישה והסמל שהקדישה את חייה לסיוע לחיילים, פצועים ומשפחות שכולות, תישאב למלחמה ההיא. "זה לא היה רק 50 שנה לכיפור, אלא גם הידיעה הברורה שדבר כזה לא יכול לקרות לנו שוב", היא אומרת היום. "אני זוכרת את אחד המפגשים המרכזיים על מלחמת יום כיפור בחיל המודיעין, בראשות האלוף חליוה וקצינים בכירים. הם הפיקו אותו לעילא ולעילא, לא רק צבא אלא גם תרבות, מוזיקה, שירה, מין חיבור הוליסטי כזה. יצאתי מהמפגש ההוא זקופה, גבוהה ב־5 ס"מ, בתחושה שמה שקרה לפני 50 שנה לא יקרה יותר. אין סיכוי. אין צ'אנס".
עשור ל"אסון הנגמ"ש" שבו נחטף אורון שאול: הלוחמים משחזרים
ואז השמיים נפלו עלינו.
"לפני שהם נפלו החלטתי לשתף את דניאל בטראומה שהייתה לבני דורנו ממלחמת יום כיפור, לספר לו על אושיות המדינה והצבא שלמדו להתנהל כמו צוק איתן ולא ידעו לדבר ולקטר ופתאום חטפו אירוע דרמטי כל כך".
לשתף את דניאל ז"ל?
"כן. אני כותבת לו פוסטים. לראשונה בחיי פתחתי פייסבוק כדי להיכנס לדף שמישהו פתח לו, ומדי כמה חודשים אני כותבת לו ומחכה שיענה. זה לא עוזר לי כי הוא לא עונה. ועדיין החלטתי לשתף את דניאל במחשבות שלי על 50 שנה לכיפור ב־6 באוקטובר 2023, לפני כניסת חג שמחת תורה כי ככה ראוי ומכובד, ומכיוון שהפוסט כלל גם סרטון, ביקשתי מבני יואל שיעזור לי, כי הרשתות החברתיות מסובכות לי קצת. וכשהפוסט עלה לאוויר לא הייתה מאושרת ממני".
אז את הולכת לישון מאושרת ומתעוררת לבוקר בלהות.
"בשש וחצי בבוקר אישי עושה לי מהצד, 'ורדה, קומי, יש אזעקה'. ואני שומעת אותה ולא מאמינה שמשהו באמת קורה. תשעה חודשים עברו, יכולנו ללדת ילדים בזמן הזה, ואני עדיין לא מבינה מה זאת השואה הזאת שאירעה לנו כשכבר יש לנו מדינה. לא היה כדבר הזה מעולם".
ואיפה צוק איתן בכל זה?
"יש את מלחמת יום כיפור, יש את מלחמת חרבות ברזל ובאמצע צוק איתן. יום כיפור הייתה טראומה, קונספציה ששברה שבר גדול בעם. חשבתי אז שזה סוף הדרך, וככה אני מרגישה גם הפעם במערכה הנוכחית מאז 7 באוקטובר. אבל צוק איתן לא היה טראומה. הוא היה תהליך מסודר. לא רצנו עם המכנסיים למטה. גם התוצאות שונות. במלחמת כיפור היו לנו 2,656 נופלים, בחרבות ברזל יש מאות רבות של נופלים, אלפי פצועים ומדינה משותקת. בצוק איתן לא היו כל כך הרבה הרוגים. אולי לכן אני מכירה כל אחד ואחד מהם וכולנו משפחה אחת. ולא רק אני. בצוק איתן כל מדינת ישראל ידעה מי ההרוג, מי היו הוריו ואחיו. הייתי מסתובבת ברחוב וכולם היו מצביעים עליי, הנה אמא של פומרנץ. פעם הוא היה הילד של ורדה, ומאז שנפל הפך להיות הילד של כולם כי הציבור הכיר והוקיר. אבל בחרבות ברזל, בדיוק כמו ביום כיפור, כמות ההרוגים לא נתפסת. לא מספיקים להגיד הותר לפרסום, וכבר יש עוד הותר לפרסום ועוד אחד ועוד חמישה. בכיפור וגם בחרבות ברזל אתה מאבד שליטה על הפצועים והחללים. יודעת מה, אתה אפילו לא מספיק לעמוד דום לכל אחד מהם בצורה הראויה".
יש לה צבעים מגניבים בשיער, מגפיים לבנים ונוכחות מתפרצת. היא תמיד עסוקה ותמיד מדוגמת, אבל מאחורי החזות הגדולה מהחיים מסתתרים חמלה, הכלה ולב בגודל של מגרש כדורסל. "אני פנסיונרית עליזה שמתחברת לטוב", היא מעידה על עצמה, "במקום של שכול קל מאוד לרדת לרצפה, אבל אני מעולם לא הרשתי לעצמי להגיע לשם". משפחתה מתגוררת בכפר אז"ר, פנינה פסטורלית בלב המרכז האורבני, מקום שהיה בתחילה מושב עובדים שהוריה, אסתר לבית בקרמן ופנחס נימצוביץ, היו בין מקימיו. והבית גדול, עשוי ביד אומן, רחוב הולנדי קסום מוביל אליו, מנוקד שיחי סברס הכורעים מרוב בשלות. כאן, במקום הירוק והשקט הזה גדל דניאל פומרנץ עם שלושת אחיו הבוגרים, אלעד, ליאור ונמרוד, ואיש לא שיער שיבוא יום וישוב אל ביתו מוקדם כל כך כדי להיטמן בקבר יחיד בין רגבי האדמה המקיפים אותו.
סמל ראשון פומרנץ, לוחם גולני בן 21, נפל במבצע צוק איתן באסון הנגמ"ש שהתרחש במהלך הכניסה הקרקעית לעזה. ומאז אמו חיה את חייה בשליחותו. "לכל אורך חיי הבוגרים ידעתי שיבוא יום שבו הטוק־טוק בדלת של מבשרי הרעה יגיע גם אל הדלת שלי", היא אומרת בכאב.
איך ייתכן?
"פשוט ידעתי. לא ידעתי מתי ולא ידעתי שזה יהיה דניאל או שזה יהיה בצבא, רק ידעתי שאחווה שכול. כשילדתי את בני בכורי היו צריכים למצוא לי תפקיד צבאי שיתאים גם לאמא טרייה. בדיוק הקימו את היחידה לנפגעים בצה"ל והציעו לי להצטרף. שאלתי, יש אנשים בזה? ואמרו לי שכן. אמרתי, יאללה, ננסה. באתי והתחלתי לטפל במשפחות. ציפוי מאיתנו להתכונן לטראומה הבאה אם חלילה תיכפה עלינו. ואז, דרך העיסוק בנפגעים שהם לא רק נפגעי המלחמה אלא גם נפגעי תאונות ושאר אסונות, הבנתי שאם זה קרה לזה ולזה ולזה, זה עלול לקרות גם לי, ובגלל שאני מוקפת בכל כך הרבה צער, אז אם זה קורה לכולם, כי מבחינתי אני רואה רק אותם, מאיפה הביטחון שלי זה לא יקרה".
זה לא מבעית?
"אותי זה לא הפחיד. אני לא נותנת לפחדים לנהל את חיי. הייתי עם שתי רגליים על הקרקע כי את מה שלא אוכל לשנות - לא אשנה".
ואיך זה השפיע על גידול הילדים?
"לא הייתי אמא חרדתית בעקבות ההבנה הזאת. להפך, הייתי האמא הכי מופרעת. נסעתי ללוות את הילדים בטיולים עם נשק, וגם בבית כולם ידעו שאצל פומרנץ עושים את הדברים הכי משוגעים. עד היום כשאני הולכת לחתונות של חברים של הילדים שלי, אם אני לא עושה להם את ה'אויה, אויה, אויה, אויה' אז אין חופה. ולא פחדתי על הילדים. רק היה מונח לי בירכתי המוח שיום יבוא. ולא אמרתי את זה אפילו לבעלי, רק בבפנוכו שלי ידעתי שאין סיכוי שלי זה לא יקרה. וכמובן שהייתי מוכנה להתאכזב ולהגיד לעצמי, איזו אהבלה את ומה זה השטויות האלה".
ודניאל?
"הידיעה הזאת לא מנעה ממני לאפשר לו לחוות כל שטות וכל יוזמה. כשדניאל היה בן 9 וחצי הוא הקים עם אחיו בית קפה בחממה של אבא שלי. זה היה הרעיון שלו. הוא היה ילד פרא, תמיד במרכז העניינים, עושה הכל לבד, מגיע בדיוק לאן שהוא רוצה, חייכן, שמח ונינוח, אבל כשמישהו מתחיל איתו, הוא יודע גם להפעיל כוח. אני יכולה להגיד בכנות שהוא מאוד דומה לי באופי. אולי לכן לבעלי היה מאוד קשה עם חלק מההתנהגות שלו, כי אבי פומרנץ זה המלאך גבריאל ואני לא ממלאה פיס כי זוכים בו רק פעם בחיים. אבל דניאל היה מאוד שונה ממנו. הוא היה לקוי למידה, מה שלא הפריע לו להיות המנהיג והמלך של החבר'ה. הוא היה ילד ונער שמח, שאהב לבלות ולטייל, ולמרות שהיו לו המון חברים שהלכו אחרי היסודי לתיכון בליך, שכנעתי אותו ללכת לבית ספר ללקויי למידה. היה צריך המון אומץ לעזוב אותם ולהתחיל במקום חדש, אבל אני אמרתי לדניאל, אם תרצה, גם אתה תתקבל לבליך אבל תעוף אחרי שנה. הוא היה אוהב אדם ורגיש לזולתו. אם היו נוגעים בילד חלש, היה מסוגל להרוג. ולכל מקום שהגיע שאל לשלומם של האנשים השקופים והתייחס לכולם. עד היום כשאני נכנסת לסופר הקופאית מתחילה לבכות כי תמיד הוא היה מחייך ושואל לשלומה".
והקשר ביניכם?
"היינו אחוקים, סחבקים. הכל היה על השולחן ועל הכל דיברנו. כשדניאל קיבל הודעה ששיבצו אותו לחיל השריון, הוא ביקש ממני להתערב ולהעביר אותו לשירות בחיל הרגלים כ'דור המשך', בגלל ששֵירתי בגולני. אמרתי לו, אני אף פעם לא עושה פרוטקציה, לא נוגעת, ולא כי אני צדקת, אלא כי אם אסדר למישהו לשרת בקריה והוא יצא מהקריה לעזריאלי ויחליק על בננה, אני אהיה אחראית. אבל דניאל התעקש כמו שרק הוא יודע, וגרם לי לחרוג ממנהגי בפעם הראשונה ולהעביר אותו לגולני. פשוט אי אפשר היה לעמוד בפניו".
פומרנץ שובץ לגדוד 13 ולא היה מאושר ממנו. למשפט "הכל אפשרי" שליווה אותו לאורך חייו התווסף גם הביטוי "הכל דבש". הוא היה גולנצ'יק שרוף, מורעל, גאה. "אהבו אותו גם כחייל וגם כמפקד", דומעת אמו. "ודניאל מצדו אהב את החיילים שלו והיה מוכן לעשות למענם הכל. אני יודעת שהיה מכניס כסף לתיקים לאלו שלא היה להם, נשאר לשבת עם מי שקיבל ריתוק, עורר את המוטיבציה שלהם. היה בחור אחד גדל מידות שלא הצליח לעבור את הקיר, ובגולני, אם אתה לא עובר קיר אתה לא נחשב לוחם. אז פומרנץ שלי אמר לו, אני איתך ואתה תעבור את הקיר. כמה שבתות הוא נשאר בבסיס ורץ איתו, ובסוף הבחור עבר את הקיר וסיים כלוחם".
ביוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לשטח ישראל בתגובה למבצע שובו אחים שלאחר חטיפת שלושת הנערים. בעקבות הירי יצאה ישראל למבצע צוק איתן נגד חמאס. הלחימה החלה בהפצצות מהאוויר וכעבור תשעה ימים החלה הכניסה הקרקעית לעזה. חטיבת גולני וגדוד 13 בתוכה היו בין הנכנסים לרצועה. ב־20 ביולי, במהלך קרב קשה בשג'אעייה, נהרג פומרנץ מטיל שפגע בנגמ"ש שבו שהה, במה שייקרא לימים "אסון הנגמ"ש". יחד איתו נפל סמל ראשון אורן שמח נח ז"ל, מפקד הכיתה של המחלקה החמישית במסייעת של גדוד 13 וכן הלוחמים סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן וענונו, סמל מקס דונלד שטיינברג וסמל שון מונדשיין. באותו לילה מר נהרגו 13 לוחמי גולני.
"דניאל עוד הספיק לבוא הביתה לבת מצווה של אחות של אחת הידידות שלו", מספרת אמו. "ואני עוד התגריתי בו בצחוק, אמרתי לו, 'מה זה יא נקניק, ככה מפקיר את החיילים שלך בשביל בת מצווה?', והוא צחק ואמר, 'איזו אמא את, יותר צהובה ומורעלת ממני, במקום שתשמחי שמפרגנים לילד שלך ונותנים לו לצאת את יורדת עליי?'. היום אני מודה לאלוהים שנתנו לו לצאת, כי אלו היו התמונות האחרונות שנחקקו, השמחה האחרונה איתו".
כשחזר לשולי החרמון, לא דאגה. גם לא אחרי שירדו לעזה. "לא הייתה היסטריה, בכלל לא הלכתי עם זה, אבל אחרי זמן קצר נכנסה לי לתודעה שמשם לא הולך לבוא טוב. לא אמרתי את זה לאף אחד אבל הייתה לי תחושה שדניאל לא יוצא משם. וזה מאוד ישב עליי. מתוך המועקה הזאת ארגנתי טייפ מנהלים והחלטתי שכשהוא יצלצל אליי, אקליט את השיחה איתו כי זו בטח תהיה השיחה האחרונה. אבל בתחילה כשהוא התקשר לא הצלחתי להקליט אותו. גם בגלל שאני לא טכנולוגית וגם בגלל שזה לא היה מתאים לקשר בינינו. לא יכולתי להקליט אותו בסתר. אבל בשיחה הבאה, האחרונה, זה הצליח".
נדמה שגם דניאל פומרנץ ז"ל ידע, שכן לפני שיצא בפעם האחרונה אל הקרב הכין למשפחתו מכתב פרידה. "למשפחה האהובה שלי, בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה כי הכל כבר אמרתי בפלאפון, ומה יש לי להוסיף? אבל אולי זה משהו בשבילי, לתת לכם להיאחז בו. אז חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי את הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח". עוד הוסיף במכתבו: "אני אוהב אתכם המשפחה שלי, ויש לי בקשה אחת: אני רוצה שינציחו אותי בדרך מיוחדת. הדבר שאני הכי אוהב, חוץ מכם כמובן, שתעשו כל שנה מסיבה בחוף הצוק הדרומי, שכולם יבואו ויחגגו. תהיה מסיבה שכולם יחגגו, גם אתם".
"בשיחה האחרונה דניאל ביקש שאעיר את אחיו נמרוד. אמרתי לו, 'למה להעיר?', ובתוך לבי אני יודעת שזו השיחה האחרונה. והוא ענה, 'את לא חושבת שכדאי שהוא ישמע אותי בפעם האחרונה?'. ואני צעקתי עליו, 'מה פעם אחרונה', ושוב אני יודעת בלבי ומבינה שגם הוא יודע. שמעתי את זה בקולו. ואז הוא אמר, מה שהתברר כשקר צרוף, שאמרו לכל חייל לכתוב משהו למקרה שהגרוע מכל יקרה. מאוחר יותר הבנו שאף אחד לא אמר להם לכתוב ואף אחד גם לא כתב חוץ מחיימק'ה שלי. ו־24 שעות אחר כך הוא נהרג".
בלילה ההוא ישנה בשלווה ולא הרגישה דבר. "ובבוקר הבנתי שגורלנו נחרץ כי היו מסוקים באוויר לכיוון תל השומר ואני אמרתי לבעלי, 'אבי, זה לא יום טוב בשבילנו'. והקפצתי את נמרוד שכבר היה חייל משוחרר לעבודה שלו ואמרתי לו, תעשה לי טובה נמצ'ו, תבדוק עם החברים שלך מה קורה עם דניאל".
הנגמ"ש שעלה באש המשיך לבעור כל אותו הלילה והיום, ועל כן אספו מה שהצליחו לאסוף ובשעות הראשונות הפרטים לא היו ברורים דיים. "הם עוד לא התכוונו להודיע לנו, אבל אני לא יכולתי יותר. בזמן שחיכינו, כל החברים של נמרוד ראו את השמות בוואטסאפ, כל העולם כבר ידע, ואני, שלבי ניבא הכל, כבר התחלתי לארגן את השירותים שיהיה מספיק נייר טואלט לאורחים. ולנמרוד אמרתי, 'גולני חטפו אותה'. וברחוב ראיתי אמבולנס, ואת המחנך של דניאל בחוץ, כולם יודעים חוץ ממני, שיודעת אבל לא מקבלת הודעה רשמית. ורק אז כתבתי לראש מחלקת נפגעים הקודם: 'אתה יודע שאני לא אוהבת להשאיר הודעות במכשירים האלה, אבל אני מאוד מקווה שאתה לא מחפש אותי בשביל שום הודעה, ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך פה היום'".
הבית החל להתמלא באנשים. "ובעלי עוד מצלצל אליי ואומר לי, 'ורדה, איך את כותבת מינצ'ו (כפר בארגנטינה - שמ"ב) באנגלית בדרכון, כי תכננו נסיעה לדרום אמריקה'. זה היה בלתי נסבל. ישבתי וחיכיתי שיבואו ויגאלו אותי מההמתנה הבלתי אפשרית הזאת. אני זוכרת שדיברתי עם עצמי ואמרתי ליושב במרומים, אני אעמוד בכל, רק אל תעמיד אותי בפוזיציה של אמא לחייל נעדר, כי ידעתי שזה משהו שלא אוכל לעמוד בו. והמשכתי להמתין שיגיעו. עד היום אני מריחה את הריח של המודיע בשער. והם באו ואני אמרתי מיד, 'בסדר, הבנתי, בואו נתקדם'. כנראה שהייתי מאוד נחמדה. והוצאתי את ההודעה כמו שהוצאתי בשעתו בתפקידי כקצינת נפגעים. ידעתי מה צפוי, מה מחכה לי ולבני המשפחה שלי, איש לפי אישיותו. וידעתי מה התהליכים והלכתי לפיהם: צריכים להודיע ומודיעים".
אסון הנגמ"ש נחשב לאחד האירועים השנויים במחלוקת במבצע צוק איתן. ההחלטה להשתמש בנגמ"ש מיושן מדגם M-113 עוררה ביקורת קשה בשל היותו בלתי ממוגן לצורכי המשימה. גם התנהלות אוגדה 36 באירוע הקשה העלתה תהיות וטענות וייסרה את משפחות החללים. פומרנץ לא שותפה לתחושת הזעם של חלק ממשפחות הרוגי הנגמ"ש. "לא נתתי לעשות חגיגה מהדבר הזה. אמרתי למשפחות, אני לא חלק מהטענות, כי הופעל שיקול דעת, מה שהסבירו לי, ואין לי סיבה לחשוב שמישהו משקר, אז בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו מבינים שהם בחרו לקחת את הנמ"רים למרכז הגזרה ולשים נגמ"שים בצפון הגזרה, כי המרכז מבונה יותר ובאזור מבונה קל יותר לחוליות להתחבא, ואיפה שפתוח יותר, יותר קשה להם, יופי, גיבורים כולנו. הנה, עובדה, למרות הכל ואף על פי כן הם חטפו. אני אומרת, מה אתם רוצים, להפוך את המוות של הילד שלכם למוות סתמי בגלל טעות או תאונה? אני אומרת שאין נורא להיות במקום הזה של מוות סתם. הילד שלי ידע על מה הוא הולך להגן, הלך שמח, הלך להגן על המדינה שלו, וזהו. ולחשוב אחרת זה הרסני. אני אומרת לאנשים, הילד שלי לא נהרג באסון, הוא עשה לחבר'ה שירי פלוגה והרים את המורל ומילא את שליחותו בצורה הטובה ביותר".
היו ששאלו, למה לא הוצאת אותו מעזה כשלבך ניבא מה שניבא?
"אנשים אכן שאלו ושואלים אותי, למה לא הוצאת אותו מעזה, ואני אומרת, ולמה נדמה לכם שהוא היה יוצא, הרי דניאל ידע לאן ולמה הוא הולך, והוא הלך בשמחה לעשות את מה שמצופה מכל ילד במדינה".
ועדיין, דניאל נשלח עם חבריו לעלות על נגמ"ש מיושן מסוג זלדה.
"דניאל היה שייך לפלוגה שהתאמנה על המשימה שלה עם נמ"רים. נמ"רים שווה נגמ"ש מרכבה, והיה להם גם מה שמכונה מעיל רוח שמעיף את כל מה שזורקים לעברו. זה נחשב לרכב הכי ממוגן שיש. אבל כמו שקורה בכל מלחמה, בשל שינויים שנעשו במשימות, לקחו מהפלוגה את שני הנמ"רים והחליפו בשני נגמ"שים שהיום אני יודעת לומר שהם זלדה. וזלדה זה נגמ"ש שהמסגרת שלו היא לא פלדה ולא מעיל רוח אלא אלומיניום שאני יכולה לעבור עם אקדח. הוא כלי פחות ממוגן. הם נסעו אחרי כוח השריון כשהנגמ"ש נתקע, והמפקד עם הקשר ירדו לבדוק מה קרה, ועד שהם חזרו, הם חטפו טיל קורנט ושבעת הלוחמים שהיו בו נהרגו, כי כשחוטפים בפרונט טיל כזה שפוגע בתחמושת שמתפוצצת, אין יותר מדי למה לצפות".
דניאל ידע שהוא הולך לעלות על כלי לא ממוגן?
"כן, כי לפני הכניסה הייתה תמונה של כל החיילים ורק פומרנץ שלי לא היה בתוכה. שאלתי איפה הוא היה וסיפרו לי שהוא הלך למפקד הפלוגה ואמר לו, 'איך ממגנים את הזבל הזה?', והמפקד הציע לו לרפד את הנגמ"ש בשקי חול. אז דניאל יחד עם קצין השריון מילאו שקים בחול ודיפנו את הנגמ"ש. זה לא עזר כי הכל מכתוב. ועם זה אני חיה. אני מאמינה שהיה לדניאל המכתוב שלו, ושהוא עשה את הכי טוב שלו והיה מאושר. אמרתי למשפחות, אתם יודעים שהם לפחות לא סבלו, תאמינו לי, בתור מי שראתה את הנמג"ש, לחטוף ולמות ברגע בלי סבל ועינויים זה גם משהו. תחפשו להיתלות בטוב, כי הטוב שלי היה שדניאל עשה מה שחלם לעשות, והלך למשימתו בלב שלם ובנפש חפצה והיה מאושר שמילא את משימתו".
דניאל פומרנץ ז"ל הובא למנוחות בכפר אז"ר, נחלת אבותיו, בקבר יחיד. שני ברושים עתיקים שומרים את שנתו, והם נטועים במקום עוד מימי הקמת המושב. "לקח קצת זמן עד שקברנו אותו כי אני התעקשתי שפומרנץ ייקבר רק במקום הזה. הבאתי תצלומי אוויר, אמרתי פה ופה ופה אפשר להקים חלקת קבר. ועשו איתי דיונים וכל הבכירים אמרו שאי אפשר. ובסוף היה אפשר והוא נקבר לבד, רק הוא, מאה מטר מהבית שלנו. אפילו בקורונה יכולתי ללכת אליו. לא ויתרתי כי גם דניאל תמיד אמר, אין לא אפשרי, הכל אפשרי. וככה הוא גם חי".
כתבו עליו שהיה הילד הכי חי שמת, ועוד כתבו עליו שכולם מיוחדים, כולם יפים וכולם מצחיקים, אבל דניאל יותר. חלקת הקבר הייתה ל"זולה של דניאל" שהפכה למקום עלייה לרגל לחברים שהכירו אותו וגם לאלה שלא. "ימי זיכרון והאזכרה של דניאל הם משהו מטורף", מחייכת אמו. "בכל שנה אני אומרת, נו, טוב, כמה כבר יבואו, אבל מאות ממשיכים להגיע לזולה של פומרנץ. מתכנסים ומדברים וזוכרים ובעיקר שמחים על פי בקשתו".
בדרכו הטובה, הייחודית, החזיר דניאל פומרנץ ז"ל את אמו ורדה לתפקידה המקורי כקצינת נפגעים על אזרחי. כי דווקא אחרי נפילתו מצאה את עצמה מול משפחות הנגמ"ש השכולות כשניסיונה באסונות הקשים ביותר שיודעת משפחה מעודה, עמד לה מולם. ומאז, ולאורך עשור, היא הפכה לאזרחית שעסוקה בסיוע למשפחות חללי ופצועי המבצע ההוא. "עשיתי את הכי טוב שאני יודעת", היא אומרת בפשטות. "תמכתי במשפחות, עודדתי את הפצועים והשתדלתי לפתור בעיות".
לצד הפעילות, ישנם הגעגועים המייסרים. הזמן לא מקהה את הכאב, היא אומרת, להפך, הוא רק הולך ומתגבר. "בתחילה לא יכולתי לישון, ולא רציתי לצאת מהמיטה ובהחלט הייתי מעדיפה להיכנס מתחת לשמיכה. גם היום הגעגוע בלתי נתפס, ממש עד כדי כאב פיזי, אבל הזמן לפחות מלמד לעשות את הדברים היומיומיים ביתר קלות וגם יודעים להניח מהר יותר את המסיכה על הפנים. היום אני הולכת למשפחות ואומרת להם, 'שזה לא יפחיד אותך, כל הכאבים הממשיים והזעם והכעס, זה טבעי, זה קורה וזה מתרכך עם הזמן'. ואני חושבת שקל להם לשמוע את זה ממני, כי זר לא יבין. ולכן זה מה שאמשיך לעשות כל עוד נשמה באפי".
הרבה לפני שהאסון דפק בדלתה, הייתה פומרנץ פעילה בעמותות למען חיילי צה"ל. תחילה שירתה כקצינת הנפגעים בחטיבת גולני במלחמת יום כיפור. בהמשך הייתה בין מקימי מערך הנפגעים בצה"ל וב־88' עמדה בראשו. היא הייתה פעילה בעמותות למען רון ארד ושלום חיילי צה"ל, ובהמשך הפכה לפעילה בולטת בעמותת גדוד 13 ובעמותת חטיבת גולני. מאז חרבות ברזל הצטרפו גם משפחות החטופים לרשימותיה כשהפכה לראש אגף משפחות במנהלת החטופים, הנעדרים והשבים במשרד ראש הממשלה. "הספקתי להשתתף בהלוויה של רועי לוי ז"ל שהיה מג"ד בצוק איתן, נפצע קשה עד כדי כך שאף אחד לא האמין שהוא יחיה, אבל הוא יצא מזה ונהרג לי בחרבות ברזל", היא משחזרת. "ואז ההתקשרו אליי מאכ"א ואמרו, תעלי על מדים כראש אגף המשפחות במנהלת. אז כמו תמיד לקחתי את תורת הנפגעים שכתבנו ב־91' ובדקתי מה השתנה, והתייצבתי כדי ללוות את המשפחות ובכדי לתמוך באנשים שעושים מלאכת קודש".
באיזה אופן את מסייעת למשפחות החטופים?
"אני פוגשם אותם. אני מקשיבה להם. אני באה לאירועים שהם עושים רק בתנאי שאלו לא הפגנות. כבר הספקתי לחגוג עם משפחה יום הולדת לילד שהוגדר חטוף חלל. וזה לא מוזר לי, להפך, זה מובן לי, כי הילד שלי המציא את זה כשביקש שנחגוג לו יום הולדת גם לאחר מותו".
מה משפחות החטופים מבקשות ממך?
"לסייע להן להחזיר את יקיריהם הביתה מהר ככל האפשר, כמה שיותר בחיים וגם את המתים, כי החזרת חלל זה התרת הספקות וחובה של המדינה לעמה. כשמשפחות החטופים מבקשות את עזרתי אני אומרת להן, 'אני רק בורג קטן, ואני לעומתכן, כבר לא מחכה לילד שלי שיחזור מעזה, חי או מת'".
איך מתמודדים עם מצוקת המשפחות הגדולה, עם הזעקה הנוראה שאין לה מענה?
"משפחות החטופים היו אלה שערערו אותי ובשלב מסוים גם חיזקו אותי. מאוד קשה להיות שם כי אתה לא מצליח. הצלחה לא תהיה לי שם, למרות שבאתי לעשות למענם, כי לא אני מצביעה בקבינט על עסקאות חטופים ולא אני חלק מחברי משלחות המשא ומתן לקטאר ולמצרים. אבל אני נוסעת אליהם. מדברת איתם. פותרת בעיות. אני פוגשת הורים ואמהות לביאות. הן יכולות פתאום להגיד לי באמצע פגישה אינטימית, 'אם לא מחזירים עכשיו את הילדה שלי, אם היא חלילה נאנסה, היא כבר לא תוכל לעשות אפילו הפלה'. כשהדברים האלה נאמרים אני מרגישה אגרוף בבטן, כאילו מישהו כיווץ לי את הרחם. אפילו עשיתי תנועה כזו אינסטינקטיבית של לגונן על הבטן. ומה יכולתי להגיד חוץ ממה שאני כל הזמן אומרת, שחייבים להחזיר את החטופים, בכל מחיר".
ומה את אומרת למשפחות שמתנגדות לעסקאות חטופים בכל מחיר?
"אני לא מתווכחת, לא עם מתנגדים ולא עם משפחות. אני רק אומרת שבנסיבות שנוצרו חייבים להחזיר את החטופים. את כולם, כי אני לא רואה דרך אחרת להמשך כינונה של המדינה שלי בלי החובה המוסרית, הבסיסית הזאת".
יש לא מעט ביקורת על מטה החטופים ועל גל הירש, על שכרו, על הצילום עם החטופות ששוחררו, על הקשר עם המשפחות.
"לדעתי גל הירש לא מקבל שכר, הוא מתנדב. ולמי שדחוף להתעסק בשכר של גל הירש ולמה הוא החזיק את החטופות ששבו בידיים, אני אומרת חד־משמעית, אתם לא מבינים לא את גודל השעה ולא את גודל השואה".
וגם את גודל המחדל?
"אני רוצה לשמור את מעט הכוחות שעוד נותרו בי כדי לעסוק בטוב, בתמיכה, בהושטת יד, בהושטת כתף, בלעזור למשפחות. מה ייתן לי עכשיו הוויכוח על המחדל? צריך להפיק לקחים, זה ברור, אבל את כל הכוח והאנרגיות שיש בי אני רוצה לתת איפה שאני יכולה להיטיב עם משפחה שחרב עליה עולמה. אני אומרת למשפחות שמי שאומר שהזמן עושה את שלו, לא מבין על מה הוא מדבר. אני מרגישה שהזמן עושה את החיים קשים הרבה יותר. בכל זמן וזמן זאת בחירה בחיים, כי אובדן בן משפחה זאת נכות, לא יעזור שום דבר. אבל אני גם אומרת למשפחות, אתם תהיו אלו שיקבעו את אחוזי הנכות שלכם".
כמה אחוזי הנכות שלך?
"בקושי 5%".