אל"מ (בדימוס) יעקב חורין, שיזם בעבר פרויקט לתיעוד עדויות ממלחמת יום הכיפורים, פתח בחודשים האחרונים בפרויקט תיעוד חדש של מפוני הצפון, ושל תושבים שבחרו שלא להתפנות מאזורים מפונים, כדי להשמיע את קולם. בראיון ל"מעריב" הוא מספר על היוזמה וגם על התחושות, כמי שפיקד על צוות שצלח את תעלת סואץ במלחמה ההיא, לגבי התנהלות המלחמה הנוכחית.
מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל" קמו מיזמי תיעוד וליקוט עדויות רבים, מרביתם של ניצולי וניצולות הטבח ביישובי עוטף עזה וכן של ניצולי הטבח במסיבות ברעים (נובה ופסיידאק). יעקב חורין (74), תושב קיבוץ איילת השחר העובד במועצה האזורית גליל עליון כארכיונאי וכאיש המחשוב של המועצה בתחום מערכות המידע, להאיר את הזרקור על מפוני יישובי הצפון, שבחודשים האחרונים מופגזים בלי הרף, ולתעד את סיפורם בצורת עדויות מוסרטות.
סתלבט בקיבוץ? בן גביר ביקר בעמק חפר - התושבים ארגנו לו "הפתעה"
במועד הרגיש ביותר ליהדות: איראן סימנה את המועד לתגובה לחיסול הנייה
“אני עובד המועצה האזורית גליל עליון ובמסגרת תפקידי אני משמר את מורשת המועצה, אז הצעתי למנכ"לית ליצור תיעוד של המפונים כי הבנתי שלא בדיוק מתייחסים למפונים מהצפון, לא מדברים עליהם, והרגשתי שחשוב להשמיע את סיפורם", מספר חורין. “הכשרנו צוות מתנדבים והתחלנו לעבוד על התיעוד: לרוב המתנדבים אין מצלמות אז אנחנו עובדים עם טלפון נייד. סיפקנו חצובות כדי שהטלפון יהיה יציב וכיום איכות הפלאפונים יכולה להיות מעולה".
חורין מוסיף: "הדגש הוא על השמעת קולם של האנשים המפונים, שרובם היו מפוזרים בבתי מלון סביב הכנרת. עכשיו חלק חוזרים לקיבוצים, שוכרים דירות, ולאט־לאט בתי המלון מתרוקנים ונשארים בהם האנשים המבוגרים שיש להם צורך לשתף את מה שהם עוברים. הפרויקט התחיל בתיעוד מפונים ועכשיו הוא גם מתעד כאלה שבחרו להישאר ביישובים מפונים ולא להתפנות".
“הפכנו לחזית"
מנעד המפונים שרואיינו לפרויקט, עד כה 60 במספר, רחב ומגוון: מדליה בשן יפה (79), פנסיונרית ואחות מוסמכת במקצועה שעד ה־7 באוקטובר התנדבה ב"יד שרה" ועם פרוץ המלחמה פונתה מביתה במטולה יחד עם בעלה דני לדירה שכורה בכפר בלום וממתינה לשוב לביתה, ותמר כץ־ארד (80) מקיבוץ מלכיה שפונתה למלון נוף כנרת, דרך ניסן זאבי (41), חבר קיבוץ כפר גלעדי, יזם, פעיל חברתי וחבר כיתת הכוננות בקיבוץ, ועד אלמה חסון, מורה צעירה לתיאטרון בבית ספר תיכון "אנה פרנק" בקיבוץ סאסא, המתגוררת בקיבוץ נאות מרדכי ולא פונתה מביתה.
“אם אני מנתח את זה, התחושה היא שהצפון כבר לא מעניין אף אחד", אומר חורין. “חלק ממטרת המיזם הוא שישמעו אותנו ולכן זה עובד
ברשתות החברתיות, בפייסבוק, בטיקטוק וביוטיוב, ששם יש חשיפה יותר גדולה מאשר בכתיבת מאמר כזה או אחר על העניין".
יכול לספר על תיעוד שנגע לך ללב?
“ממש לאחרונה קיימתי ראיון שעוד לא פורסם עם בחור צעיר מקיבוץ יראון שאחרי הצבא בא לקיבוץ ונכנס למערכת החינוך. הוא היה אחראי בקיבוץ על החינוך הבלתי פורמלי ועבד בגן. כשפרצה המלחמה הוא הלך למילואים, ואחרי שהשתחרר הלך לעזור לילדים בעוטף, אבל הרגיש שהוא לא יכול בלי יראון".
הוא מוסיף: "לפני חודש הוא חזר לקיבוץ, הצטרף לכיתת הכוננות. הבית שהוא גר בו קיבל טיל אבל הוא אומר שהוא כל כך קשור למקום שהוא לא חושב לעזוב. לחבר’ה הצעירים יש שפה מיוחדת שאנשים בגילי לא כל כך רגילים אליה, אז דווקא מעניין אותי מאוד לראיין את החבר’ה הצעירים כי עולם המושגים שלהם, השפה שלהם וההסתכלות שלהם על החיים הם אחרים לגמרי. המבוגרים, כמוני, מדברים בערך
באותה שפה".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
“האמת היא שהייתי בבית חולים עם דלקת ריאות, אבל כבר באותו היום שוחררתי כי בית החולים היה זקוק למקום לקבל פצועים".
אגב, את עצמך תיעדת?
“אמורים לתעד אותי!".
למה אתכם באיילת השחר לא פינו?
“לא פינו כי היינו קצת רחוקים מהגבול אבל בסביבות חג שבועות הפכנו גם לחזית".
תאר את האווירה בצפון, כפי שאתה חווה אותה.
“תראה, אנחנו המבוגרים כבר די מיואשים מהמצב. הצעירים אולי יותר אופטימיים, אבל תשמע, הצפון זה חבל ארץ שננטש. זו התחושה. לא היה דבר כזה בהיסטוריה ואני אומר זאת כמי שמגיל שנה וחצי חי באיילת השחר. אני גם מסתכל על מה שקורה בצבא וזה מייאש. לצעירים אולי יש יותר תקווה, אבל לנו המבוגרים פחות יש. אני רק חושב על זה שהתמזל מזלי שחייתי במדינה כשהיא הייתה מאוד נורמלית. זכיתי. מה אגיד הצעירים מפסידים. אני מקווה שיהיה טוב".
פרויקט תיעוד מפוני הצפון, ובהמשך גם של אלה שלא פונו, אינו פרויקט התיעוד הראשון שיזם חורין. בשנת 2016 הוא החל בפרויקט תיעוד מלחמת יום הכיפורים בדגש על לוחמי חטיבה 679, ומשנת 2019 ועד היום הוא מראיין לוחמים מכל החילות שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים תחת שם הפרויקט “דור כיפור 73’".
“הכל התחיל כשהצעתי לחיים דנון, יו"ר עמותת חטיבה 679, שהיה מג"ד בחטיבה במלחמה, להקים אתר שנקרא ‘סיפור מקומי – חטיבה 679’ כדי לשלב בו את כל המידע שהיה לנו על החטיבה", מספר חורין. “במסגרת התיעוד התחלתי לקיים ראיונות אישיים עם לוחמי החטיבה שהשתתפה במלחמה, כשהראשון שהתראיין היה אני עצמי. בהמשך החלטתי לראיין לוחמים מחילות נוספים מתוך מטרה להגיע בשנת ה־50 למלחמה למאות ראיונות, וכרגע יש מעל 800 ראיונות באינטרנט שזוכים לצפיות רבות ולתהודה. כיוון שהמיזם התנדבותי אז יש מתנדבים
שמסייעים לי בכך. זה משהו שעדיין ממשיך".
“הופתעתי שזה קרה בדרום"
במלחמת יום הכיפורים עצמה היה חורין, כיום אל"מ בדימוס, קצין מילואים צעיר בגדוד 429 בחטיבה 500. “ביום בו פרצה המלחמה ישבנו על הדשא בקיבוץ ודיברנו על המלחמה, הייתה לנו תחושה שמשהו כזה הולך לקרות", הוא נזכר. “כשהתחיל פתאום הרעם מכיוון רמת הגולן, ראינו הפגזת טילים ושני מטוסים סוריים מעל הקיבוץ לכיוון סוריה. פגז אחד אפילו נפל בשטח הקיבוץ".
כעבור שעות ספורות מפרוץ המלחמה הוזעק חורין, טנקיסט בתפקידו, למילואים בבסיס צאלים. “קיבלתי טנק, חימשתי אותו ולמחרת כבר נסענו עם הזחלים עד התעלה ליד רומני בציר החוף", הוא משחזר. “ב־18 באוקטובר, יום צליחת תעלת סואץ, פיקדתי על 12 טנקי ‘שוט’ איתם צלחנו את התעלה. ביום סיום המלחמה ב־24 באוקטובר נפגע הטנק שלי בתחילת קרב באזור סואץ. היינו שלושה חבר’ה ואחד נהרג. הסתובבנו בעיר בשטח שהיה בשליטת המצרים בלי נשק ובלי כלום, ובסוף הצנחנים חילצו אותנו. בזה נגמרה המלחמה".
כמי שמתעד את המלחמה, מה אתה חושב על ההשוואה בין שתי המלחמות שקרו בדיוק בהפרש של 50 שנה?
“במלחמת יום הכיפורים יצאתי מהעיר סואץ כפליט, שורד, וליד כביש סואץ־קהיר שכבו עשרות אלונקות מכוסות. זה היה נורא. חבריי ואני אמרנו שאירוע כזה לא יכול לקרות שוב. למה אני מתוסכל? כי כבר שנתיים־שלוש אני אומר במועצה האזורית שחיזבאללה יכבוש את היישובים תוך חמש דקות ושצריך לספק נשק, וזה לא עוזר, אז ההפתעה היחידה עבורי הייתה שזה קרה בחזית הדרומית ולא בחזית הצפונית".
הוא מוסיף: "מעבר לזה, התהליכים שהצבא עובר עלולים לצערי להביא לכך שהצבא יהיה על הרצפה. התהליכים האלה שהצבא עבר קשורים, לדעתי, לדרג המדיני שמעורב בזה. זו לא החלטה של הצבא. אני גם טנקיסט ומה שאני רואה בהזנחת יחידות השריון של אנשי המילואים הוא קטסטרופה. אז מה אגיד לך? אם אתה שואל אותי קדימה, מדינת ישראל צריכה שיקום. אנחנו צריכים לגמור את המהלך המלחמתי הזה כמה שיותר מהר ולהיכנס לתהליך שיקום, שיהיה שלטון שהאזרחים מעניינים אותו, שהאמנה החברתית תהיה אחרת, שלא תהיה פה עלות חיים כזו גבוהה, וצריך לשקם את הצבא מהיסוד ועד המטכ"ל, מהחייל הפשוט ועד הרמטכ"ל".
ומה באשר לעתיד הצפון?
“ייקח כמה שנים לשקם את הקיבוצים שפונו, לא רק מנטלית אלא גם פיזית. הטנקים שהסתובבו בקיבוצים הרימו את הכבישים, וגם מערכת מים שקיבוץ לא משתמש בה מתחילה להתפרק. למי יש ניסיון בחבל ארץ שלם שלא נשאר ממנו כלום? את הכל צריך להמציא מחדש. אני רק מקווה ומייחל שזה יקרה בקרוב".
כמה אנשים אתה עוד מתכנן לתעד לפרויקט הצפון?
“כמה שיותר. כל עוד יהיה כוח – נראיין כמה שיותר ונשמיע את קולם של תושבי הצפון".