אורלי סיטבון, בעלת הפטיסרי הצרפתי המוכר בנהריה, משתפת בסיפורו של העסק המצליח שנקלע לקשיים בעקבות המציאות הביטחונית המורכבת בצפון הארץ.
יובל דיין, גדול המחזירים בתשובה שחזר בשאלה: ״בעיני היהדות הזו אני כופר ואני מזמין כל אחד״
האחות השכולה, ממארגנות הטקס האלטרנטיבי: "מקווים שהממשלה תקבל את הצעות הפשרה"
הפטיסרי, שממוקם בקו הצפוני ביותר של העיר, בישורת האחרונה לפני הגבול עם לבנון, נמצא בחודשים האחרונים תחת לחץ מתמיד עקב האתגרים הביטחוניים המתגברים.
"מבחינת המיקום, אנחנו העסק הכי צפוני בנהריה״, מספרת סיטבון, "אנו ממש הקו הכי צפוני, ממש צמודים לאכזיב, שם כבר העסקים הפסיקו לפעול. הקמנו כאן בעיר לפני כשלוש שנים פטיסרי צרפתי והמאפים והקינוחים נעשים כאן בעבודת יד״, מספרת סיטבון. ״העסק מבוסס על תיירות פנים וחוץ, וטרם המלחמה, אנשים היו מגיעים אלינו מכל הארץ״.
עם תחילת הלחימה בצפון, סיטבון ובעלה נאלצו לסגור את הפטיסרי, מהלך שהותיר אותם בחוסר ודאות כלכלי ורגשי. "מאז תחילת המלחמה ועד כמעט תחילת דצמבר היינו סגורים, עד שבעצם הבנו שהיא הולכת להימשך עוד הרבה זמן. הבנו שנשארו לנו שתי אופציות: לסגור את העסק או לנסות להחזיק אותו בכל זאת".
סיטבון החליטה להפעיל את העסק גם במהלך מלחמת ההתשה בצפון והאתגרים לא איחרו לבוא: "השקענו כסף בפרסום כדי להודיע שאנחנו פתוחים ועובדים על אף הלחימה, ואנשים ראו בנו בהתחלה כמעין נקודת אור, מקום בגליל בו אפשר לשבת ולהתאוורר", היא מסבירה.
"אך מהר מאוד המצב בצפון ובגזרה המערבית הלך והסלים. תדירות האזעקות בכלל ובפרט בנהריה רק גברה, כטב״מים וטילים מדי יום משוגרים לעברנו, והעובדה הקשה ביותר היא שזמן ההתרעה בנהריה הוא 15 שניות בלבד, מה שמחייב את התושבים להישאר צמודים למרחב המוגן כל הזמן. התושבים באזור שוקלים היטב אם לצאת מהבתים, והדבר הביא לירידה דרסטית בכמות המבקרים מדי יום", ציינה.
״ה׳בום׳ הראשון בירידת המבקרים קרתה בתחילת המלחמה, ואילו ה׳בום׳ השני החל בחודשיים האחרונים, כאשר התגברו האזעקות בנהריה. רק השבוע, נהרג כאן חייל ממיירט. אנו ממש בשדה לחימה. אנשים יושבים בפטיסרי, ושומעים את הארטילריה של הטנקים. מחזה ממש סוריאליסטי ועצוב״.
״כיום, מגיעים עד 10 קליינטים ביום. לעומת זאת, טרם המלחמה, היו מגיעים קרוב ל-100 קליינטים ביום. ההבדל הוא משמעותי. בימי שישי היו תורים ארוכים ורשימות המתנה לפטיסרי, תושבים התלהבו מהעסק החדש בגליל, והיו מגיעים אלינו מבקרים מכל הארץ. לצערי, אני ובעלי הגענו למצב בו אנו מתלבטים אם לסגור את העסק, ובשבועיים הקרובים נחליט מה לעשות״.
״בחודש האחרון, המצב הפך לקטסטרופה, בעיקר לאחר הטבח במג'דל שמס״, מתארת. "אנשים חוששים לסכן את חייהם, בקושי יוצאים מהבתים כדי לבלות ולכן גם לא מגיעים אלינו. העסק גוסס״, אומרת סיטבון בכאב.
"אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה נאלצנו לפטר עובדים, אין איך להמציא את הגלגל מחדש. ניסינו לעבוד על קונספט של משלוחים, אך אין עבור זה כבר כסף או אנרגיות".
"אני אפילו לא יודעת אם הילדים שלי יחזרו לבית הספר ב-1 בספטמבר, כי מתווה ההתגוננות שלהם הוא להתכופף ולשים ידיים מעל הראש בעת אזעקה. לא נראה לי שהמתווה הזה עזר לילדים במג'דל שמס. אף אחד לא רוצה לקחת סיכון שיכול לעלות לו בחייו. זו ממש רולטה רוסית״.
האכזבה מהמדינה ומהמוסדות הציבוריים ניכרת בדבריה של סיטבון: "מאיימים עליי שיסגרו את העסק אם לא אפתור סוגיה של ברז מקולקל במטבח, בנוסף ביקשתי הקלה בתשלומים על הכשרות ועל השמעת השירים בעסק מאקו״ם, אך אף אחד מהגופים הללו לא מתחשב.
כמה המוסדות יכולים להיות שקופים לסבלנו? אטימות מוחלטת״, מחתה. ״עסקים רבים כמונו באזור נפגעים בכל מישור. בתכנון העתידי, בהתפתחות העסק, ובהשקעות שלא הצלחנו לקטוף את הפירות שלהן״.
"עדיין לא קיבלנו שום פיצויים מהמדינה, ונטל המיסים הולך להיות מאוד כבד. אנו אמורים לקבל פיצויים על פי המסלול האדום, אך הפיצויים שנקבל לא מכסים אפילו 20 אחוז מההפסדים שלנו", ציינה.
״העסק שלנו נמצא בפרדס בשכונת רסקו בקצה הצפוני של נהריה, ואפילו מקומיים לא יודעים איך להגיע אלינו בלי ׳וייז׳, לכן אנשים מתייאשים מלהגיע לכאן. בנוסף, ביקשנו להציב כאן מיגונית, הדבר לא אפשרי, וזה משפיע גם על המבקרים, שחוששים בצדק להגיע אם אין מרחב מוגן צמוד. יש כל כך הרבה פרמטרים שמקשים על התפעול של העסק".
סיטבון מתארת מציאות קשה של תושבים שעוזבים את הצפון, כשהיא עצמה מתלבטת אם להישאר. "אנשים לא מוכנים להרגיש סוג ב' יותר. הם הבינו את התמונה ועוזבים. גם אני שואלת את עצמי למה אני צריכה שהילדים שלי יחיו בצורה הזו?״.