מדי יום שני בשעות 22:00־20:00 נפגשים במרכז הספורט הלאומי בהדר יוסף בתל אביב עשרות שורדי נובה ובני משפחות שכולות עם המאמן גיא קמין לאימון כדורגל של קבוצתם החדשה - “קבוצת הכדורגל של קהילת שבט הנובה”. הקבוצה, שהוקמה לפני כחודש על ידי עמותת שבט הנובה כחלק מקידום תהליכי שיקום וחזרה לשגרה, היא אחד מתוך שלושה פרויקטים חדשים ומלהיבים במחלקת הספורט, שכוללים גם קבוצות טניס שולחן וכדורסל. בהמשך הקבוצה צפויה להשתתף בטורניר מיוחד בנובמבר ולשחק מול קהילת המפונים מכפר עזה.
“החל מהשבוע הראשון של המלחמה שמנו לעצמנו למטרה לטפל בשורדים ובמשפחות השכולות ולשקם אותם, להנציח את הנרצחים ולהסביר את מה שקרה בארץ ובעולם”, מציין ריף פרץ, יו”ר עמותת קהילת שבט הנובה וממייסדי ומפיקי פסטיבל הנובה.
סולד אאוט פעמיים: כל מה שצריך לדעת על הסרט המסקרן על נתניהו
לאחר חשיפת מעריב: תושבי העוטף בפנייה זועמת לצה"ל על סיכום תחקירי ה-7 באוקטובר
“בעברי הייתי שחקן בבוגרים של מכבי תל אביב ונוכחתי לדעת שספורט הוא אחת הפעילויות שמשפיעות הכי טוב על השורדים ועל המשפחות השכולות בהתמודדות עם פחדים ועם אתגרים, ובעיקר הוא מכניס להם אורח חיים בריא. הם מתמקדים בהתמודדות עם פוסט־טראומה, ודרך הספורט אנחנו גורמים להם להתנתק לרגע מכל מה שעובר עליהם ולהתמסר לפעילות המשותפת.
יש אנשים שיוצאים מהבית פעם בשבוע רק לפעילות ספורט, וזה משהו שמאיר להם את החיים. החיבור האישי שלי שבא מילדות ומהתבגרות לתוך הכדורגל, גרם לי לחשוב שזה יכול לעזור לקהילה שלנו, וזה נותן תקווה. עכשיו אנחנו בתהליך של לפתוח עוד קבוצות בדרום ובצפון ולהתחיל להשתתף במשחקי ראווה”.
“חברויות שמחזקות”
פז עמר, שורד, מנהל תחום הספורט בעמותת קהילת שבט הנובה ושחקן בקבוצה, מגדיר את הקבוצה כ”פסיכולוג הטוב ביותר עבורי, שמסייע להתמודד, להתחבר ולהתחזק. בילדותי שיחקתי בנוער של הפועל תל אביב וזה היה חלק חשוב מחיי, כך שאני רואה בספורט כלי עוצמתי שאפשר לתרגמו למשהו משמעותי עבור כולנו. דרך קבוצת הכדורגל הזו אנחנו יכולים לבנות קהילה תומכת שמאפשרת מפגש, חיבור והתמודדות בצורה בריאה ומעצימה”.
עמר נכח במסיבה כשהמחבלים חדרו למתחם. “כשהתחילה האזעקה הראשונה והבנתי שהמסיבה נפסקה ושיש פלישת מחבלים, נכנסתי לרכב ונסעתי בכביש 232 כשמצד שמאל אני רואה במראה הפנורמית של הרכב טנדר לבן שועט לעברי", הוא משחזר. "לא הבנתי שאלו מחבלים.
הטלפון הראשון שלי היה למייה שם, שהייתה מהראשונות שיצאו מהמסיבה, ובזמן שהיא נסעה ברכב באותו כביש מחבל ירה לה ביד ממרחק של 50 מטר, כשאני שומע אותה צועקת ‘יורים עליי’. לא עברו כמה שניות והגיע רכב, המחבל הוריד לה את הראש לתוך הרכב ותוך 15 דקות היא הייתה בתוך עזה.
זה בעיקר מה שזכור לי מהשיחה. שלושה ימים ברצף הייתי בהתקף חרדה, נכנסתי להודעות עם מייה ועם שאר החברים שלי משם, כי רציתי להוכיח לעצמי שעשיתי את הכל. נרצחו לי מעל 50 חברים במסיבה וזה לא משהו שאפשר לעכל אותו. מאז ה־7 באוקטובר משהו בי כבה. הייתי סוג של רובוט תקופה מסוימת. בקבוצה השורדים מבינים אותי ויודעים מה עברתי וכשפתחתי רישום לקבוצה ראיתי שהרבה מרגישים כמוני”.
עמר מציין כי העמותה עזרה לו להתמודד ולעבד את החוויות מהמסיבה שהוא עדיין מתקשה לדבר עליהן, וכי קבוצת הכדורגל היא לא פחות מתרפיה עבורו: “הקבוצה מאוד משמעותית עבורי. אני יכול להגיד לך שבקבוצה הזו נרקמות חברויות חדשות בינינו, השורדים, ואלו חברויות שמאוד מחזקות.
הקבוצה הזו עוזרת לי להתמודד עם דברים, לצאת ממשברים, מאפשרת לי להתפרק ולהביא את עצמי לידי ביטוי, ואני גם יכול להתחבר לכל השורדים. אני מחכה בכל שבוע לאימון, למפגש עם החבר’ה ולמשחק עצמו. המטרה שלי היא לקחת את האהבה שלי לספורט ולתרגם אותה למשהו משמעותי עבור כולנו כדי לייצר לשורדים מטרה ואופק. יש לי קבוצת וואטסאפ שאני מנהל של כל מי שנרשם, והיא מאוד פעילה. השורדים מחכים למפגשים האלה, ורוב האנשים הם קבועים שמגיעים כל שבוע ואני מרגיש שזה עושה להם טוב”.
מהם הגילים של האנשים שמגיעים לאימונים?
“מגיעים שורדים בכל מיני גילים, וגם בני משפחות שכולות של נרצחים, גברים ונשים, אין תנאים מסוימים לקבלה. כל מי שרוצה להצטרף - מוזמן. כולם תומכים זה בזה, מעודדים זה את זה, לא צועקים או מעבירים ביקורת זה על זה. כולם ביחד כדי להרים זה לזה ולחזק – זו הייחודיות של הקבוצה הזו. יש 50 אנשים באימון כרגע. יש פה נגיעה באחוז מאוד גבוה מהקהילה שמשחקת ופעילה בכדורגל. הבנו שהטיפול הוא אינדיבידואלי לכל אחד. יש מישהו שצריך ללכת לפסיכולוג, לפסיכיאטר, לחוות סוסים וכו’, ובעצם כעמותה אנחנו נותנים את המענה הזה.
קבוצת הספורט היא דבר מדהים והחיבור קורה ישר, תוך חמש הדקות הראשונות של האימון הבן אדם מרגיש את החיבור לקבוצה, את התחושה שהוא לא לבד ושהוא יכול לתת אמון באנשים. לרבים מהשורדים האמון נהרס ב־7 באוקטובר ופה בקבוצה הם מרגישים בטוח ושיש להם על מי לסמוך. זו קבוצה שמצד אחד היא שיקומית ומצד שני מאוד חברתית. יש גם איש מקצוע שמלווה את האימונים ומוכן לסייע למי שמקבל פתאום התקף חרדה או קושי. יש לנו אחריות כלפי חברי הקבוצה”.
“תרופה לנפש”
“לכל אחד מהשורדים יש את הנס הפרטי שלו. אני את כל הדרך מחניון רעים עד אזור פטיש עשיתי ברגל, 17 קילומטרים בתוך התופת הזו, כשכל פעם התחבאנו במקום אחר”, מספר אלירן גולן, שורד ושחקן בקבוצה. “למעשה נענו לפי רעש היריות - בכל פעם ששמענו יריות בצד אחד רצנו לצד השני, ככה ממקום למקום עד שהגענו לחממה כלשהי שבה שהינו כמה שעות עד שחבר יצא מהבית והגיע להציל אותנו. כל השעות היינו לבד לגמרי”.
איך נראית ההתמודדות שלך בשנה האחרונה?
“אני יכול להגיד על השנה האחרונה שאני מסתכל על הרבה דברים באור אחר. הזמן עובר לך בצורה אחרת, יש ימים שיכולים לעבור בלי שארגיש ויש ימים שלא נגמרים. יש חלומות או פעולות שאתה עושה שמחזירים אותך לאותם רגעי אימה במסיבה, גם כי עדיין יש את המלחמה וגם כי עדיין יש חטופים. אתה חי את ה־7 באוקטובר שנה שלמה. יש הרבה נקודות אור ודברים שעוזרים, כמו למשל בת הזוג שלי, המשפחה והחברים שמנסים להיות איתי ולתמוך בי, אבל אף אחד לא באמת יכול להבין מה עובר לי בראש”.
כשגולן שמע מעמר, חברו הטוב עוד מלפני המסיבה, על קבוצת הכדורגל החדשה שהוקמה, הוא היה מוכרח להצטרף. “כל החיים הייתי שחקן כדורגל וזה תמיד היה האהבה והפספוס הכי גדולים בחיי”, הוא מעיד. “שיחקתי במספר קבוצות בנעוריי ובשלב מסוים הפציעות קטעו לי את הקריירה. כשהבנתי שקבוצה כזו קמה, מיד נדלק בי איזה ניצוץ שהיה כבוי.
נכון שלא שיחקתי ארבע שנים, אבל זה מחזיר לך משהו שהיה חבוי בך. אפילו המכות הקטנות ברגל והצורך לחזור הביתה ולשים קרח הם משהו משמח. זה מחזיר אותך לנקודה אחת בחיים שהיית חי בה, תקופת זמן שבה הכל היה אחר וטוב יותר. זה יותר טוב מפסיכולוג ויותר טוב מהכל. הקבוצה הזו היא תרופה לנפש. אין מרפא לנפש יותר מעשייה של משהו שאתה אוהב או שאהבת, זה מחבר אותך לרגשות ישנים ומחיה אותך. לפחות אותי”.
אוטוטו מציינים שנה ל־7 באוקטובר. מהן התחושות שלך מול התאריך הזה?
“אני לא יודע מה אני מרגיש. אני מדבר על התאריך הזה וכולי צמרמורת. אני לא יודע מה יהיה ביום הזה. קשה לי להאמין שכבר עברה שנה. אני עוד שם”.
מאמן הקבוצה הוא גיא קמין, מאמן בכיר במרכזי הפיתוח של ההתאחדות לכדורגל, שמיד נרתם למשימה. “בת הזוג של הבן שלי היא שורדת של המסיבה, ובחודשים האחרונים אני באמת רואה איך היא מתמודדת עם חיי היומיום”, מספר קמין. “כשראיתי מודעה שפז (עמר) פרסם וחיפש מאמן, זו הייתה הדרך שלי להחזיר לקהילה ולעשות פה משהו מאוד גדול.
התכנון שלנו הוא לעשות פרויקט שיישאר פה לטווח הארוך, להכניס את זה לתודעת הציבור. זה פרויקט שראוי להצדעה. ראיתי כבר דרך האימון הראשון את ההתנהלות המקצועית וכמה הגיבוש וההירתמות של השורדים לקבוצה הם טוטאליים. אני מרגיש שיש פה משהו שהוא מאוד עמוק ועוזר לשורדים”.
“מאז ה־7 באוקטובר, אם נרצה או לא, נהפכנו למשפחה אחת וזה בא לידי ביטוי באימונים”, מסכם עמר. “אפשר לראות את זה בניצחונות הקטנים שכל אחד מהשורדים חווה באימונים, ואני באמת רוצה לקרוא לעוד שורדים לבוא לפעילויות שלנו ולפנות אלינו”.