חיה בין שני עולמות: בעלה נהרג במלחמה ואביה מפגין קבוע

"כשאבא שלי חזר להפגין בקפלן, זה היה אחד הימים הקשים שלי מתחילת המלחמה. מיררתי בבכי". כבר 20 שנה שהדס לוינשטרן, בת לקיבוצניקים שחזרה בתשובה, חיה בין שני עולמות. רק שהמציאות הפכה לקיצונית פי כמה: אביה הפגין בקביעות נגד שינויי החקיקה המשפטית, ובדצמבר האחרון נהרג בעלה,אלישע, בקרב בח'אן יונס. עכשיו היא מספרת על החיים כאלמנה ואם לשישה, מתעקשת על חיבורים וקירוב לבבות ולא מרימה ידיים: "אני לא סובלת את הביטוי 'את נתת מספיק'. נמשיך לתת למדינה את כל מה שיש לנו"

עשרות שבתות ברציפות הפגין חן עמיחי, קיבוצניק מהשמאל, נגד הליכי החקיקה המשפטית. הוא לא היה מראשי המחאה אבל בהחלט דמות מוכרת בקפלן. בתו, הדס לוינשטרן, דתייה לאומית עם שביס על הראש ומצפן על הלב שתמכה בשינויי החקיקה המסתמנים, דאגה לו לכובע ומים. "אני מצדיעה לכל אדם שמרים את הטוסיק שלו, מוותר על 'רוקדים עם כוכבים' ויוצא לרחוב", היא אומרת בפשטות. "גם אם אני לא מסכימה עם המסר של ההפגנה, אני מאוד מעריכה את אלו שיוצאים אליה. אמרו עלינו שאנחנו דור מפונק, והנה אבא שלי, יהודי בן 75, עמד שעות בשמש והחזיק את הדגל רק כי הוא חשש שהמדינה האהובה שלו הולכת לאבדון. הוא היה מאוד מעורב, מאוד פעיל בקבוצות המחאה. כשהיו עוצרים מפגינים, הוא היה מגיע עם אמא שלי למשטרה בטייבה ומפגין שם עם משפחות העצורים. במשך כל השנה הוא היה מאוד חזק בתוך ההפגנות. אז כאב לי הלב עליו. כל הזמן אמרתי לו, 'אבא, כובע', 'אבא, מים'. וקניתי לו כיסא. אמרתי לו, 'לפחות חלק מההפגנה תשב עליו'".

חשבת להצטרף אליו?

"חשבתי אז ואני חושבת גם היום שהסוגיה לא הייתה הרפורמה המשפטית שאבא שלי כינה 'ההפיכה המשטרית', אלא הממשלה שנבחרה ואנשים לא אהבו אבל לא הצליחו להיפטר ממנה. ניסו בכמה סבבים ובכל פעם היא נבחרה מחדש. אז אם לא מצליחים לקחת את השלטון בקלפי, למה שלא ניקח אותו באלימות ובמרי אזרחי ובמיצגי שפחות. אני חייבת להגיד שעד היום אני פגועה אישית ממיצגי השפחות שהיו בהפגנות בקפלן. אני לא שפחה. אני מלכה. אני מבטיחה לך שאני חיה כמו נסיכה. בעלי ההייטקיסט המהמם היה יוצא לפרנס אותי, ואני הייתי קונה לי כל יום קפה ויושבת בארומה. ילדתי שישה ילדים למרות שאני יודעת מה זה אמצעי מניעה, כי רציתי אותם. פעם ההורים שלי היו ב'שבת תרבות'. מישהו שהם מכירים ניגש אליהם ואמר, 'שמעתי שהבת שלכם חזרה בתשובה. בטח מאוד קשה לכם שאתם לא בקשר איתה'. אז אבא שלי אמר, 'אתמול היינו אצלה, ונבוא גם מחר'. אז החבר שאל, 'אתם פוגשים את הילדים שלה?', ואבא השיב, 'לפחות פעמיים בשבוע'. החבר היה ממש מופתע. אמר, 'בטח בעלה לא עובד'. ואבא אמר, 'האמת שהוא עובד בהייטק בקיסריה'".

המחאה התמקדה במאבק נגד הרפורמה המשפטית והפגיעה בדמוקרטיה. "אני חושבת שגם בקרב המפגינים היו רבים שחשבו שמערכת המשפט צריכה איזון ושינוי כיוון. הייתי מחנכת הרבה שנים, ולמדתי שגם אם תלמידה באה ואומרת, 'כואב לי הראש, כואב לי הלב', לפעמים זה בכלל בגלל שהיא מפחדת מהמבחן במתמטיקה. במחאה בקפלן הרגשתי שרבים על משהו אחר. גם אבא שלי חשב שהמערכת צריכה שינוי, השאלה הייתה רק איך. אז אם השאלה היא איך מבצעים את השינוי, למה לא לשבת בצורה נורמלית, עין פוגשת עין, ולדבר על זה? לא להסכים עם הכל, אבל לדבר במקום לצאת לרחובות ולצעוק".

זה לא היה רצף חוקים שנועדו לשנות את המבנה הדמוקרטי?
"אני לא חושבת ככה. אני חושבת שהפגיעה בדמוקרטיה מתבטאת, למשל, כשאי אפשר לבנות ליהודה הישראלי, גיבור ישראל שנפצע במלחמה, רמפה לבית שלו, רק כי הוא גר בעפרה. מדינת ישראל ששלחה אותו לקרב לא תבנה לו רמפה כי הוא גר בשטחים. פגיעה בדמוקרטיה זה אדם חף מפשע שיושב 30 חודשים במאסר כי מצאו לו דלק באוטו והאשימו אותו בכוונה להצית רכב".
זה רע ונורא, אבל לא קשור לשינויי החקיקה המשפטית.

"זה קשור למילה פגיעה בדמוקרטיה. ברור שזה היה טעות להציג את הרפורמה המשפטית בדרך שהציגו אותה, אבל לדעתי ההפגנות לא היו על הרפורמה, כי הגרעין הקשה התחיל שלוש שנים לפני הרפורמה ועל משהו אחר. אני באמת חושבת שהממשלה לא פעלה נכון. דווקא בגלל שהשגת 64 מנדטים, דווקא בגלל שיש לך כזה כוח, אתה צריך להפעיל את השכל, את האחריות ואת הענווה ולראות שהציבור כולו איתך. כי דברים לא יכולים לקרות מלמעלה ובכפייה".

אז את נגד או בעד ההפגנות? והרפורמה?
"אני מאוד מעריכה כל בן אדם שהוא אקטיביסט, גם אם אני חושבת שהוא טועה. יש לי יותר שפה משותפת עם אידיאליסטים שמוכנים לעשות משהו מאשר עם אדישים שלא אכפת להם. המפגינים יצאו לצעוק ברחובות כי כאב להם, ואני לא מזלזלת בכאב של אנשים. מספרים על האדמו"ר מחב"ד, המכונה 'צמח צדק', שנכדו התינוק בכה, אבל אבא שלו היה כל כך עסוק בלימוד תורה שהוא לא שמע את הבכי. אז הסבא הלך אל התינוק, הרים אותו על זרועותיו ואמר לבנו, אם הלימוד שלך גרם לזה שאתה לא שומע בכי של תינוק, אז משהו תקול בלימוד".

ב־7 באוקטובר אבא של הדס החליט שהוא מפסיק להפגין. עזב את קפלן והכיכרות ונשאר בבית לעבד את הזוועה שטלטלה כל אזרח ואזרח בישראל. "ב־7 באוקטובר אבא שלי אמר שהוא רוצה לעשות חשבון נפש. השבת ההיא הפכה לקו פרשת המים. כל מי שנשאר אותו בן אדם אחריה צריך ללכת להסתכלות. גם אחרי 7 באוקטובר נמשכו ההפגנות נגד נתניהו, אבל אבא שלי אמר שבזמן שיש חיילים בחזית צריך לחזק את הממשלה ולא לצאת נגדה. גם הוא, כמו כל עם ישראל, חווה טלטלה מאוד גדולה, ולכן הוא חשב שזה לא הזמן למחלוקות אלא לאחדות ושצו השעה להילחם ביחד ולא לפנות את הממשלה שהוא לא אוהב, אבל זו הממשלה הנבחרת. באותו זמן גם גנץ ואיזנקוט הצטרפו אליה, אז הוא הרגיש שהקול שלו נשמע. לפני כן הוא הרגיש שהקול שלו לא נשמע".

אבל אז המלחמה התארכה, החללים התרבו, גם המטרות, מספר החטופים ירד בהדרגה מהסיבות הלא נכונות, שום ועדת חקירה, ממלכתית או לא, לא החלה להתרקם, ואבא של לוינשטרן חזר אל הכיכר. "כשאבא שלי חזר להפגין, זה היה אחד הימים הכי קשים שלי מתחילת המלחמה", אומרת הדס, "ישבתי בבית ומיררתי בבכי".

למה?
"כי נשבר לי הלב. חשבתי שהיה צריך לעשות דברים באופן אחר. הזמן עובר והציבור רוצה להבין, גם אני בתוכו, מתי מגיע השלב שפשוט לוקחים אחריות ומתחילים לחקור בצורה אמיתית את אירועי 7 באוקטובר. או מתחילים להתפטר. אני לא מדברת רק על הממשלה אלא על כל מי שקשור למחדל הזה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, אנחנו נשמח לדעת מי אחראי. אי אפשר להגיד לעד 'שקט, נלחמים', 'שקט, נלחמים'. כל הזמן אמרתי לעצמי, בסוף מי שיש לו יותר כוח, יש לו יותר אחריות. כרגע לממשלה הנבחרת יש יותר כוח, אז היא צריכה לקחת אחריות ולחקור. מגיע למשפחות של התצפיתניות לדעת מה קרה. מגיע למשפחות של הרוגי ה'נובה' לקבל תשובות, ואם לא נותנים תשובות, בסוף זה מתפוצץ".

אז למה את לא יוצאת להפגין עם אבא שלך?
"כי לצערי הרב, כמו שההפגנות על הרפורמה לא בדיוק היו על הרפורמה, גם היום יש קבוצה בהפגנות שהמטרה שלה היא לא שחרור החטופים אלא מיטוט הממשלה. אני חוששת שאותם אנשים פשוט מצטרפים לססמאות ובאים להפגין ממקום לא אמיתי. ביבי לא רוצח. גם רבין לא היה רוצח. אף בן אדם שמקדיש את חייו למדינת ישראל הוא לא רוצח. הוא טועה מאוד אולי, צריך להדיח אותו, אבל הוא לא רוצח".
משפחות חטופים עומדות במרכז ההפגנות בחודשים האחרונים, הן מובילות את הזעקה, הן הלב והמרכז של המחאה.
"הן משפחות ספציפיות. אני מכירה משפחות חטופים שמתנגדות לעסקה. גם אני באופן אישי מתנגדת לעסקה, ולא מתוך אכזריות, חס וחלילה, ולא בגלל שאני לא מתפללת על השבויים, אלא כי אני חושבת שעסקה תהיה טעות".

למה טעות?
"עסקה שלא משחררת את כולם היא טעות. אם משחררים את כולם, אז כמובן, אבל אם זה שחרור חלקי, לא ברור אם בכלל חמאס יעמוד בזה, וגם אם יעמוד בשלב הראשון, ויתור על ציר פילדלפי יגרום לנו לאבד את כל מנופי הלחץ ואת שאר החטופים".

אי אפשר לשחרר חטופים ולכבוש את ציר פילדלפי מחדש?
"אפשר לשוב ולכבוש את ציר פילדלפי, בעלי נהרג כששבו וכבשו את ח'אן יונס, אבל אז ימותו עוד אנשים, ולפי ההלכה וגם לפי המוסר שלי, לשחרר חלק מהחטופים ולעזוב את השאר למוות ודאי, זה לגזור כליה על מדינת ישראל. כל מחבל שמשתחרר לא עושה הסבה ללק ג'ל, וכבר חיסלנו מחבלים שירו על חיילים אחרי ששוחררו בעסקאות החטופים הראשונות אחרי 7 באוקטובר. האויב שלנו הוא סנוואר, לא הממשלה, ובראייה היסטורית מעולם לא שמעתי שהציעו לנו עסקה ואנחנו היינו אלה שאמרנו לא - לא באוסלו, לא בהסכם וואי וגם לא בקמפ דיוויד. תמיד אמרנו כן, גם לוויתורים מפליגים, והצד השני אמר לא. אז למה שהפעם זה יהיה שונה?".

אולי כי הפעם נתניהו והממשלה תלויים בסיום המלחמה ועסקת החטופים?
"מישהו באמת מאמין שנתניהו מוכן להפקיר את החטופים ולהמשיך מלחמה רק כדי שיוכל להמשיך להיות בשלטון? שיש בן אדם שמסוגל לעשות דברים כאלה? מנהיג צריך להסתכל על עסקת החטופים בצורה אחרת, לבדוק איזה מחיר נוראי נשלם כתוצאה מעסקה לא מידתית. אנחנו רואים איזה מחיר נורא שילמנו כתוצאה מעסקת שליט. אלו שמצדדים בעסקה אומרים, קודם נשחרר ואחר כך מדינת ישראל תתמודד. היא מסוגלת לזה. אבל כשאבא שלי אומר, כל מערכות הביטחון וראשיה יכולים להתמודד, אני מתחילה להתגרד. איפה היו ראשי מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר? הם לא יכלו להתמודד. וזו נקודת המחלוקת ביני לבן אבא שלי, כי הוא מאמין בשלום, הוא מאמין ששני העמים יכולים לחיות, ואני לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה או אנחנו או הם".

היא בת 41 ואלמנה טרייה. בעלה אלישע ז"ל נפל בקרב בעצם חג החנוכה והותיר אותה עם שישה ילדים קטנים. היא מורה ומחנכת, מרצה מבוקשת, לומדת ומלמדת תורה, בעלת הפודקאסט המצליח "שמה לב". "כמחנכת ותיקה שמתי לב שמה שהכי חסר לתלמידות שלי זה אמון ואהבה. ואני קיבלתי את שני הדברים האלה בבית שלי בגלונים, בסמיטריילרים אינסופיים, ועם השנים, כשראיתי מה כואב לתלמידות שלי ומה מחזק אותן, זיקקתי את התובנות וגיליתי שבאופן מדהים, ברגע שלבן אדם טוב מבפנים, אז טוב לו גם בחוץ. זה צרכים קדמוניים של הנפש שלנו. ולאט־לאט, דרך התובנות האלה, התורה שלמדתי ולימדתי, הגישה החינוכית של ההורים שלי שחוויתי בבית והמציאות עצמה שהפכה אותי לרעיה ולאמא, הרגשתי שיש לי משהו ביד ויצאתי איתו לעולם".

נאמנה להשקפת העולם הזאת, העלתה לוינשטרן לרשת סדרה קורעת מצחוק תחת השם המחייב "מתה לחיות". הסדרה הפכה ויראלית ושברה את הרשת. "בסוף אני תמיד מעדיפה אנשים על אידיאולוגיה", היא מסבירה את סוד ההצלחה. "אם תשאלי את עצתי לגבי הקהילה הגאה, למשל, אגיד שבתורה אסור, אבל בבניין שלנו יש שתי נשים שמגדלות ילדים יחד והן החברות הכי טובות שלי. הילדים שלנו משחקים יחד אצלנו ואצלן. אני מתגוררת בחריש, ולפני שנה וקצת רצו לעשות פה מצעד הגאווה. אז החרדים פרסמו פשקוויל מזעזע נגד הקהילה הלהט"בית, ממש מילים איומות, ותלו אותו בכניסה לבניין שלנו. אלישע היה קם מוקדם לתפילת ותיקין והוא ראה את השלט ונחרד. תלש אותו ונכנס הביתה לבן כולו. עלינו לשכנות ואמרנו להן, 'אנחנו שכנים, אנחנו חברים, אנחנו אוהבים אתכן, וזה ממש לא קשור אלינו'. ודווקא השכנות אמרו, 'ניסינו למתן את היוזמה, אמרנו לחברים שלנו, אל תעשו מצעד גאווה בחריש כי זה עלול לפגוע בשכנים הדתיים שלנו'. אנחנו תלשנו את הפשקוויל, והן ביקשו לוותר על המצעד בחריש כדי לא לפגוע בנו. וזו יהדות.

לפעמים אני אומרת, בתורה יש רק שלוש מצוות של ייהרג ובל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל חלק מהמנהיגים נותנים את התחושה שכל תרי"ג המצוות בתורה הן ייהרג ובל יעבור ואסור להתפשר עליהן. אז אני מדברת את שתי השפות ואוהבת את שני המחנות. אני שייכת למשפחה שלי הקיבוצניקית, החילונית מהשמאל, הכי עם השורטס הקצרים, ואני הכי שייכת לבית המדרש של הרב דרוקמן וליהדות הדתית הציונית. אני באמת־באמת שייכת לשניהם, ושני המקומות האלה לא חיים אצלי בסתירה אלא בהרמוניה".

איך הגעת מהשמאל הקיבוצי לציונות הדתית?
"יש לי שני הורים מושלמים, אבא שלי יוצא קיבוץ שישן בלינה משותפת, אבל העולם הרגשי שלו מאוד בריא. סבא וסבתא שלו הקימו את קיבוץ קדמה, הנקודה הכי צפונית ב־11 הנקודות. הם הגיעו מפולין, בלי כלום, ונלחמו ובנו את הקיבוץ כשסבתא הייתה בהריון, והיא נסעה ללדת את אבא שלי בטרקטור. שמעון פרס היה המדריך שלה בנוער העובד והלומד. הם היו ממש שמאל קלאסי, פנקס אדום. וגם מצד אמא שלי סבתא הייתה התינוקת השביעית בראשון לציון, וסבא דור שישי בירושלים שהיה בעל טחנת הקמח הראשונה. לכן כששואלים אותי מי אני, אני תמיד אומרת שלפני הכל יש לי היסטוריה מפוארת. ואחר כך אני מוסיפה שגדלתי במרחבים של אמון אינסופי ואהבה אינסופית. ובמקום שיש אמון ואהבה, אפשר לפרוח. אני מעריצה את ההורים שלי. זו נקודת המוצא. אני מסתכלת עליהם ורואה מופת של מידות מתוקנות, מוסר ומסירות".

אז למה לא חיקית אותם ופנית לאפיק אחר?
"זו תמיד השאלה. כי מה היה לך רע. זה גם מה שההורים שלי שאלו. אם את כל כך מתחברת למופת ולערכים, אם ככה גדלת, אז בלשונו של אבא שלי 'יכולת להיות בן אדם טוב גם בלי הסמרטוט על הראש'. למה להיות דתית ולפנות לציונות הדתית זו שאלת מיליון הדולר. זה אפילו יותר מאיפה היה אלוהים בשואה".

ומה התשובה?
"התשובה היא שבחרתי אחרת. התגייסתי לצבא ליחידה 8200, המשכתי לקצונה, הדרכתי בקורס קצינים, זכיתי לעשות דברים מעניינים מאוד והייתי גם קצינת מילואים בדרגת סרן. במהלך השירות הצבאי פגשתי מתנחלים בפעם הראשונה באופן בלתי אמצעי. עד אז פגשתי אותם דרך תיווך התקשורת וגם דרך הבית שראה במתנחלים את הבעיה של המדינה והמכשול בדרך לשלום. אם רק ישחררו מהאובססיה שלהם לחבלי ארץ תקועים בתוך השטחים של הערבים, יהיה בסדר. אני ילדת אוסלו. הכי נוער נרות שהגיעה לצבא, ובפעם הראשונה פגשה את הדברים מנקודת מבט אחרת. וזו גם הייתה הפעם הראשונה שההורים שלי לא היו נוכחים לידי. עד אז לא חשבתי שאני צריכה לבנות לעצמי עולם רוחני משלי. ראיתי את עצמי ממשיכה את ההורים. אבל אז התחלתי לדבר עם המתנחלים ולחשוב על מה סבא וסבתא שלי מסרו את הנפש, ומה החזיק אותנו כל השנים האלה בגלות, התקווה לחזור לת"א? לקניון מלחה? ומה הייחוד שלנו כעם. וגם למה שונאים אותנו כל כך, והאם השנאה היא באמת תוצאה של התנחלויות, כי אם זו התשובה, אז למה שנאו אותנו גם קודם?".

נקודת הזמן היא 2004, שלהי האינתיפאדה השנייה וקצת אחרי כנס הרצליה שבו הציג רה"מ אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות. "ואני כמובן הייתי מאוד בעד, כי האמנתי שאנחנו סתם תקועים להם בגרון, ושאפשר לחיות חיים ציוניים נפלאים בין רמת הגולן לבאר שבע. אבל במפגש הבלתי אמצעי עם אנשים אמיתיים מהשומרון, מגוש קטיף, התחלתי לכפור. וכשבן אדם יוצא מהארון, זה לא קורה ביום אחד".

מה בחרת?
"בחרתי אידיאולוגית להשתייך לאנשי גוש קטיף. אני לא גרה שם, גם לא בהר ברכה או ביצהר. אני גרה בחריש, כי אני מרגישה שזה כיבוד ההורים שלי. לא רוצה לגור במקום שההורים שלי ירגישו אי־נוחות להגיע אליו. כיבוד הורים זה היהדות שלי. אבל בחרתי להיות דתית לאומית, תלמידה של הרב דרוקמן. מכסה את הראש. מתלבשת בצניעות. שומרת שבת. שומרת כשרות. שומרת נגיעה. מה עוד דוסים עושים? לומדת תורה. וזה היה שבר מאוד־מאוד גדול להורים שלי, כי זה לא שבחרתי לעבור לגור באילת. מבחינתם בחרתי משהו שהם חושבים שהוא לא טוב".

למה הם חושבים כך?
"כי אבא שלי היה חותם על חילי טרופר ומתן כהנא, אבל אני יותר ימינה באידיאולוגיה מהם. אני מאמינה בארץ ישראל השלמה. זה היה לפני 16 שנה, ומאז עשינו מהלך. בהתחלה זה באמת היה מאוד קשה, כי המשפחה שלי הרגישה שלקחו לה את הילדה ושטפו לה את המוח. הייתה להם בת קצינה בצבא, כל כך מוצלחת, הם היו כל כך גאים בה, ופתאום היא עוזבת את הצבא והולכת ללמוד אצל רב. החוויה של החילוני הממוצע מול רב מפחידה. עם השנים ההורים שלי הכירו רבנים טובים וערכיים גם בציונות הדתית".

חלק מהרבנים בציונות הדתית מתבטאים לעתים בצורה קיצונית נגד נשים בצבא ונגד הקהילה הגאה.

"הרבה דברים יכולים להישמע קיצוניים בגלל המפגש בין דתי לחילוני שלא דובר את השפה ולא מכיר את ההקשר. כך למשל רבנים שיוצאים נגד נשים בתפקידי לחימה, וב־7 באוקטובר נשים הצילו את הגזרה, אבל בסיטואציה שצריך להכריע בין שמירת הלכה לבין ערכים אחרים כמו שילוב נשים, רבנים יכריעו לטובת ההלכה".השאלה היא איפה שמים את הגבול, למשל, כששילבו נשים בשריון וישיבות ההסדר הודיעו שהן לא שולחות חיילים לשריון. "בתור מי שהייתה נשואה למילואימניק בשריון, מבחינתי לשלוח את בעלי לחודש של מילואים כשהוא יושב וישן ואוכל צפוף עם נשים, אז אני עושה את זה כי אצלנו המדינה זה קדוש, אבל האם זה הגיוני? אלישע תפס קו עם גדוד מעורב, ושמר עם חיילת מהסדיר, ובסוף השמירה המפקד שלו נזף בו שהוא לא דיבר איתה מספיק, כי היא שאלה והוא ענה אבל מה יש לו לדבר יותר מדי עם חיילת צעירה, זה לא צנוע. לא יכול להיות שאני מוסרת את הנפש ונשארת עם שישה ילדים כדי שבעלי יפטפט עם בחורה צעירה בלילה ואם הוא יבחר לשתוק, ינזפו בו על זה".

אלישע לוינשטרן מסר את גופו ונפשו על ארץ ישראל. "הוא הגיע מבית אמריקאי. אמו נולדה בארצות הברית אבל הייתה מאוד ציונית ולא הסכימה לצאת לדייט עם אנשים שלא התחייבו בפירוש שיעשו עלייה לארץ ישראל. פגשתי אותו אחרי הצבא. הוא למד תורה בירוחם וגם אני למדתי תורה במדרשה. זה היה בשידוך. אפילו לא ידעתי מה שם משפחתו. אמרו לי, בחור צדיק, מידות טובות. נפגשנו על ספסל ודיברנו, ובדייט הראשון אפילו לא התלהבנו האחד מהשני".

למה?
"כי אלישע היה שיא העדינות, השקט, הביישנות, ברירת המילים, ואני אש ולהבה. אז בפגישות הראשונות הוא כמעט ולא הוציא מילה. תמיד אני אומרת, אני בלון ההליום ואלישע הוא החוט. והחוט הכי חשוב, כי הוא מחזיק את הבלון. אחרי חודש אמרתי לו, 'זהו, אני מוכנה. אני אשת חלומותיך'. והוא אמר, 'שנייה, אני צריך עוד זמן'. כל החיים זכרתי לו את זה, איך הוא לא ראה ואיך בגללו הפסדנו חודש של אושר. התארסנו תוך חודשיים. והתחתנו ובברית של הבן הבכור שלנו, ערב ראש השנה, אלישע אמר 'רק לפני שנה הצעתי להדס נישואים'. היום אני מבינה למה הכל היה מהר כל כך, כי היה צריך להספיק. ילדתי בתחילה מאוד צפוף, שלושה ילדים בשלוש שנים. ואחר כך עוד שלושה. היה צריך להוציא מהקשר הזה הכי הרבה לפני שהוא ייגמר".

בתחילה אלישע החליט לפנות לכיוון רבני והחל ללמוד בכולל דיינות. "הוא עבר מבחנים מאוד קשים, כי הסמכה לדיינות זה מקביל להסמכה לשופט. אבל אחרי המבחן הראשון הוא החליט שהוא רוצה לפגוש את עם ישראל לא מכיסא הרבנות אלא מתוכו. הוא אמר ממש במילים האלה: 'אני רוצה לחיות את עם ישראל'. ועזב את הכולל והתחיל לחפש את עצמו ומצא בהייטק. זה היה תפור עליו, כי הוא מאוד חכם, ותמיד עלה על הבאגים. הוא כל הזמן אמר לי, באג זה הבנה לא שלמה, וכמו במציאות, אם הולכים מספיק אחורה ומסתכלים על תמונה מספיק רחבה, מוצאים את הפתרונות".

הוא עבד בחברה חילונית?
"כן, בקיסריה, והרבה פעמים הוא היה הדתי היחיד, אבל הוא הסתדר מצוין. הוא ממש אהב את העבודה שלו, וגם מאוד אהב להיות עם אנשים. הוא שילם מחירים, לא תמיד היה אוכל כשר, ולא תמיד הוא יכול היה להשתתף בהופעות ובימי חברה מפנקים, אבל מעולם הוא לא ביקש ולא נתן תחושה שחסר לו משהו ושצריך להתחשב בו. להפך".

ואיזה בן זוג הוא היה?
"אלישע היה בעל שתמיד שם את הצורך שלי לפני הצורך שלו. תמיד הלכתי לישון ראשונה בצהריים. בשבת. תמיד־תמיד נשענתי עליו בכל כובד משקלי. הוא מאוד דאג לי ולמרות שאני עצמאית וחזקה, סמכתי עליו בעיניים עצומות. בפעם האחרונה שהוא יצא לרענון מעזה אמרתי לו, 'תקשיב, אלישע, אם קורה משהו, אני אפילו לא יודעת את הססמה למחשב. לא יודעת את הקוד לבנק. לא יודעת באיזו חברת ביטוח אנחנו מבוטחים. לא יודעת כלום'. וכל לילה היינו אומרים האחד לשנייה, תודה שהתחתנת איתי. אחרי שאלישע נפל, השתתפתי בקבוצת אלמנות ועלתה השאלה, אם היית יודעת שזה יקרה בסוף, האם היית מסכימה להתחתן עם בעלך מראש? וכולן אמרו כן. זה היה שווה. יש משפט שמדייק את זה: 'צער הפרידה הוא מחיר האהבה, והאהבה שווה את המחיר'. אצלנו זה היה ככה. פעם אפילו אחת השכנות אמרה לי, 'את מדברת על בעלך כאילו את מעריצה אותו', ואמרתי לה, 'למה כאילו'. ידעתי מההתחלה ואמרתי את זה בפה מלא".

ואיזה אבא הוא היה?
"אבא עם המון שאיפות ודרישות וקפדנות אמריקאית. הוא היה שם גבולות, ולמד עם הילדים ודחף אותם קדימה. הילדים שלי זוכרים את הקורונה כתקופה שבה הם למדו הכי הרבה. הם אמרו, אנחנו מתים לחזור לבית הספר, כי שם לא לומדים כמו שצריך ללמוד אצל אבא. הוציאו אותו לחל"ת והוא פתח בית ספר בבית עם מערכת שיעורים מסודרת משמונה בבוקר עד ארבע, והיא כללה גם סדר וניקיון, ספורט, הכנת צהריים, חשבון ואנגלית ותורה. בכל בוקר חיכה לילדים לו"ז על המקרר. הוא היה החוט, אני הייתי הבלון. לא נלך לבית ספר? לא נורא, העיקר שנאהב אתכם. אמרתי לילדים, 'אני מרחמת עליכם, עכשיו עם הצד שלי לא תגיעו לשום מקום'".

ולמי את מצביעה?
"למי שהרב דרוקמן ז"ל אמר, ועכשיו, כשהרב נפטר אני באמת שואלת את עצמי. כי תמיד הצבעתי מתוך אמון ברב שלי, שהיה מאוד מעורב וידעתי שהוא יציב גבולות. אפילו סמוטריץ' אמר בהספד על הרב, מה נעשה עכשיו בלי הלטיפה שלך ובלי הנזיפה שלך".

את מזדהה עם דרכם של סמוטריץ' ובן גביר?
"יש דברים שהם עושים שאני מאוד מתחברת אליהם וחושבת שהם מקדמים את האג'נדה שלי, ויש דברים שהם אומרים ועושים שהייתי מוותרת עליהם".

כמו למשל?
"בעיקר מהמקום של ללכת עם תהליכים ולא להפיל אותם בכוח ובבת אחת. הרב שלי אמר, בסוף כולנו מחוברים לחבל אחד, וכשהראשונים רצים קדימה, האחרונים נחנקים".

כמו רוב לוחמי המילואים, גם אלישע לוינשטרן ז"ל חזר ב־7 באוקטובר מבית הכנסת לביתו, הדליק את הטלפון והתגייס. בתחילה המתין עם כוחות השריון בשטחי הכינוס. "והוא התפוצץ מזה. כאילו לקחתם אותי מהבית, אשתי לבד עם הילדים, אני לא עובד ואתם מייבשים אותנו חודש וחצי? אבל אני אמרתי לו, התפקיד שלך זה שאתה קיים. שהצבא והמדינה יודעים שיש להם בשלוף חיילים שאפשר להעביר ולהכניס למערכה. ואם אתה מרגיש שזה לא מספיק טוב, אז הבעיה אצלך".

בהפסקת האש הראשונה שחררו אותו לביתו. "ואז אני התפוצצתי. ממש כעסתי. אמרתי לו, זהו, הרגנו את סנוואר? החזרנו את החטופים? ולמחרת הם נכנסו לעזה. הוא היה הטנק הראשון שנכנס לח'אן יונס ונלחם שם עשרה ימים ובערב הראשון של חנוכה הוא שלח לי הודעה: 'אתם מדליקים נרות ואנחנו החשמונאים'. ובמוצאי שבת שב והתקשר, ובאותו שבוע, ביום רביעי, 13 בדצמבר, נפל מפגיעה ישירה של טיל נ"ט בטנק.
"הייתה דפיקה בדלת, כמיטב המסורת. הייתה הדלקת נרות, גם ההורים שלי ואחותי היו פה, והתיישבנו לאכול ואז הייתה הדפיקה. ובכלל לא עבר לי בראש שזה יכול לקרות, אז הייתי בטוחה שזה השכן. אמרתי, כן? ונכנסו שלושה מודיעים. הם לא עומדים בדלת כמו אורחים. הם ממש נכנסים לתוך הבית. והיו מלאי רגישות. כשראיתי אותם הבנתי. אמרתי להם, בבקשה תגידו לי שהוא פצוע. ואז הם התחילו להקריא טקסט רשמי: 'צבא ההגנה לישראל מודיע בצער...', ותוך כדי שהם מדברים אני מתבוננת הצדה ורואה שהילדים נעלמו. אחותי הכניסה אותם לחדר. אמרתי, גם הילדים צריכים להיות פה במעמד הזה.

באותו הבוקר הותר לפרסום על שמונת חיילי גולני שנפלו, אז דבר ראשון שאלתי, יש לכם גופה? והם אמרו שכן. שאלתי, והגופה אצלנו? כי יש לי כל כך הרבה חברות שאין להן את סגירת המעגל הזאת והן יחכו לנצח גם אם הן יודעות בוודאות שהבעל שלהן נהרג. אבל הם אמרו שיש גופה והבטיחו שהוא היה בידם לכל אורך הזמן, ואמרו, 'אף אחד לא נגע בו, כיבדנו אותו, כיסינו אותו'. ובשבעה הגיעו החברים מהטנק. פצועים הגיעו, מבית החולים, וביקשו לספר על נסיבות מותו. ואני אמרתי, לא רוצה לשמוע. אני רוצה לשמוע עליו חי, לא איך מת. כי יש לי תמונה של בעלי חי, צוחק, מחייך. ותנו לי להשאיר אותו שמח".

שמונה חודשים חלפו מאז. ההתמודדות קשה ומייסרת, אבל רוחה של הדס איתנה ומקרינה על הילדים והבית. "אני לא חיה בתחושה של למה אלוקים לקח לי את אלישע", היא אומרת בפשטות, "אלא למה הוא נתן לי את אלישע, כי הייתה זכות לחיות לידו 13 שנה, ולכן אני משתדלת לא להסתכל על האין אלא על מה שהיה".

"אז עם ישראל שכולו גוש אהבה אינסופי ונתינה וחסד מנסה לעטוף אותי, ויש דברים שמאוד־מאוד עוזרים. אבל יש דברים שלא. אבל מצד שני אני לא חווה את החיים שלי כקשים. אם תסתכלי עליי רק דרך הפריזמה של מה שאין לי, תחטאי לאמת. החיים שלי מלאים, יפים. זה לא שאני מכבה בכל ערב את האור והולכת לישון בתחושה עגומה. לא ולא, אני אוהבת את החיים שלי. אני מודה על הילדים שלי ועל המשפחה שלי ועל המדינה והצבא והעם שלי. ויש לי המון כוח ועוד המון לעשות ולתרום, ואני ממש לא סובלת את הביטוי 'את נתת מספיק'. אנחנו נמשיך לתת למדינה את כל מה שיש לנו. נקודה".