מבצע מלכוד מכשירי האלחוט, המתפוצצים לחיזבאללה בפרצוף, הוא מבצע ביון מרשים ביותר. אין ספק, מבחינה מבצעית-טקטית המבצע הביא להישגים: תחושת חדירות בארגון, השבתה זמנית לפחות של מפקדים ולוחמים, ופגיעה בדרכי הקשר. אך לפי הידוע לנו כרגע, המבצע נראה כניצול הזדמנות מבצעית יותר מאשר כצעד ראשון במהלך כולל משנה מציאות, שיביא להשגת מטרת המלחמה החדשה: השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה.
בהסתכלות רחבה על זירת המלחמה כולה, המבצע ממחיש שוב: בכל החזיתות, הממשלה דבקה במלחמת התשה ארוכה ונטולת יעדים מדיניים-אסטרטגיים מהידוע לנו עד כה, המבצע המרשים אינו מלווה במהלך מדיני בדמות לחץ ופיתוי על חיזבאללה ולבנון לקדם הסדרה מדינית. כיוון שכך, הסיכוי שיוביל לשינוי חיובי כלשהו במצב האסטרטגי קלוש ביותר, בלשון המעטה.
מאשקלון לטהרן: כך פועלת איראן לגיוס סוכנים כפולים בלב ישראל
יתרה מכך, המהלך עלול לגרור את ישראל למלחמה בלבנון, שתתפתח מהר מאוד למלחמה אזורית קטלנית, שהיא אסון של ממש בעת הנוכחית, ותהווה הישג אסטרטגי אדיר לסינוואר. ההישגים הצבאיים לישראל יהיו חלקיים וזמניים בלבד, והם ודאי לא יובילו לבדם להשבת תושבי הצפון בבטחה לבתיהם. לעומת זאת, המחירים של מלחמה כזו יהיו גבוהים מאוד, והיא תדרוש משאבים שלא ברור בכלל שיש בנמצא: בתקציבים, בכוחות לוחמים ובתמיכה בינלאומית ובעיקר תמיכה אמריקאית. כל אלה שחוקים עד דק בעת הזו. זו תהיה מלחמה קשה מאוד, בתנאים גרועים מאוד לישראל.
חשיפת היכולות המרשימות של ישראל בעת הזו עלולה להתברר כמהלך מבוזבז. במקום שישמשו, כפי שפורסם בתקשורת, כמרכיב חיוני במסגרת מהלך עתידי של פתיחת מלחמה בלבנון, בהזדמנות המתאימה לכך מבחינת ישראל (בדומה למבצע "משקל סגולי" שפתח את מלחמת לבנון השנייה), המבצע הפך למהלך ראווה נקודתי במסגרת קרב ההתשה המתמשך בין ישראל לחיזבאללה.
פגיעת הנ"ט ברכס רמים הבוקר, ופציעתם של שמונה, הראתה שכבר חזרנו למסלול הרגיל וחסר הטעם של פינג-פונג תגובות.
לא מדובר על חלמאות או קושי בחשיבה אסטרטגית. מעל הכל, המבצע, שמלווה כבר בהעברת כוחות אוגדתיים צפונה, מבטא החלטה אומללה של ממשלת ישראל לבחור במלחמה כאסטרטגיה. זאת, על אף שישראל לא תשיג במצב הנוכחי שום הישג אסטרטגי משמעותי וראוי כתוצאה מתקיפה בלבנון, ולא תאפשר לתושבים לשוב לבתיהם - זה יקרה רק לאחר הסדרה מדינית חדשה ומייצבת בגבול, שתידרש בכל מקרה.
משמעותה של הרחבת המלחמה לצפון היא גם ויתור סופי על עסקה להשבת החטופים ועל קידום של מתווה אחראי לסיום המלחמה ההרסנית. המחשה כואבת נוספת למחיר של אי סיום המלחמה ניתנה אתמול בבוקר, כאשר פורסם דבר מותם של ארבעת חיילינו ברפיח, שם נכנס צה"ל זה מכבר למערכת גרילה קשה.
אחריות מנהיגותית מינימלית מחייבת למצות את האלטרנטיבה ההסדרית, תוך מינוף ההישגים הצבאיים בצפון ובדרום - ולא להתמיד במלחמת התשה נוראית או לחילופין לסכן את המדינה בהידרדרות למלחמה אזורית ללא תכלית ברורה, בעת הגרועה ביותר לישראל. נתניהו ממשיך להוביל את ישראל לאסון הגדול בתולדותיה, תוך שהוא מהמר על ביטחון אזרחנו וחיילינו, על הכלכלה, על היחסים עם ארה"ב, ועל המעמד הבינלאומי של ישראל.
כותב הטור הוא ד״ר (סא"ל מיל’) עומר צנעני ראש היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים; כיהן כיועץ ראש הממשלה בנושא מדיניות וביטחון לאומי. בתפקידיו בצה"ל, באמ"ן ובאג"ת, עסק במדיניות ישראל בזירה הפלסטינית