המלאך מרהט: "הוא אמר 'תוציא את היהודים שיש בפנים' - לא יכולתי לעמוד על הרגליים"

בשיחה בין יונס אלגרינאווי (50) מרהט לבין עתיר ויניקוב (24) מתל אביב קשה שלא להתרגש מהקשר המיוחד שנרקם בין השניים ובולט לכל אורכה. לפני ה־7 באוקטובר הם לא הכירו אחד את השני, אך מאז אותה שבת שחורה, גורלם נקשר. “יונס עבורי הוא מלאך, הוא חסיד אומות עולם, גיבור ישראל, והעובדה שאנחנו מדברים היא בין היתר בזכותו", אומר ויניקוב בשיחה מארצות הברית, שם הוא נמצא בסבב הרצאות הסברה על סיפור הינצלותו ועל סיפור הצלתו של אלגרינאווי (שיוצא בימים אלה גם הוא לחו"ל לסבב הרצאות הסברה).

ב־6 באוקטובר נפגש ויניקוב עם 20 חבריו כדי לחגוג לקראת שנת הלימודים האקדמית החדשה שהייתה אמורה להתחיל כמה ימים לאחר מכן. “ישבנו, נהנינו וצחקנו לקראת המסיבה שהתקיימה ברעים", הוא משחזר.

המילואימניקים שעלו לבדם והתגייסו למלחמה יוצאים למסע ריפוי ביער הסודי  
"חזקות מהרוח": אלמנות מלחמת "חרבות ברזל" נפגשו לציון שנה ל-7 באוקטובר

ויניקוב ממשיך לספר: "אביאל ואני עלינו על הטרמפים האחרונים משטח המסיבה, יצאנו מאזור המסיבה באזור 08:00 בבוקר והגענו לצומת כביש 232. בדרך ראינו אנשים ירויים ושמענו מסביב חבר’ה שצועקים לעזרה. אז הבנו שיש מחבלים באזור. התחלנו להבין שזה לא סתם מטח אלא שמדובר באירוע בסדר גודל אחר ממה שאנחנו רגילים אליו, על אף שעדיין לא הבנו את גודל האירוע. באותו שלב התאפסתי על עצמי, תפסתי את הפלאפון של אביאל והתחלנו לרוץ מזרחה מהכביש לכיוון הנחל תוך כדי קולות הירי והפיצוצים וכשאני רואה את המחבלים מנהלים קרב יריות מול מספר שוטרים. נשכבתי על הרצפה, תפסתי את אביאל והמשכנו להתקדם לאורך הנחל".

“בשעה 09:00 זומנתי למילואים, וחבריי מהצוות צלצלו אליי ושאלו אם אני בדרך לבסיס, אז הסברתי להם שבדיוק יורים עליי וביקשתי שיעלו על טנק ויטוסו לאזור להציל אותי. תוך כדי שאני בריצה הקצין שלי סיפק לי מודיעין מהשטח והסביר לאילו קיבוצים לא להיכנס. אביאל ואני רצנו במטעים, נשכבנו בתעלות בכל פעם ששמענו פצמ"רים ובמשך שעתיים־שלוש שבמהלכן רצנו ראינו את מסת האנשים שנמלטו מתפזרת, ולקראת סוף הנחל נשארנו אביאל ואני וחברנו אל שלו ביטון, ניב ראובני, אייל רחמים ושחר", הוסיף.

אז ראו את החווה שבה יינצלו חייהם: “מרחוק ראינו את החווה שבה יונס שמר, כשהעובדים שלו היו רעולי פנים, כיסוי שהם שמים כדי לא להיחשף לשמש, ומרחוק הם נראו כמו מחבלים. בגלל שחשבנו שמדובר במחבלים, עשינו עיקוף והגענו לחממות שצמודות לחווה. זה היה בשעה 11:30 בבוקר. היה חום אימים, לא היינו עם מים והרגשנו שאם לא נמצא מים בקרוב נתעלף בחממות. נשארנו בחממות בערך שעה, וכשהבנו שהדמויות שראינו מרחוק הן לא מחבלים אלא עובדים תאילנדים, אזרנו אומץ ובשלב הזה אני נשארתי עם אביאל ושחר בחממה, ושלו, ניב ואייל ניגשו לחווה של יונס ושם הם פגשו את יונס לראשונה".

“אופנוע מתקרב, תסתתרו"

אלגרינאווי, בדואי מרהט, אב לשישה ילדים, עובד כ־30 שנה בחקלאות ב"חוות הזרע" בעוטף עזה, ובסופי שבוע שומר בה. “ב־7 באוקטובר שמרתי בחווה עם 24 עובדים תאילנדים", הוא מספר. “כששמעתי טילים לא הבנתי מה קורה, אבל בשעה 07:15 הבן שלי צלצל אליי ואמר לי: ‘אבא, תיזהר, יש מחבלים שחדרו לשטח ישראל. תחזור הביתה’. אנחנו רגילים באזור לטיל או שניים אבל לא לחדירת מחבלים, והייתי בטוח שמדובר במחבל או שניים ושתוך כמה דקות יתפסו אותם".

הוא ממשיך: "ואז הגיעו השמועות שיש מחבלים בכמויות. כשראיתי את הסרטונים בפלאפון החום התחיל לעלות, קראתי לתאילנדים והסברתי להם שמחבלים מסתובבים בעוטף ורוצחים אנשים. סגרתי את השערים והצבתי בכניסה תאילנדים כדי שידווחו לי אם יש מראה חשוד. צלצלתי לפיקוד העורף, הסברתי להם את המצב שלי אבל אמרו לי שלמען הבטיחות אסור לנו לצאת מהחווה. בשלב מסוים התאילנדי מגיע אליי ואומר לי שראה מישהו בחווה, אז כדי להיות מוכן ודרוך הגעתי מאחורי אותו אדם וראיתי שזה בחור עם עגילים באוזן, מיד הבנתי שזה לא מחבל אלא כנראה יהודי".

"שאלתי אותו: ‘במה אפשר לעזור לך?’. הוא נבהל ושאל אותי: ‘מי אתה? מה אתה עושה פה?’. אמרתי לו: ‘אני עובד פה’. הוא ענה: ‘יש פה מחבלים ואנחנו בורחים מהמסיבה ברעים. יש איתי פה עוד חברים’. ביקשתי ממנו שיביא את ששת החברים שלו שמסתתרים לתוך החווה, הכנסתי אותם לחדר האוכל, נתתי להם לאכול, לשתות ולנוח והרגעתי אותם שהכל בסדר. בהמשך התאילנדי ראה עוד בחורה ובחור ליד השער, והבנתי שגם הם מהמסיבה אז הכנסתי גם אותם. הרגעתי את החבר’ה שאם יגיעו מחבלים נוכל להתחבא בתוך שדה הכותנה והם לא יוכלו לראות אותנו. המצב היה לחוץ אבל זרמנו", הוסיף אלגרינאווי. 

תרחיש האימים הפך למציאות כשהתאילנדי ששמר בשער האחורי רץ בבהלה אל אלגרינאווי ודיווח לו שאופנוע מתקרב. “כשהוא אמר שמדובר באופנוע חשדתי שמדובר במחבלים. אמרתי ליהודים: ‘חבר’ה, התאילנדי אמר שאופנוע מתקרב, תסתתרו. אני צריך לזהות מי זה’. לפי הלבוש זיהיתי שמדובר במחבלים, וכ־50 מטר ליד הבניין שבו הסתתרו היהודים הגיע מחבל לכיוון השער", משחזר אלגרינאווי.

“המחבל ניסה להזיז את השער, אבל השער היה סגור. ראיתי שהמחבל מתעקש להיכנס, אז לא היה לי זמן לחשוב – יצאתי לכיוונו, שאלתי אותו בערבית: ‘כן, מה אפשר לעזור לך?’. הוא שאל: ‘מה, אתה ערבי?’. אמרתי לו: ‘כן, אני עובד פה כשומר. אני בדואי מוסלמי מרהט’. באמצע השיחה הוא אומר לי: ‘תוציא את היהודים שיש לך בפנים’. כשהוא אמר את המילים האלה לא יכולתי לעמוד על הרגליים, היה לי קשה מאוד. חששתי שאולי הוא ראה אותם כשהם באו אליי ושהוא לא יוותר", אמר. 

"אמרתי לו שאין לי יהודים, הוא התעקש אבל נשבעתי לו שאין לי יהודים בחווה. התחלתי להתחנן בפניו והסברתי לו שיש לי ילדים קטנים ושאני מוסלמי, עד שהוא השתכנע, עלה על האופנוע, הסתובב ונסע. אחרי זה באו עוד שלושה מחבלים שרצו להיכנס אבל כנראה אלה שהיו על האופנוע אמרו להם שאין פה יהודים אז הם הסתובבו. כשראיתי שהם הלכו, התחלתי לצעוק לחברים היהודים, שלא הכרתי בשמותיהם, לצאת. חששתי שהם לא בכותנה כי המחבלים באו מאזור הכותנה והיו רואים אותם, אבל התברר שהם הסתתרו בפתח מתחת לבניין וניצלו", סיפר אלגרינאווי. 

“גיבור אמיתי"

גם אחרי שהמחבלים עזבו את המקום, המבלים חששו לצאת מהמסתור מתוך פחד שמא אלגרינאווי הסגיר אותם למחבלים כדי להינצל, אך כשהבינו שלא כך הדבר – יצאו. “אמרתי להם: ‘פחדתם שאני אלשין עליכם?’. היה להם קשה והבנתי אותם כמובן", הוא אומר.

“כשהתחבאנו מתחת למבנה, אחד מהחבר’ה יצר קשר עם תושבים גיבורים של המושב פטיש, שנסעו לשדות הקטל וחילצו חבר’ה מהמסיבה, והם הגיעו בשתי מכוניות וחילצו אותנו", מוסיף ויניקוב.

ספרו לי על הקשר שנרקם ביניכם מאז.
ויניקוב: “בוא נגיד שמהרגע של החילוץ הייתי מאוד בשוק ממה שקרה, ומובן שזכרתי את יונס ואת מה שהוא עשה בשבילנו. אני ספציפית התגייסתי למילואים יום למחרת וב־9 באוקטובר כבר מצאתי את עצמי שוב בקיבוצי העוטף בטיהור ראשוני של השטח, ובהמשך נכנסתי לצפון הרצועה. רק באמצע ינואר, אחרי סבב המילואים הראשון, היה לי רגע לשבת ולחשוב על מה שקרה".

"למזלי שלו עבד קשה על להשיג את יונס ולהשיג את כולנו, ניצולי החווה, ולקבץ אותנו לקבוצת וואטסאפ. חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה ירדנו, הבנים מהחבורה, לדרום ופגשתי את יונס. נוצר בינינו קשר מיוחד. יונס הוא גיבור אמיתי וזה לא מובן מאליו בכלל שככה הוא פעל תחת הלחץ שהיה לו מול המחבלים. כל תנועה אחרת בגופו הייתה משנה את מצבו לחלוטין. זה שאני יושב ומדבר איתך פה זה בין היתר בזכותו. קשה לתאר במילים מהו יונס עבורי אבל אני מקווה שזה המחיש את זה", הוסיף. 

אלגרינאווי: “ב־7 באוקטובר, כשהחבר’ה היו אצלי, לא הכרתי בהתחלה את השמות שלהם, אבל התמונות שלהם היו אצלי בראש. כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה לא היה בינינו קשר והם היו במילואים. יום אחד התקשר אליי שלו, הראשון שפגשתי בחווה, והוא אמר לי: ‘שלום יונס, אני שלו, הצלת אותנו בחווה’. הרגשתי צורך לחבק אותו ואת כולם. התרגשתי מאוד. כל הזמן הזה חשבתי עליהם. כשהם באו לפגוש אותי בחווה זה היה אחד הימים הכי מרגשים בחיי. חיבקתי אותם חזק, בכיתי איתם, היה לי קשה, ואני אוהב את כולם. הם אנשים טובים ואנחנו בקשר הדוק. הם כבר כמו הילדים שלי".

ממרחק של שנה מאותה שבת שחורה, מהן התחושות שלכם?
ויניקוב: “יום למחרת ה־7 באוקטובר התגייסתי והייתי כבר בסבב מילואים רביעי עד ממש לאחרונה. זה מאוד עוצמתי, מתסכל וקורע את הלב שהמלחמה נמשכת עד עכשיו. אני משתדל לשמור על ראש מורם, על מורל גבוה ועל רוח לחימה, עם כל הכאב והצער שבלחימה. שנה אחרי האירוע הזוועתי הזה ועד היום קשה לעכל עד הסוף מה קרה ומה אותם מחבלים מפלצות עשו. זה לא נתפס עד עכשיו".

אלגרינאווי: “אני לא מרגיש שעברה שנה מאז. אני מרגיש כאילו זה קרה אתמול. בינתיים ה־7 באוקטובר עדיין אצלנו בראש, אלו דברים לא קלים. ראינו את המוות בעיניים וברוך השם שכולנו יצאנו משם בשלום. אני מתפלל שיהיה שלום, שהחטופים יחזרו בריאים ושלמים אל ההורים שלהם ושיהיה טוב במדינה".

לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?
ויניקוב: “חשוב לי מאוד לאחל ניצחון מוחץ לכוחותינו, ללוחמים שלנו שעם חלקם נלחמתי. מובן שאני רוצה גם לאחל חזרה מהירה לחטופים והחלמה מהירה לפצועים. יחד ננצח".

אלגרינאווי: “גם אני רוצה ניצחון לכוחותינו, יש לי בני דודים לוחמים, יש לנו מרהט שני חטופים, היו חמישה הרוגים. אני מקווה שכל החטופים יחזרו להוריהם בשלום, שתיגמר המלחמה ושיהיה טוב לכולם".