"שני, אל תשאלי איפה אני נמצא עכשיו", פותח רמי שני את שיחתנו המשותפת עם שני כץ. “איפה?", שואלת שני בסקרנות. “בכביש ליד חוות טל אור", משיב רמי. “למה?", שואלת שני בקול קצת מבוהל. “אני נוסע לאיזה ביקור באוגדה צבאית במסגרת העבודה העיתונאית שלי".
הסמול טוק הזה בתחילת השיח בין רמי (65) לשני (28) סימבולי הרבה יותר משיחה רגילה, שכן באותו כביש בו נמצא רמי בעת קיום הראיון, הוא פגש לראשונה בשני, בבוקר ה־7 באוקטובר 2023, תאריך שקשר לעד בין השניים, שלא הכירו לפני כן.
הסודות של אדם: דודי פטימר חוזר לשיחות עם הזמר - וחושף את המסרים שקיבל ממנו
בחסות ההסלמה בצפון: התוכנית הדרמטית שחמאס חושש ממנה צפויה לצאת לדרך
“רמי הציל את חיי", אומרת שני בקול נרגש. “הוא היה מוכן להקריב את חייו, סיכן את עצמו כדי להציל את חיי. זה משהו שלעולם לא אשכח, ותמיד אהיה אסירת תודה לו על כך. הוא הציל לא רק את חיי אלא עוד עשרות אנשים שבזכותו חיים עכשיו. זה בכלל לא מובן מאליו. מאז נוצר בינינו קשר חזק שאני לא יכולה לתאר במילים, קשר משפחתי".
“זה לא שאנחנו יושבים לקפה ונפגשים במיוחד, אבל כשיש לנו הזדמנות להיפגש – אנחנו נפגשים", אומר רמי. “ביקרתי גם בבית של שני, פגשתי את אמא שלה שהביאה לי תרמוס שעד היום מלווה אותי, ומבחינתי יש בינינו קשר חזק שאני משוכנע ששנינו היינו מעוניינים שייווצר בנסיבות יותר שמחות". “אני מרגישה בדיוק כמוך, רמי", מגיבה שני.
“רגע מפחיד ומבעית"
כדי להגיע לסיפור ההצלה ההרואי של רמי את שני עלינו לחזור אל הלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר. “הגעתי בשעה 3 לפנות בוקר למסיבה של הנובה, פעם ראשונה שלי בחיים במסיבה כזו, יחד עם חבריי וחברותיי, חבורה של 25 חבר’ה", משחזרת שני.
“בשעה 06:30 בבוקר כבר היינו ברחבה כשהתחילו הטילים ואני זוכרת שנתקפתי התקף חרדה קטן, ואני אומרת ‘קטן’ כי שירתי במילואים באוגדת עזה ככה שאני מורגלת ומכירה את נושא הטילים. התחלנו לקפל את הדברים מהר והחבורה התפצלה, כשאני, חבר שלי מאור וחברה שלי עמית נכנסנו לאוטו שלי".
"כשהגענו לכביש 232 התחילו המחבלים לירות לכיווננו, וראינו אנשים רצים. יצאנו מיד מהאוטו, עמית רצה לכיוון הוואדי ומאור ואני רצנו ישר לכיוון השדות. מכאן התחיל סיפור של שלוש וחצי שעות של בריחה, ריצה, הליכה והתחבאות. רצנו עם חבורת אנשים שהכרנו, עד שהגענו לאזור החממות בחוות טל אור, ושם ראינו רכב ובו היה רמי, שביקש שניכנס לרכב".
סמכתם עליו?
“בהתחלה אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, אתה בהיסטריה, אבל הוא לא נראה מחבל ודיבר איתנו בעברית, צעק לנו ‘אני לא מחבל’, ונכנסנו אליו לרכב".
רמי, עיתונאי מוערך וכתב גלי צה"ל, הזדמן לאזור ברכבו הפרטי. “ליוויתי בדיוק רוכבי אופניים שהתאמנו באזור העוטף, וכשהתחילו הטילים, החזרתי אותם לצומת אורים. לידנו גם ירו מחבלים שביצעו ירי לכיוון מנוגד לאיפה שאנחנו היינו, כך שבוא נגיד שאם המחבלים היו מסתכלים צפונה במקום דרומה, אני לא בטוח שהיינו מדברים עכשיו", הוא משחזר.
“כשהחזרתי את רוכבי האופניים, התחלתי לעשות סבבי חילוץ ברכב שלי ליד החממות כדי להציל כמה שיותר אנשים. בנגלה הראשונה ראיתי מחבלים במרחק של 200־150 מטר מהחממות בדרכם לצעירים, אז ביקשתי מכל מי שיכול – בהם שני ומאור - שיעלה לרכב שלי".
“כשנכנסנו לרכב של רמי ראינו ממש מולנו מחבלים יורים לכיוון השני. למזלנו הם לא ראו אותנו, זה היה רגע מפחיד ומבעית כי הרגשתי שעוד רגע הם יורים בכולנו", מספרת שני.
“לאחר שנמלטנו מהאזור, ביקשנו מרמי להוריד אותנו בבסיס אורים, אבל ראינו שם מחבלים שמנהלים קרב יריות מול חיילי צה"ל והבנו שבתוך הבסיס יש מחבלים, אז חזרנו לצומת אורים. היינו שם כשעה בתוך מיגונית, שני לוחמים אבטחו אותנו והשאר ניהלו לחימה מול המחבלים באזור. אחרי זה באו לחלץ אותנו לאופקים, משם כבר סידרו לנו הסעות הביתה".
“אחרי שהורדתי את שני, מאור ושאר החבר’ה, יצאתי לעוד כמה סבבים והורדתי צעירים נוספים באזורים שונים, בצומת אורים, במושב פטיש ובעוד מקומות", אומר רמי. “ניסיתי להתנתק מהרעשים של היריות, מהמראות הנוראיים ומהמחבלים שהיו בסביבה ולהתמקד בלנסות ולהציל כמה שיותר אנשים. הרגשתי שזו חובתי".
לא פחדת?
“ואם פחדתי – מה הייתי יכול לעשות? לא היה לי הרבה זמן לחשוב על פחד. עבדתי על אוטומט. גדלתי בקיבוץ ניר יצחק ובקיבוץ למדתי שכשמישהו צריך את עזרתך אתה עוזר לו בלי לשאול שאלות, אז ככה פעלתי. הסיפורים ששמעתי בנגלות הבאות, של אלה שברחו אחרי שני, היו זוועתיים. כל מה שאחרי זה נחשף בעדויות – שמעתי בזמן אמת. זה היה נוראי".
“הגענו להגיד לרמי תודה"
לרמי ולשני לקח כחצי שנה לחדש את הקשר ביניהם, ומאז הם נפגשו לא אחת. “אל תשכח שלא היה לנו זמן להחליף מספרי פלאפון וגם לא באמת ידענו מי זה רמי. לא ידעתי אפילו איך הוא נראה. ישבנו כחמישה אנשים במושב האחורי של הרכב שלו", מסבירה שני. "אחרי כמה חודשים ראינו חדשות ורמי דיבר עם מישהי שהוא הציל, ואז ירד לי האסימון שזה הוא. אמא של מאור איתרה את ורד ששון, זוגתו של רמי – וכך נוצר הקשר".
רמי: “אני זוכר שפגשתי את שני לראשונה אצלה בבית. הגיעה איזו צלמת מארגנטינה שרצתה להנציח את המפגש בינינו, וזו הייתה חוויה. פגשתי את המשפחה של שני וזה היה מרגש. הייתה התרגשות גדולה, אבל אני בטוח שהיה לנו הרבה יותר כיף להיפגש בנסיבות אחרות".
שני: “כשישבנו אצלי בבית, רמי ואני העברנו חוויות, והוא סיפר לי שרבע שעה אחרי שהוא שם אותנו בצומת אורים, הוא חזר לאזור שממנו הוא אסף אותנו ליד החממות בחוות טל אור ומצא שם ואן עם אנשים הרוגים".
רמי: “אלו היו החבר’ה שסיפקו את הבירות והשתייה למסיבה. בתוך רכב הסוואנה הזה שהיה מנופץ לחלוטין ראיתי שתי גופות, וזה גרם לי לעכל לראשונה שאני אולי מסכן את עצמי, אז המשכתי את פעולות החילוץ מדרך העפר שבאזור המשאבה של חוות טל אור לכיוון פטיש. זמן קצר אחרי זה האזור כבר התמלא במחבלים ונסגר אז אי אפשר היה לעבור משם".
ספרו לי על הקשר ביניכם.
רמי: “אני פחות יוצר קשר עם אנשים, אבל הפגישה הראשונה עם שני חקוקה במוחי והשפיעה עליי מאוד. זה היה מאוד מרגש ומאז אנחנו נפגשים בהזדמנויות מסוימות, כשיוצא".
שני: “כשרמי קיבל השנה אות הוקרה מטעם איגוד דוברי הרשויות המקומיות ועיריית באר שבע על עבודתו העיתונאית בסיקור מלחמת חרבות ברזל, הגענו מאור, אני וכמה ניצולים לטקס בשביל רמי כדי להגיד לו תודה על שהוא הציל את חיינו".
מהן התחושות שלכם ממרחק של שנה מאותו מפגש ראשוני שלכם ב־7 באוקטובר?
רמי: “יוצא לי להרצות על האירוע הזה ובין היתר על המפגש בינינו, ובכל פעם שאני מרצה על כך אני מרגיש צביטה בלב ואומר לעצמי: ‘קיבינימט, אם הייתי קצת לוחץ הייתי יכול לעבור את המחסום ולחלץ עוד’, אז יש לי צביטה בלב שלא הספקתי לחלץ יותר אנשים. הלכתי לטיפול פסיכולוגי ועדיין זה קשה לי. אני מרגיש את זה בכל פעם שאני מרצה על זה".
שני: “זו מלחמה יומיומית עבורי, וזה מתבטא בכל מיני צורות, אם זה חוסר שינה, קשיים יומיומיים, פחדים מכל רעש. זה לא קל. הרבה פעמים אתה חוזר לשם גם כשאתה לא רוצה. אני משתדלת כמה שפחות להתעסק בזה כי זה לא טוב. יצאנו למסיבה 25 אנשים וחזרנו 20. חמישה נרצחו, וזה כואב ושורף את הלב".
"אני משתדלת להדחיק את זה ופחות מדברת על זה ביומיום שלי כי גם ככה זה עושה לי רע. אני בטיפול וחברים שלי בטיפול. זו כאפה לפנים, ומנסים להרים ראש. מאז ה־7 באוקטובר החרדה הקיומית שלי בחיים התגברה ברמת קיצון וזו חרדה מכל דבר, אפילו מהמשפחה שלי, שמבחינתי גם היא לא הייתה שם ברגעי האימה והיה לי הרבה כעס על זה".
"אני מרגישה שהופקרתי, וזה גרם לי להבין שהחיים תלויים רק בי. אני עדיין מפחדת לצאת יותר מדי מהבית, ולמזלי עיקר העבודה שלי היא מהבית. כרגע אני עובדת מהבית והעבודה שלי ממש צומצמה. אני מנסה להמשיך הלאה".
לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?
רמי: “צריכים להחזיר את החטופים כבר הביתה".
שני: “גם זה, כמובן, וגם אני רוצה שתהיה פחות שנאת אחים. אם לא היו אנשים כמו רמי שנותנים מעצמם למען האחר והיו שם בשבילי ובשביל אחרים – הרבה אנשים לא היו ניצלים וזה חשוב".