ה-7 באוקטובר היה יום נוראי עבור משפחת הורן. איתן הורן, בן 38, נסע לבקר את אחיו יאיר בקיבוץ ניר עוז, ובאותו היום נחטפו שניהם לעזה. היום, איתן אמור היה לחגוג את יום הולדתו לצד משפחתו, אך הוא עדיין בשבי, עמוק במנהרות עזה, בתנאים לא אנושיים. דליה קושניר, גיסתו של איתן, חושפת בראיון מרגש על ההתמודדות של המשפחה, המאבק להשבתו והתקווה שאינה נגמרת.
דליה מספרת כי היום הולדת של איתן הוא עוד תזכורת כואבת לכך שהחיים לא נעצרו, אך עבור החטופים ומשפחותיהם הזמן כאילו עומד מלכת. "אנחנו בעיקר הולכים לעשות כל מיני פעולות שיעוררו מודעות," היא מסבירה. "שיזכירו לאנשים שכשמדברים על החטופים – מדובר באנשים אמיתיים. הם לא פוסטרים, הם עדיין שם, בתוך מנהרות הזוועה".
המרכז ממשיך בשגרה חרף ההסלמה: "החיים נמשכים ללא הפסקה"
מומחה מסביר: זו הסיבה האמיתית לזינוק במספר היורדים מהארץ
בזמן שהמלחמה בצפון גוברת והמצב הביטחוני בארץ מתוח מתמיד, המשפחות חשות כי תשומת הלב הציבורית והשלטונית פוחתת. "אנחנו חוששים שהמלחמה בצפון תפגע בהחזרה שלהם", אומרת דליה. "הממשלה לא עושה מספיק, ואם היו עושים כל מה שאפשר – חלק מהחטופים יכלו כבר לחזור".
איתן, מספרת דליה, הוא איש חינוך מסור ואהוב. עבודתו במשלחות, פנימיות ותנועות נוער השפיעה על חייהם של צעירים רבים. "הוא בן אדם נורא מצחיק. כל מקום שהוא נכנס אליו, הוא ישר שובר את הקרח דרך בדיחות או שהוא מתחיל לשיר או לעשות הצגות. ככה הוא יוצר תחושת ביטחון עם החניכים והצוותים שסביבו".
היכולת של איתן להתחבר לאנשים היא חלק בלתי נפרד מהשפעתו כאיש חינוך. "הוא תמיד היה נוכחות חזקה", היא מוסיפה. "הבן אדם שתמיד אפשר לסמוך עליו, שידע לחייך ברגע הנכון או לתת חיבוק כשצריך".
החודש וחצי שעברו מאז החטיפה ועד קבלת האות הראשון מאיתן ויאיר היו ימים של ייאוש, כאב וחוסר ודאות. "פשוט לא נשמנו", מתארת דליה את התחושות של המשפחה. "היינו בחיפוש מתמיד, בלי לדעת איפה הם נמצאים ומה מצבם. חיפשנו בכל הסרטונים והדיווחים, ובכל פעם שלא ראינו עדות שלהם – היינו שבורים".
ההקלה הגיעה רק כאשר חזרו חלק מהחטופים וסיפרו שאיתן ויאיר בריאים. "זה היה הרגע שהרגשנו, לראשונה, איזו הקלה. לדעת שהם שם, שהם חיים ולא פצועים – זה היה רגע של אור בתוך החושך".
למרות הקושי האינסופי והעתיד הלא ברור, דליה מספרת שהמשפחה ממשיכה להיאחז בתקווה. "בא לי להגיד שאנחנו לא אופטימיים ושאנחנו מפורקים", היא אומרת בכנות. "אבל באותו משפט אני אגיד שגם אם אנחנו במנהרות של ייאוש – אנחנו לא נשברים. יאוש הוא לא תוכנית העבודה שלנו. הם שם, אנחנו חייבים להחזיר אותם".
דליה מציינת את המראות הקשים שצפו בסרטוני התעמולה שפורסמו, אך הם יודעים כי עליהם להמשיך להילחם. "קול דמי החטופים צועקים אלינו מהמנהרה. אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי להחזיר אותם. אין לנו ברירה אחרת". ביום המיוחד הזה, כשהמשפחה זוכרת את יום הולדתו של איתן, דליה מבקשת לשלוח לו מסר של אהבה ותקווה. "הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לו זה סליחה," היא אומרת בכאב. "סליחה שזה לוקח לנו כל כך הרבה זמן".
היא גם מבקשת להזכיר לו לא לאבד תקווה. "אני יודעת שיש לו את הכוח", היא אומרת. "לא סתם קוראים לו איתן. אנחנו נחזיר אותם. הוא יעבור שיקום ויחיה חיים טובים. יש פה חברה שלמה שתעטוף אותם ותעזור להם להשתקם". לסיום, דליה משתפת כי התקווה והמאבק הם חלק בלתי נפרד מהמסע הארוך להחזרתם של החטופים. "הם נחטפו חיים, ואנחנו נחזיר אותם חיים. לא רק אותם, אלא את כולם. אין ברירה אחרת".