בעוד כשבועיים תמלא שנה לפרוץ מלחמת “חרבות ברזל” ולשבת המקוללת של ה־7 באוקטובר, ובתוך השנה הזו נאבקות משפחות החטופים בכל דרך אפשרית למען השבת יקיריהן ויקירותיהן הביתה, ומאות אלפי ישראלים מכל קצות הארץ מצטרפים אליהן להפגנות בכיכר החטופים בתל אביב ובשאר המוקדים בארץ כדי להביע תמיכה וסולידריות.
בשנה האחרונה יש גם מי שבחרו להקדיש את מרבית זמנן למאבק למען השבת החטופים, אף שאין להן קשר אישי או היכרות עם מי מהחטופים. אחת מהן היא מירב אגם־גבריאל, יועצת, מרצה ומעצבת רב־תחומית שמצאה עצמה מאז ה־7 באוקטובר עובדת מסביב לשעון למען משפחות החטופים בארגון "TIKVA2GO", שאותו ייסדה בעקבות המלחמה ונועד לתמוך במשפחות החטופים ולהפיח תקווה בלבן.
"אני לא אקטיביסטית ואף פעם לא לקחתי חלק בנושאים של אקטיביזם, אני לא מהתחום הזה, אבל שבוע אחרי תחילת המלחמה הרגשתי צורך עמוק לחבור לקבוצת אנשים פרטיים כמוני, כאלה שלא פעלו לפני כן בעניינים חברתיים אקטיביסטיים והוכו בהלם כמו כולם, מתוך מטרה לנסות ולהועיל", היא מספרת. "בימים הראשונים למלחמה יצרנו חמ"לים והתחלנו לסייע למשפחות חטופים בכל דרך, ממזון ועד תמיכה נפשית. לצד זה הקמנו גם את שולחן התקווה בכיכר החטופים והנעדרים שהרחיב את עצמו ופועל ברחבי הארץ והעולם, ומאז אנחנו עומדים לצד משפחות החטופים, מבצעים למענן פעולות, כנסים וסדנאות כדי לעזור להן ובעיקר כדי לתת להן תקווה.
בשבוע הראשון למלחמה הרגשתי תחושת שליחות שלא הכרתי לפני כן בחיי, והרגשתי שבוער בי צורך להועיל ולהיות לצד משפחות החטופים. חיי כרוכים בחייהן באופן מאוד הדוק, והצורך הזה להועיל להן לא נגמר. מאחר שנוצרו לי קשרים אישיים עם המשפחות אני יודעת באיזה מצב הן נמצאות, כשמצד אחד יש 'שגרת דמה' ומצד שני יקיריהן עדיין חטופים וצריך לעזור להן לחיות את השבר עד כמה שניתן, עד שהחטופים יחזרו הביתה".
היו לך נקודות שבירה?
"בטח. כל השנה לא חשתי את זה כי מנגנון ההגנה שלי היה העשייה סביב השעון וזו הייתה התרופה שלי, להיות לצד אמא של חטוף שמקבלת מסר, לתמוך ולעזור. השבר המשמעותי היה כשלאחרונה נודע על רצח ששת החטופים בעזה ופה הרגשתי שנפל האסימון, שהדחקתי את זה כנראה 11 חודשים ובפעם הראשונה הרגשתי שקרה כאן משהו שחשף בפניי מחדש את האסון. המטרה שלי היא לנסות לרפא עד כמה שניתן את השבר שנפער עד כה. נוצר לי קשר אישי תדיר עם משפחות החטופים והשיח הוא עם אנשים שאני מרגישה שהכרתי מאז ומתמיד, למרות שלפני ה־7 באוקטובר לא הכרתי אותם. המשפחות נותנות לי תקווה והמטרה שלי היא לתת להן תקווה ולחזק אותן".
"למדתי לאהוב את החטופים"
ד"ר דניאלה מזור, אמא לשני ילדים, היא ד"ר לעבודה סוציאלית ומטפלת מינית מוסמכת, שמבלי ניסיון קודם הפכה באוקטובר האחרון לראש מטה החטופים בחיפה, תפקיד ששינה, לדבריה, את חייה. "בשבועיים הראשונים למלחמה הייתי מנותקת לחלוטין מבחינה רגשית, אבל הרגשתי צורך לקחת חלק בנושא החטופים ולא ידעתי איך", היא מספרת. "בימים הראשונים כולם רצו להתנדב ולסייע והיה כאוס טוטאלי, אז החלטתי לחכות קצת שדברים יירגעו ואז לראות איך אני יכולה לעזור. התנדבתי בעצרת הראשונה למען החטופים בחיפה, השתלבתי בדוכנים שלהם ואז החלטתי לקחת חלק יותר פעיל, והחל מנובמבר אני ראש מטה החטופים בחיפה".
מה הביא אותך להתגייס לפעילות כזו אינטנסיבית?
"בעצרת הראשונה פגשתי את שיר סיגל מכפר עזה, שהייתה סטודנטית לעבודה סוציאלית איפה שאני מרצה, והיא דיברה שם על שני הוריה שנחטפו (אמה אביבה שוחררה בהמשך ואביה קית' עוד מוחזק בעזה), והמשפטים שהיא אמרה חיברו אותי אליה ולנושא החטופים ברמה האישית, כי שני ההורים שלי נפטרו כשהייתי נערה ורציתי לעזור לה כמה שיותר כי ידעתי מה עובר עליה, על אף שהסיפור שונה כמובן, והתפללתי איתה שלא תאבד את הוריה. באותו רגע בכיתי ואמרתי לשיר ולמשפחות החטופים האחרות שאני מוכנה להיות לצדן בכל מה שצריך. יש לי יכולת טובה בהפקת אירועים וכנסים, אז ניצלתי את כישוריי כדי לסייע למשפחות. כשהצטרפתי למאבק פגשתי את המשפחות, לא הרגשתי שאני עוזרת לפוסטר או לכתבה בעיתון אלא פגשתי את המשפחה, למדתי לאהוב את החטופים ושמעתי מי הם, וזה היה מה שגרם לי להיכנס לזה 'הארדקור'. אני מרגישה שאני כבר חווה את מה שהמשפחות חוות".
ספרי קצת על הפעילות שלך כראש מטה.
"אני הולכת לסדר את המחסן של הציוד לקראת העצרות והדוכן שיש לנו קבוע בשבת, אני בקשר ישיר עם גורמים בעירייה בכל מה שנוגע לפעילות שלנו בעיר, אני בקשר עם המשפחות ומארגנת פעילויות למענן, כולל סדנאות יוגה, צעדות וכו'".
כמה זמן זה לוקח מהיום שלך?
"הרבה זמן. אני חייבת להגיד שאני לא פנסיונרית אלא יש לי שני ילדים מאוד קטנים בבית ספר יסודי ואני עובדת במשרה מלאה, ועדיין אני מסביב לשעון סביב הפעילות למען משפחות החטופים. היו פעמים שרציתי להפסיק עם התפקיד הזה, כי יש לי הרבה נקודות שבירה וזה לא קל, אבל הבנתי שאסור לי להרפות עד שהם לא חוזרים הביתה".
"המחאה נותנת לי אוויר"
במהלך השנה החולפת קמה תנועת נשים הנושאת את השם “מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים” הכוללת 15 נשים אקטיביסטיות שפועלות בהתנדבות ברחבי הארץ ויוזמות שלל פעילויות מחאה ומיצגים במאבק למען השבת החטופים והחטופות הביתה.
“באמת שלא היה לי שום קשר אישי למשפחות החטופים או לארגונים אחרים, אלא ישבתי בבית כמו כולם וראיתי את החדשות בלופים, מודאגת באמת. כשראיתי את סרטון התצפיתניות עם הדם על הפנים והמבט המבועת לא יכולתי להפסיק לחשוב מה החטופות והחטופים עוברים שם בשבי, והרגשתי שזה לא הגיוני שאנשים, מפעוט וילד, אישה וגבר ועד מבוגרים ומבוגרות נמקים, מעונים ומתים שם, ואנשים לא יוצאים ‘לשטוף’ את הרחובות”, מספרת סתיו ארנון, מייסדת ויוזמת התנועה.
“ישבתי בבית והתחרפנתי, הרגשתי שזה לא רק מאבק של משפחות החטופים, שמקיימות כמובן את העצרות, אלא זה של כולנו, האזרחים, על הדבר הכי בסיסי שיכול להיות – הצלת חיי אדם, וזה גם מאבק על העתיד שלנו ועל הזהות של החברה שלנו. הייתה אווירה של שקט ברחובות. כלומר מלבד בשבתות שיש את העצרות, הייתה תחושה שהשגרה ממשיכה כרגיל”.
במהלך החודשים האחרונים הוציאה לפועל תנועת המחאה ימי מחאה אזרחיים ארציים, עם יותר מ־80 מוקדים מצפון עד דרום, ומוקד נוסף בניו יורק, לצד צעדות מחאה בהשתתפות אלפים ברחובות תל אביב ובירושלים בדרישה חד־משמעית מהממשלה לייצר את כל התנאים לעסקה שתחזיר את החטופים הביתה.
בנוסף, הרימו נשות התנועה מיצגים שונים ברחבי הארץ עם מסרים של השבת החטופים ויצרו קשר עם משפחות החטופים שבחרו להשתתף במחאות הפרטיות של התנועה. "אנחנו עסוקות בתוך זה 24/7, לכולנו 'אין חיים' ואנחנו עוסקות רק בזה", מציינת ארנון. "אני בהריון בחודש תשיעי ועדיין מתקשה להפסיק את המחאה הזו, גם כשקשה לי. אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה בשביל כל אחד מאיתנו, המחשבה שאת יכולה להיחטף ולא יעשו הכל כדי להחזיר אותך – היא פחד אלוהים. נראה לי שאגיע לחדר הלידה מהפגנה".
אקטיביסטית נוספת שלוקחת חלק במחאת הנשים היא נעמה כהן, שבמקביל למאבקה למען השבת החטופים הביתה, היא מנכ"לית ארגון "מרשם" שנאבק למען שיפור תנאי הרופאים המתמחים. "ה־7 באוקטובר תפס אותי די בתדהמה, כמו את כולם, וכשאביחי ברודץ' הקים ב־14 באוקטובר את המאהל הראשון בקריה בתל אביב במאבקו להשבת אשתו וילדיו מהשבי בעזה, הלכתי לתמוך בו כי לא יכולתי לשבת בשקט", היא מספרת. "הצטרפתי למחאת הנשים ממש מתחילתה, וזה אומר לקיים כל היום שיחות אינסופיות, מחשבות ותכנון טקטי של פעילויות, יציאה לשטח, הדפסות, אחסון הציוד, טיפול באתגרים לוגיסטיים שצריך לתפעל, ואני גם זו שאחראית על טיפול בבירוקרטיה שלנו מול העירייה והמשטרה בכל מה שקשור לצעדות שלנו.
המחאה נותנת לי אוויר כי היא נתנה לי מקום לפרוק את העצב, את התסכול, את הכעס ואת החרדות דרך עשייה, וגם להרגיש משמעותית, שאני נותנת מעצמי למען אחרים. זה ממלא באנרגיות".
ב־7 באוקטובר גויסה הילית שגיא למילואים של ארבעה חודשים בדובר צה"ל, במהלכם הייתה אחראית בין היתר על ההקרנה וההפצה של "סרט הזוועות" שחשף את פשעי חמאס בארץ ובעולם. בתום סבב המילואים הצטרפה לסתיו, לנעמה ולשאר הנשים בהובלת מחאת הנשים. "כשסיימתי את המילואים בסוף ינואר היה לי ממש קשה לחזור לשגרה", היא מספרת. "הייתי שבועיים בחופשת מחלה מהעבודה, בקושי יצאתי מהבית, הייתי עם תחושת אשמה ענקית על שסיימתי את המילואים. הגעתי למחאה כסוג של ריפוי עצמי, ממקום שאני חייבת להישאר מעורבת כי הסתובבתי עם תחושת אשמה ענקית שהמילואים שלי נגמרו ועדיין לא עמדנו במשימה להחזיר אותם הביתה. הרגשתי שאני עוברת ממשמרת צבאית למשמרת אזרחית.
משפחות החטופים לא שותפות בתכנונים האסטרטגיים שלנו ובתכנון הפעילויות, כל מה שאנחנו עושות הוא בשיתופן במובן שבסופו של דבר אנחנו צריכות את ברכתן ואת תמיכתן. כשאחת מאחיותיו של הרש גולדברג־פולין, החטוף שנרצח, ניגשה אלינו באחת הצעדות ואמרה שהמעשה שלנו חיזק אותה ואת המשפחה - ידענו שמה שאנחנו עושות הוא לא זכות עבורנו אלא חובתנו המוסרית".
את מרגישה שהפעילות שלכן מצליחה להעביר את המסר למקבלי ההחלטות?
"אני יודעת שהם לא יכולים להתעלם מזה. אנחנו עושות צעדות עם אלפי אנשים, עושות מיצגים מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים ומחוץ למטה הליכוד בתל אביב בהשתתפות משפחות החטופים, ולפעמים אנחנו עושות פעולות שיבוש של חסימת כבישים. זה לא נעים לחסום כביש, אבל זה פחות נעים להיות חטופים בעזה. כשאנחנו יוצאות לפעולה אקוטית ולא נעימה כזו אנחנו יודעות שהמטרה שלנו היא לא להוריד את נושא החטופים מסדר היום התקשורתי".