"מלאת היא ה’בת’ שלי ואני נותן לבת שלי את הזכות הראשונית לדבר", אמר לי רמי דוידיאן (59) בתחילת הראיון המשותף שקיימתי עמו ועם מלאת בן חיים (28), אחת מבין עשרות הצעירים והצעירות שאת חייהם הוא הציל בשבת השחורה של ה־7 באוקטובר.

“באמת מה שרמי אמר עכשיו די מסביר את הכל, שאנחנו רואים זה את זה כמו אבא ובת", מגיבה בן חיים. “אחרי שרמי וצוותו הצילו אותנו, רמי המשיך בעבודת הקודש, הלך וחזר והציל עוד אנשים, ובמשך כמה שעות, כשהייתי עוד במקלט במושב פטיש, לפני שהגיעו כוחות צבא לחלץ אותנו לבאר שבע, בכל פעם שהייתי רואה את רמי היינו מתחבקים ובוכים, בכל פעם שראיתי אותו נרגע לי הלב.

ניצולת הנובה ומי שהציל את חייה בראיון מיוחד: "אני לא אשכח את זה לעולם"
"רוצים לספר את הסיפור שלנו": מארגני טקס הזיכרון ל-7.10 מדברים

"גם כשפסיכולוגית לא הייתי בטוחה - כשהוא היה בסביבה הרגשתי הכי בטוחה. שלחתי לו הודעות תוך כדי השהייה במקלט והוא בפעילות חילוץ והצלה - וכשהוא ענה לי נרגעתי. שנינו נבלענו בעולם של הסברה, ויצא שראינו זה את זו בכל מיני כתבות ופעילויות הסברה. הכי מרגש היה כשנפגשנו לא מזמן בניו יורק: אני הפכתי להיות ראש מערך ההסברה של עמותת הנובה ורמי הגיע למיצג שלנו בניו יורק כדי להעביר את סיפורו ומסרנו עדות משותפת. תמיד כשאני בארץ אני בודקת איך אפשר להיפגש איתו. הוא מאוד חשוב לי, אדם שנותן לי שקט נפשי".

מכוניות שרופות במתחם הנובה ברעים (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)
מכוניות שרופות במתחם הנובה ברעים (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)

“לפגוש את מלאת בהמון סיטואציות ומפגשים זה מרגש אותי עד דמעות, היא מאוד מרגשת אותי", אומר דוידיאן. “כשאנחנו נפגשים אנחנו לא יכולים שלא לבכות. מלאת היא כמו הבת הבכורה שלי, ועשיתי הכל כדי להוציא אותה ואת חברותיה מהתופת. הקשר בינינו הוא קשר משפחתי לכל דבר. כמו שאמרתי, מלאת וחברותיה הן ילדות עבורי לכל דבר ואני תמיד כאן בשבילן, בכל דבר וכל הזמן. מה שחווינו יחד הוא משהו שאי אפשר לתאר במילים".

“לכל חילוץ מאפיינים שונים"

בלילה שבין ה־6 ל־7 באוקטובר בילתה בן חיים עם חברותיה בפסטיבל הנובה בקיבוץ רעים. כשהופסקה המסיבה בשל אזעקות צבע אדום ומטחים כבדים, אספה בן חיים בצעד אמיץ ומהיר את חבריה וחברותיה לתוך הרכב והחבורה נסעה לכיוון צפון דרך כביש 232. כשראו מולם מחבלים, החליטו לצאת מהרכב ולרוץ לכיוון השדה הפתוח.

“רצנו במשך כשעתיים, כשכל הזמן אנחנו רואים אנשים נופלים לידנו", היא משחזרת. “במהלך הריצה ראינו קבוצת חיילים ורצנו לכיוונם, אבל ככל שהתקרבנו הבנו שהם מחבלים לבושים במדי צה"ל, ובמזל הם לא ירו עלינו. בשלב מסוים כשכבר לא הייתי מסוגלת לרוץ, חברותיי ואני הסתתרנו מאחורי איזה שיח והיינו ככה במשך שש שעות.

"התפללתי באותם רגעים למות כי לא רציתי להיאנס או להיחטף. פנינו למשטרה ולעוד גורמים לעזרה אבל אף אחד לא היה יכול לעזור לנו, עד שמישהו המליץ לי לפנות לרמי. זה לקח זמן כי המיקום לא היה מדויק ולא הייתה קליטה. כל הזמן הזה שמענו יריות ודיבורים בערבית והיינו הכי בשקט בעולם. זה היה סיוט שלא נגמר.

אנשים מבקרים ברעים באזור הנובה  (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
אנשים מבקרים ברעים באזור הנובה (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

“כשנשארו לי 3% סוללה בפלאפון, רמי אמר לי שגם אם ייכבה לי הפלאפון, הוא יצפור כדי שכך נדע שהוא הגיע. כשאמרתי לו שאני מכבה את הפלאפון כי אין לי סוללה, הוא אמר: ‘אני לא מוותר עליכן, אני אמשיך לצפור ואחכה עד שתצאו’. בסוף שמענו את הצופר, כשנשארו לי 2% התקשרתי לרמי ובסוף הרכב שמצא אותנו היה רכב של צוות שרמי הפעיל של אלוף משנה ליאון בר ז"ל (נורה למוות במהלך חילוץ ביום השני למלחמה) ואורן לאופר (חתנו של רמי) שחילצו גם הם צעירים רבים.

"האוטו שלהם היה מלא באנשים ותוך שלוש דקות הם העבירו אותנו לרכב של רמי, והכל תחת ירי בלתי פוסק. רמי לקח אותנו לביתו הפרטי במושב פטיש, פגשנו את אשתו והרגשנו שאנחנו במקום בטוח. זו הייתה תחושה שהוא קיבל אותנו אל המשפחה שלו. ישר היה חיבוק משפחתי בבית שלו. לרגע לא נתנו לנו הרגשה שמשהו לא נעים. אני לא יודעת אפילו איך להתחיל להודות לרמי ולמשפחתו על כך".

“כולנו היינו תחת אש ומחבלים סביב ששרצו מכל עבר, ידעתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה", מוסיף דוידיאן. “לא היה לי זמן להתמהמה ולשאול שאלות, הייתי מוכרח לפעול כמה שיותר מהר ולצמצם אפשרויות. גם הצוותים שהפעלתי עמדו כמו חיילים במקומות מדויקים והייתי מוציא ומעביר אנשים למקומות בטוחים.

רמי דוידיאן ומלאת בן חיים (צילום: צילום פרטי)
רמי דוידיאן ומלאת בן חיים (צילום: צילום פרטי)

"בשלב מסוים הבנתי שאני חייב לסנן את החילוצים, לפנות חלק אליי הביתה וחלק למרכז היישוב, רק כדי שלילדים יהיה ביטחון שהם בידיים טובות. ברוב המקרים הילדים לא רצו לבוא איתי כי חשבו שאני מחבל פלסטיני, ולקח לי המון זמן לשכנע אותם שאני יהודי ישראלי ושבאתי לעזור להם. על כף יד אני יכול לספור את החילוצים הקשים, והחילוץ של מלאת וחברותיה הוא ללא ספק אחד מהם. הגעתי אל מלאת בזכות אמא של ליאור, אחת מחברותיה שהסתתרו בשיח, שיצרה איתי קשר ואמרה לי: ‘אתה חייב להציל את הבת שלי. זו הבת היחידה שלי’. הבטחתי לה שאעשה זאת – ולשמחתי תודה לאל הצלחתי להציל את הבנות".

לא פחדת לצפור? זה מסוכן כשיש מחבלים בשטח.
“האמת שזה בא בעקבות החילוץ הקודם שלי, של נערה בשם עמית שנחטפה על ידי שישה מחבלים והצלחתי להציל אותה בזכות הצפירה. אמרתי למחבלים בערבית שאני מרהט, והם שחררו לי את עמית בדרך נס, אז החלטתי לנסות את השיטה הזו של הצפירה גם עם מלאת. ברור שלכל חילוץ היו מאפיינים שונים. כשמלאת שלחה לי בהודעה ‘אנחנו מתחננות, תציל אותנו’ הבנתי שאין לי הרבה זמן ושאני צריך להפעיל את כל המוחות ואת כל הכוחות ולשמחתי הקדוש ברוך הוא הגשים את הרצון של מלאת ושלי ותוך זמן קצר מלאת הייתה אצלי בידיים, ואז יצאתי לחילוצים נוספים".

“לא מחכה ל־7 באוקטובר"

עבור שניהם, יום השנה לאסון מציף מחדש את האירועים הקשים שחוו. “קודם כל זה הזוי שזה המצב, אני גם מאוד חוששת מה־7 באוקטובר. אני לא מחכה לתאריך הזה. כבר עכשיו התחילו לדבר על עצרות הזיכרון והכל צף בעוצמות יותר גדולות מהטראומה שמלווה אותנו מדי יום ביומו. כל הזמן קורים דברים כמו רצח ששת החטופים לאחרונה. זה מזעזע ומרסק את הלב", אומרת בן חיים.

“העובדה שאנחנו כבר שנה במלחמה מציפה את הכל וזה מייאש שעדיין יש חטופים ושעדיין יש חיילים שנלחמים ומסכנים את החיים שלהם. בהקשר הזה, לראות אנשים שלמרות כל הרוע וכל הזוועות שראינו עושים טוב, זה מחמם את הלב. לראות אנשים כמו רמי, שהוא מלאך בעיניי, שעושים טוב ומוכנים לסכן את עצמם ולראות אנשים שהם לא מכירים בתור הילדים שלהם – זה משהו מאוד משמעותי בעיניי בתוך הרוע שיש סביב".

רמי דוידיאן בחניון רעים - בו התקיימה מסיבת הנובה (צילום: צילום פרטי)
רמי דוידיאן בחניון רעים - בו התקיימה מסיבת הנובה (צילום: צילום פרטי)

דוידיאן: “מבחינתי הזמן עצר מלכת ב־7 באוקטובר כי אני חי מדי יום את מה שקרה. אני כל יום עובר באזורים שבהם חילצתי צעירים או ראיתי צעירים נרצחים, ככה שמבחינה רגשית אני עוד ב־7 באוקטובר. אני לא יכול להיפרד מה־7 באוקטובר, בכל ציר שאני נוסע אני נזכר איפה הצלחתי לחלץ, איפה לא הצלחתי לחלץ, איפה חילצתי את מלאת ואיפה חילצתי את ההוא. להגיד שטוב? לא טוב. אני לא רואה תקווה, בייחוד כל עוד החטופים לא חוזרים הביתה".

יש מסר שתרצו להעביר?
דוידיאן: “אני חושב שיש לנו המנון מדהים ובייחוד השורה בו: ‘עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים’. מבחינתי, אם המדינה לא תחזיר את החטופים הביתה - שימחקו את הפסוק הזה. אבדה תקוותנו. אני מייחל לכך שכולם יחזרו לחיק משפחתם. אם הם לא יחזירו אותם אני לא רואה תקווה למדינה הזאת".

בן חיים: “אני מסכימה עם רמי. המסר הראשון והכי חשוב הוא להחזיר את החטופים עכשיו. זו חובה. בהתחלה הייתה הירתמות של כולם ורואים איך לאט־לאט אנשים מתפלגים ונהיה שיח אחר במדינה, וזה שבכלל יש אנשים שמעלים על הדעת לשכוח את החטופים זה מרסק אותי. אפשר לדבר הרבה על כמה אנשים כמו רמי גיבורים וזה נכון, אבל בסוף כל אחד מאיתנו צריך לעשות משהו למען האחר ולראות מה אנחנו יכולים לעשות למען החטופים.

"גם רמי וגם אני לא מפנים אצבע מאשימה לפני שאנחנו עושים. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי לקדם את נושא השבת החטופים, וכל אחד צריך לשאול את עצמו אם הוא עושה את כל מה שהוא יכול בשביל שהעולם הזה יהיה מקום הרבה יותר טוב לחיות בו, כדי שנוכל להאמין בו מחר".