סוסיתא הייתה סמל לפשטות והיא גם מייצגת נוסטלגיה מסוימת. בעבר הרבה מאוד מהמשפחות נסעו לטיולים עם הסוסיתא שלהן. מצד שני, אנחנו מכירים גם הרבה סיפורי פולקלור, הרבה בדיחות על גמלים שאכלו סוסיתא.
"מלחמה כזאת לא ידענו": תושבי קיבוץ סער מספרים על חיי שגרת החירום בצל הטילים
חתר למגע ב-7 באוקטובר ונפל בקרב: במלאת שנה לנופלו, אמו של הלוחם ספדה לו "דורות יספרו סיפורי הגבורה"
"לא תמיד המציאות תמכה בסיפורים האלה אבל אני חושב שזה מה שיפה, שמפני שהמכונית הזו היא סמל, היא הצליחה לגרום לכל אחד להתייחסות מסוימת. אף אחד לא נשאר אדיש לדבר הזה", אומר הבמאי והיוצר הדוקומנטרי אבי וייסבלאי, אחד מאוצרי התערוכה החדשה, "סוסיתא - התערוכה", במוזיאון העיר חיפה.
בסיפורה של סוסיתא, מבהיר וייסבלאי, יש גם מקום לתעשייה הישראלית, ליזמות הישראלית, "ולכך שבסופו של דבר זה משהו שלנו. בדיוק בימים הללו אנו מחפשים להיאחז בדברים שהם שלנו, שהם אותנטיים ובאמת ישראליים, באמת כחול־לבן".
"אני חושב שהרבה פעמים אנחנו צריכים לעבור איזשהו סיבוב מאוד גדול כדי להבין שכאן מתחת לאף שלנו אנחנו יכולים לנסות ולעשות דברים באמת גדולים שמתחילים מרעיון קטן".
התערוכה הנוסטלגית על אודות תעשיית המכוניות הישראלית ששזורה בסיפור חייה של מדינת ישראל מאפשרת להציץ לחזון שביקש להפוך את ישראל לחלק ממועדון כלי הרכב העולמי.
מכונית הסוסיתא, שיוצרה במפעל אוטוקרס בחיפה, הפכה עם השנים לסמל ישראלי מובהק המעורר חיוך ומייצג את הישראליוּת של פעם. התערוכה במוזיאון העיר חיפה, שתימשך עד סוף מאי 2025, הייתה אמורה להיפתח היום (חמישי), אך בגלל המצב הביטחוני נדחתה והיא תיפתח ברגע שהנחיות פיקוד העורף יאפשרו זאת.
התערוכה מביאה היבטים שונים הקשורים במותג הרכב הנוסטלגי: הסיפור ההיסטורי של סוסיתא, סיפורם של אספני הסוסיתות, החומר פיברגלס ששימש לבניית המכוניות, קטעי עיתונות, סרטים ארכיוניים, דגמי מכוניות סוסיתא מקוריים שיוצגו בחצר המוזיאון, משחקים דיגיטליים שיוצרו במיוחד לתערוכה ועוד.
"ניסוי וטעייה"
"הרעיון לתערוכה הגיע בעקבות הסרט הדוקומנטרי 'סוסיתא' שיצרתי במהלך הקורונה והמסע שיצאתי אליו במהלך השנים כדי לספר את הסיפור של סוסיתא. במהלך התחקיר גם התוודעתי למשפחת שובינסקי, לסיפורו של יצחק שובינסקי, מנכ"ל חברת אוטוקרס שיצרה את סוסיתא", אומר וייסבלאי, שחבר ליפעת אשכנזי, אוצרת מוזיאון העיר חיפה, ביצירת התערוכה.
מה עושה את סוסיתא לסמל ישראלי?
"אנחנו הרי כל הזמן מחפשים אחרי דברים שיאחדו אותנו, שיסמלו אותנו. כולנו הגענו מכל קצוות תבל והיינו צריכים להמציא מחדש את הישראלי. זה בעצם הרעיון, לקחת מחשבה על מכונית, להוסיף לזה סגנון ישראלי ולייצר מכונית שתנסה לכבוש את העולם כשהיא כולה עשויה מפיברגלס".
לכבוש את העולם היא לא בדיוק הצליחה.
"היא הצליחה לבקר בעולם, הייתה בתערוכות בעולם, ועד היום יש אנשים שמבינים במכוניות ושומרים מכונית 'סברה ספורט' של חברת אוטוקרס שיוצרה פה בחיפה".
סוסיתא, מסביר וייסבלאי, זהו שם כולל לדגמי מכוניות שיוצרו במפעל אוטוקרס בחיפה. "היו שלל דגמים שיוצרו בכל פעם, בכל שנתון", הוא אומר. "הייצור התחיל בתחילת שנות ה־60 והסתיים בתחילת שנות ה־80. אוטוקרס החליטה לייצר מכונית ישראלית ולצורך כך שיתפה פעולה עם חברות בינלאומיות שעזרו לה ליישם את החזון הזה של מכונית ישראלית עם כוכבית, כי בעצם הרבה מאוד חלקים יובאו מחו"ל. כן בנו כאן את השלדה, אבל המנוע לא היה מישראל וכן הלאה".
במסע שלך לתוך עולמה של סוסיתא, אילו דברים מעניינים גילית?
"קודם כל, הכל התנהל בשיטה ישראלית, של ניסוי וטעייה, בשיטה של כל הזמן ללמוד מטעויות ולנסות לתקן, לנסות להשתפר, אבל תוך כדי זה גם לנסות לגדול ולצמוח. ואולי בסופו של יום זו גם הייתה הבעיה הכי גדולה".
"השאיפות שלנו לשמור על קנה מידה גדול ועל הרצון כל הזמן להתפתח אולי היו בסופו של דבר בעוכריה של החברה, כי לא היה מודל כלכלי שלמעשה אפשר את קיומה. חברה כזו שמייצרת מכוניות לא יכלה להתקיים רק על סמך מכירות מקומיות ומכירות לצבא. גם המכוניות בסופו של דבר לא היו איכותיות כמו שהגיעו אחר כך מחוץ לארץ".
סוסיתא, מתאר וייסבלאי, הייתה מכונית מאוד־מאוד בסיסית, בהתחלה עם רצפת עץ. "בעשורים הראשונים של המדינה, בשנות ה־70־60 זה אולי יכול היה להיות משהו שמספיק למשפחה במחיר יחסית אטרקטיבי", הוא מספר. "אחר כך לאנשים הייתה דרישה למכוניות יותר משוכללות, יותר נוחות. חברה שרוצה להמשיך ולייצר מכוניות הייתה צריכה גם להמשיך להשתכלל ביכולות הייצור שלה, ומאידך הייתה צריכה גם שוק יותר גדול כדי להצדיק את קיומה. בסופו של דבר, החברה פשטה את הרגל".
לדברי וייסבלאי, היום בארץ יש כ־45 מכוניות מדגמיה השונים של סוסיתא. "יש קבוצה של אספנים שמתעקשים להמשיך לקיים את המותג הזה ומאפשרים לאנשים מכל הגילים להתרשם, להכיר ולראות שזה באמת נוסע, שהם יכולים לשבת ולהרגיש מהי נסיעה אמיתית בסוסיתא", הוא אומר ומדגיש, "סוסיתא היא דבר מאוד יפה מבחינה ויזואלית. בתערוכה גם רואים את המכונית עצמה, גם מקבלים פרשנויות שונות, גם מתוודעים לסיפור ההיסטורי - וזה יכול לאפשר לחשוב קצת על הסמל הישראלי, לחשוב על הזמן והמקום שבהם אנחנו נמצאים ולקבל נקודת מבט נוספת על יזמות".
למה אתה מתכוון?
"למעשה, אפשר להגיד שחברת אוטוקרס הייתה כמו חברת הייטק. זה היה הייטק בראשיתו. זה לקחת רעיון ולפתח אותו גם בארץ, אבל בעיקר לנסות לקרוץ לעולם".
"לכן העניין הזה שכל אחד יכול למעשה להמציא את הגלגל זה משהו שמאוד קוסם לי, כי למעשה אף אחד בתחילת הדרך לא הבטיח שום דבר ליצחק שובינסקי".
"הוא היה איש חזון ויש משהו מאוד יפה בהתבוננות על אנשי חזון ומעש שמצליחים לקחת רעיון ולתת לו את הפרשנות שלהם. אני מרגיש שהסיפור של סוסיתא אחרי כל כך הרבה שנים מצליח לייצר גם מחשבה וגם לתת השראה לאנשים, ביניהם גם ילדים, שיכולים להגיע לתערוכה, להכיר את הסיפור ההיסטורי ואולי זה גם יצית אצלם משהו מרוח היזמות שלהם".
"סוסיתא הייתה רכב ישראלי, רכב עממי. אפשר לומר שזו הייתה איזושהי פריצת דרך", מספר יאיר שרף, 83, שהחל לעבוד בחברת אוטוקרס בשנת 1966 בתור מהנדס תעשייה ועבד שם ארבע שנים, כשאת עבודתו סיים כמהנדס ראשי של החברה. "אז היינו בתקופה שלמדינה היה מאוד חשוב שתהיה תעסוקה", הוא נזכר.
"לא הייתה אז תעסוקה והמדינה עשתה דברים גדולים וחשובים כדי לעודד תעשייה שתעסיק עובדים. היו באותה תקופה הרבה מפעלים שהממשלה עודדה את היזמים שלהם, מפעלים ששכנו באיזורי פיתוח כמו נצרת וטירת הכרמל, שם עבדתי במפעל אוטוקרס. בזמן שהייתי בחברה היו בה אלף עובדים, שזה המון, ובנוסף לכך החברה גם העסיקה ספקי משנה".
אילו זיכרונות יש לך מאותה תקופה?
"זיכרונות מאוד נעימים, מפני שבאותה תקופה הייתי מעורב במשהו שלא היה לפני כן בישראל. המפעל הזה לא היה 'עוד אחד' אלא יחיד במינו. אני זוכר למשל שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה מצוקת משאיות ענקית".
"פתאום המדינה שילשה או הכפילה את שטחה והיו חסרות משאיות מסע, גם כי הצבא אז היה בנוי על גיוס משאיות אזרחיות. אוטוקרס הייתה אז בפוזיציה אלוהית, הייתה במרכז העניינים. הייתה לחברה שותפה מאנגליה, חברת רכב גדולה שייצרה משאיות, אוטובוסים, מכוניות פרטיות".
"בזכות השותפות הזאת הגיעו משאיות לישראל, ואז היה צריך לעשות להן תא נהג - מה שיצרו באוטוקרס מפיברגלס - ואז הרכיבו על המשאיות. או שהצבא החליט שהקצינים לא ייסעו הביתה בג'יפ צבאי, אלא במכונית פרטית, ואז החברה יצרה את דגם 'כרמל דוכס'. היה אז המון עניין של ראשוניות ושל יצירה, הייתה עשייה מאוד חיובית וטובה במפעל, ואני אסיר תודה על השנים שהייתי שם".
"אוטו להנאה"
"כילד גדלתי על מכוניות סוסיתא, לאבא שלי היו כאלה במשך 12 שנה. אני מתחבר לכך רגשית, זה מעלה את כל הזיכרונות, את כל הנסיעות, הטיולים", אומר רפי ארזי, 62, מראשון לציון, בעל רכבי אספנות, שבאמתחתו שתי סוסיתות: סוסיתא 12 סטיישן מודל 1968 מנוע פורד; וסוסיתא 1360 סטיישן מודל 1973 - שתיהן נמצאות במוסך שבבעלותו ולדבריו שתיהן נוסעות, עם טסט, עם רישיון, ועם מזגן שהוסיף. "בשתיהן אני נוסע, אבל בעיקר בזאת משנת 1968", הוא מספר. "יש לי את הרכב הקבוע הפרטי שלי, אבל פתאום כשבא לי, אני נוסע על הסוסיתא. חוץ מבחרמון, הייתי איתה בכל מקום בארץ, כולל אילת וים המלח".
איך התחושה לנהוג ברכב כזה?
"מאחר שאני אוהב לנהוג, זה עושה לי כיף, אבל זה לא הכי נוח בעולם לנהוג לאורך זמן ברכב כזה, למשל כמו בנסיעה ארוכה לים המלח. אחרי שעתיים צריך עשר דקות פיזיותרפיה, כי זה עדיין סוסיתא, זה לא לנדקרוזר".
"מעבר להוספת מזגן וחימום, לא שיניתי כלום ברכב. התעקשתי אפילו על הכיסאות של פעם, שזה משענת ותחתית שהיא קצת ספוג מכוסה בסקיי. זה לא כיסא מי יודע מה. כדי לנהוג בסוסיתא, אתה גם צריך לדעת לנהוג, שהרי פעם עשו מכוניות לכאלה שיודעים לנהוג ולא לכאלה שיש להם רישיון".
גם למוטי חיימוביץ', אספן מכוניות מכוכב יאיר, יש חיבה לסוסיתא, אותה הכיר עוד מהעיר בה גדל, באר שבע, אז לשכנים היה רכב כזה ואיתו היו נוסעים לים באשקלון. כיום יש ברשות חיימוביץ' סוסיתא קובייה 10, דגם 1966 בצבע המקורי לבן־בז', שעלה על הכביש ב־1965. זה היה רכב האספנות הראשון שאיתו החל את התחביב ושאותו קיבל מילדיו ליום הולדתו ה־55.
"ההנאה בסוסיתא היא לנהוג במשהו שהוא מאוד שורשי, בסיסי, שמעלה חיוך על פני האנשים שסביבך ואתה עדיין נוסע על זה", הוא מסביר. "הסוסיתא נמצאת אצלנו ברחוב, מכוסה, ומוציאים אותה לטיול לפחות פעם בשבוע ביום שישי למפגש רכבי אספנות. אני נוהג עליה, ולפני הקורונה הרכב אפילו הספיק לבקר גם באילת".
מהו מבחינתך הקסם שלה?
"זה רכב בסיסי, פשוט במתווה המכני שלו, עם הכי מעט מרכיבים שאפשר לשים באוטו. הוא קל לתיקון, כי מרכיביו הם בריטיים של מכונית בשם 'פורד אנגליה', שיוצרה במאות אלפים. הרכב נוח לטיפול ולתחזוקה, קל לתיקוני פחחות, כי הוא עשוי מפיברגלס, והרכב גם סגפני, שהרי אין בו מזגן, אין בו ארבעה מאותתים, אין בו אור רברס, אין בו חגורות בטיחות".
וככה הגעת עד אילת?
"כן, האוטו מאוד בסיסי, החוק מאפשר לך לנסוע בתצורה שבה הוא עלה על הכביש, וזה מאוד מעניין: זה רועש, חם בפנים, לפעמים יש זליגת ריחות מהמנוע דרך קיר הפיברגלס. זה לא אוטו נוח לנסוע איתו לקניות, אבל במרבית הנסיעות שלי הנכדים איתי והם מאוד נהנים כי אפשר לקפוץ בפנים, הכיסא עשוי מפלסטיק אז אפשר לטפס עליו. זה אוטו להנאה, לפאן".
כמה הסוסיתא הזו שווה מבחינה כספית?
"לא שואלים אספן אף פעם מהו הערך הכספי, אבל ערך האוטו מאוד נמוך. את יכולה לקנות גרוטאה בסיסית לפני שיפוץ ב־5,000 שקלים".
