ב-15 באוקטובר 2023, שבוע ויום אחרי שנחטף מבית חברתו בקיבוץ בארי, "חגג" אופיר אנגל יום הולדת 18 בעזה. שנה עברה מאז אותה שבת מסויטת, מתוכה 54 ימים היה חטוף. עכשיו הוא ואני יושבים בחצר ביתו בקיבוץ רמת רחל, ממש במקום שבו ישבתי עם סבו, הוריו, בני משפחתו וחבריהם. זו הייתה חצר שהתמלאה כל אותם ימים בעשייה חסרת מעצורים ודאגה מטורפת שנעה בין בהלה לתקווה, ובעיקר המתנה חסרת נשימה לשובו הביתה, בריא ושלם.
בבוקר יום הולדתו ה־18 היה אופיר בחדר אחד עם יוסי שרעבי, אביה של יובל חברתו. "לאחד המחבלים היה שעון עם שעה ותאריך וככה הבנתי שזה יום ההולדת שלי", הוא מספר, "אבל לא עשיתי עם זה כלום. לא אמרתי לאף אחד, גם לא ליוסי. לא שיתפתי אף אחד, בטח לא את המחבל ששמר עלינו. גיל 18 זה גיל רגיש, אתה יודע, גיל גיוס והמחיר של מישהו בגיל גיוס עולה אצלם".
הוא חזר בערב המאוחר של כ"ט בנובמבר, כשאביו יואב חוגג יום הולדת שלא ישכח לעולם. עשרה חודשים אחרי, אופיר מקבל אותי כשרגלו הימנית מקובעת בסד ששומר על טווח התנועה שלה, לאחר שעבר לפני כחודש ניתוח בברך אחרי שנפצע ב...משחק שלושה מקלות עם המשפחה בחצר הבית. במונחים של הסיפור שלו, אופיר נותן עוד פרשנות למונח "קרע ברצועה".
הוא אוהד הפועל ירושלים בכדורסל וגם שיחק שם בקבוצה הצעירה. שבועיים אחרי שחזר מעזה, צירף אותו הבעלים של הקבוצה, מתן אדלסון, למשחק בבלגרד נגד פאוק סלוניקי: "הגעתי לנתב"ג, הסתבר שבגלל שהייתי חטוף, נחשבתי 'אבוד' במשרד הפנים וביטלו לי את הדרכון. לא הודיעו לנו אפילו. רצתי עם אבא שלי למשרד הפנים בשדה וסידרו לי תוך רבע שעה, כשהמטוס הפרטי של מתן מחכה. ואז התברר שהצבא לא מאשר לי לצאת מהארץ כי אני בגיל גיוס, ואז יצרנו קשר עם הצבא. בסוף הסתדר".
תיקחו אליפות?
"מקווה, אבל יהיה קשה. הכל עניין של חיבור. הפועל ת"א התחזקה ממש. יש לה סגל של טופ יורוליג".
לפני שנה זה בטח היה חלום משפחתי שתיפצע בברך ממשחק שלושה מקלות.
"כן", הוא צוחק, "זה לא נורא כאב, אבל הבנתי שקרה משהו בברך. אחרי שבוע היא פתאום ננעלה לי, עשיתי MRI והתברר שקרעתי את המיניסקוס". הפציעה קטעה את שנת השירות שאותה התחיל בקיבוץ מבוא חמה, יחד עם עוד שמונה חבר'ה. "היה לי כיף שם, ובכלל עוד לא התחלנו לעבוד, אבל אחרי שאחלים אחזור לשם ונראה מה אעשה, כי לא יודע איזה תפקידים נשארו פנויים".
הוא חזר לארץ שסועה ממלחמה ומוויכוח נוקב על מטרותיה. הקונצנזוס והסולידריות של השבועות הראשונים נעלמו, ונראה שחזרנו לנקודת המוצא של טרום 7 באוקטובר. גם הנער הזה, בקושי בן 19, שחווה את הפחד האנושי הכי קשה שאפשר לתאר, לא קיבל הנחות: "התבגרתי מלא בתקופה הזאת. אני מתעסק בדברים שלא קשורים לגילי. הפכתי לכתובת להרבה אנשים ומקשיבים לי בכל עניין החטופים. לא חשבתי אף פעם שבגיל 19 זה מה שאני אעשה. הסתיימה לי הילדות מוקדם".
אתה מתראיין הרבה?
"זה הכי לא אני להתראיין או לנאום בכיכר החטופים, אבל לפעמים אני בא לאולפנים לדבר. אני לא אוהב את החשיפה הזאת, אבל עכשיו קצת התרגלתי ויש מטרה קדושה להחזיר את כל החטופים".
איך התגובות כלפיך ברחוב? מזהים אותך?
"ברחוב התגובות מאוד עוטפות. אנשים אומרים שכיף לראות אותי, וטוב שחזרתי, אבל ברשתות...".
מה קורה שם?
"בטיקטוק או בטוויטר זה משהו אחר. אין לי מה להגיד, תגובות קשות לפעמים ואני לא מגיב להם".
מה כתבו?
"'חבל שלא נשארת בעזה...'. אני לא מצליח להבין. זה קצת לא אנושי התגובות האלה. קשה לי לחשוב ואני לא מגיב על זה. אתה מבין, אני מתעסק עכשיו בעניינים של מבוגרים. עד 6 באוקטובר לא הייתי חושב שאתעסק בזה. אני אומר לעצמי 'עזוב אותי, מה אתה רוצה'".
שנה וחצי הוא ויובל שרעבי חברים. הם הכירו בכנס של התנועה הקיבוצית, והוא היה עושה את הדרך מהקיבוץ שלו לבארי, ואפילו עבר מהנוער של הפועל ירושלים להפועל בארי, כדי להיות קרוב ליובל. שבועיים לפני שחזר מעזה, הגיעו 6,000 אוהדים לארנה הירושלמית, לערב שהוקדש לקריאה להשבת החטופים, כשתמונותיהם של אופיר והירש גולדברג־פולין, שניהם אוהדי הקבוצה, מקבלים מקום של כבוד. אופיר חזר חי, הירש נרצח.
בימים ההם בעזה הוא היה בטוח שיובל נרצחה או נחטפה. אירועי 7 באוקטובר ליד בית משפחת שרעבי לא נתנו לו מנוח והשאירו אותו בחוסר ודאות מוחלט, ממש עד הרגעים הראשונים על אדמת ישראל, כשפנה לחיילת שהייתה איתם במיניבוס שהסיע אותם ממעבר כרם שלום לבסיס חצרים, ושאל אם יובל חיה.
חמש שעות וחצי עברו מאז התחילו האזעקות והפלישה מעזה, עד שהמחבלים נכנסו לבית והושיבו אותם בחוץ: "אני זוכר שהעבירו אותנו משם למקום אחר בקיבוץ, וכל הזמן אני שומע יריות וריח חזק של אבק שריפה".
אתה רואה סביבך כבר גופות?
"לא, רק כשהיינו ברכב עם המחבלים, ראינו גופות על הרצפה. הגיע רכב שחור מעזה, רכב קטן. הכניסו את יוסי שרעבי ראשון, אותי שני ואז יובל נכנסה אחריי. ואז המחבלים הוציאו את יובל, והכניסו במקומה את עמית שני".
מה קורה ברכב עצמו?
"עברה בערך חצי שעה עד שהכניסו אותנו לרכב. מחבל אחד נוהג, ומחבל שני שיושב לידו, מכוון נשק לעברנו".
מה עובר לך בראש?
"אני בשוק, לא באמת מבין מה קורה. במעבר בין ישראל לעזה אני מסתכל ורואה את כל הגדרות פרוצות, אף אחד לא מפריע להם לעבור. אני רואה מלא אזרחים עזתים שהולכים מבארי לעבר עזה עם מלא ציוד בידיים".
מה הם לקחו?
"הם נסעו על קלנועיות של הקיבוץ והחזיקו מלא תיקים".
אחרי נסיעה של 20 דקות בערך, הרכב השחור מגיע לביתו של המחבל. אופיר, יחד עם יוסי ועמית, קשורים בחבל כשידיהם מאחור, פוגשים בדירה שניים מאחיו של המחבל.
מה קורה שם?
"המחבל שואל בני כמה ומאיפה אנחנו. שאלו את יוסי ואותי מה עשינו בצבא, ומיששו אותי בגוף, כדי לברר אם מוטמע אצלי GPS. קיבלנו קצת מים לשתות והם כל הזמן צועקים בערבית. אתה מרגיש שהם כועסים, שונאים. הייתי בטוח שהולכים להרוג אותנו. ואז פתאום נכנסה האמא של המחבל הביתה".
זה הרגיע אותך?
"לא ממש, כי היא הגיעה והתחילה לצעוק עלינו. אין לי מושג מה היא צעקה, אבל היא הביאה חברים שלהם כדי להציג איזה 'שלל' יש בידיים שלהם. הם כולם שמחו שם. הרגשתי כמו חיה בכלוב של גן חיות".
כשירד הערב, העבירו את השלושה לבית אחר. כל אחד בנפרד, בפער של חמש דקות זה מזה. 26 ימים היו בחדר הזה, עם חלון עשוי זכוכית חלבית שלא מאפשרת כניסה של אור שמש. הם ישנו על מזרנים, נשמרים על ידי שני מחבלים חמושים ברובים עם מחסנית בפנים.
מה אכלתם?
"היה קצת אוכל. שתי פיתות, לבַּנה ולוף. ביום הראשון לא נגענו באוכל, אבל למחרת התחיל רעב ואכלנו. איזו ברירה הייתה".
איך מעבירים את הזמן?
"הם חילקו לנו קלפים, ולפעמים גם שיחקו איתנו, אבל הם דיברו איתנו בצעקות, בכעס. כשרציתי לצאת לשירותים, היה צריך לקבל אישור וללכת עם הראש למטה". על המזרנים נזרקו שמיכות וכריות קשיחות, ואופיר, תשוש ומתוח, חיפש לגנוב שעות שינה.
הצלחת לישון?
"היו לי סיוטים הפוכים. חלמתי שאני בחיים האמיתיים שלי, יושב עם המשפחה שלי, ואז הייתי מתעורר בבהלה ומבין שאני בחדר בעזה. מה שהכי קשה כל הזמן, זה אי־הוודאות. כל רגע חשבתי שאני הולך לקבל פתאום כדור בראש".
קרעו אתכם בשבת בבוקר מבארי. מה ידעת בכלל על מה שקורה בחוץ?
"בעשרת הימים הראשונים היה לנו רדיו. אפשר היה לקלוט רק 'רדיו דרום', וכל יום נתנו לנו לשמוע שלוש דקות מהמהדורה המרכזית של 18:00. הבנו שיש מלחמה, שיש איזה 250 חטופים, ושהצבא השתלט על המצב אחרי איזה ארבעה ימים. יוסי אמר שמספר החטופים המטורף הזה צריך לתת לנו תקווה שנשתחרר. ישר חשבתי על המקרה של גלעד שליט, שהיה חטוף חמש שנים. אמרתי שבגלל המספרים של החטופים, אצלנו זה ייקח כמה חודשים".
היה ברור לך שעושים הכל כדי שתחזור?
"בלב האמנתי. קיוויתי שזה לא יימשך יותר משבועיים, שבארץ יעשו הכל כדי שנחזור מהר, אבל אז הבנתי שזה לא קורה".
26 ימים באותו חדר הסתיימו בשעת ערב מאוחרת אחת, במעבר לביתו של מחבל בכיר יותר. חבשו על ראשו של אופיר כובע והוליכו אותו בחושך כרבע שעה בין סמטאות עם הרבה פניות, אולי כדי להטעות אותו.
איך ידעת שמדובר במחבל בכיר שקיבל אחריות עליכם?
"הוא היה המפקד של מי ששמר עלינו בהתחלה, וחוץ מזה הבית שלו היה מאורגן יותר. היו מים רגילים בברזים, היה חשמל ולוחות סולריים. הוא הסתובב בבית בלי מדים, אבל היה ממש רשע".
מה זאת אומרת רשע?
"הוא אמר שלא נחזור בחיים הביתה, שלאף אחד בישראל לא אכפת מאיתנו, שנמות בסוף. הוא דיבר אנגלית וממש עשה לנו טרור פסיכולוגי".
אתה בסך הכל נער צעיר. איך אתה סופג את כל הזוועה הזאת? יש בכי?
"לא, אני לא בוכה, אבל זה קשה, אני מנסה להיות חזק, אבל אין לי באמת כוח לשמוע את זה. הייתי בטוח שהוא גם משקר, כי ברור לי שבבית עושים הכל שנחזור, אבל אתה עייף ולא רוצה לחשוב, ולא באמת יודע מה נכון במה שהוא אומר, ומה לא".
ומה קורה עם יוסי, שהוא קצת כמו משפחה עבורך?
"ליוסי היה בטוח קשה, כי הוא לא ידע כלום על המשפחה שלו. הוא דיבר על זה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שבבארי יש הרבה הרס ונפגעים. אבל לרוב היינו מדברים על דברים מחזקים ולא מחלישים. דיברנו בעיקר בלחש. ממש לחשנו, כי הם כל הזמן צעקו לנו שנהיה בשקט".
פעם בשבוע קיבלו מקלחת קצרה ובגדים להחלפה, ובאחד הימים הביאו לדירה מצלמת וידיאו וצילמו כל אחד מהם בשני סרטונים. באחד, אופטימי, דיברו על הרצון לחזור לארץ, ובשני, הפסימי, סיפרו שהם ניזונים משלושה תמרים ביום וכוס מים, ושהם הולכים למות. בסרטונים האלו חמאס לא השתמש עד היום.
ביום ה־18 לשהייתם בבית השני, הודיעו להם שהלילה הם הולכים למות. שלפו מולם דפים והציעו להם לכתוב צוואה, מכתב אחרון למשפחותיהם, יקיריהם.
זה מטורף.
"כן, פחד מטורף. ידעתי שיכול להיות שהם משקרים, אבל בחוץ אנחנו שומעים הפצצות וטילים שנורים לא רחוק ואתה חושב גם על הסוף שלך. זה היה ממש מפחיד, אבל בלילה בסוף נרדמתי, ואז אתה מתעורר בבוקר ורואה שלא מתָּ. שוב פעם שיקרו".
ביום ה־53 שלו בעזה, שוב הם עוברים בית. הפעם שלושתם יחד, יוסי, עמית ואופיר. ההליכה נמשכת רבע שעה, ולפתע, בלי הודעה מוקדמת, הופרדו שני הילדים מיוסי. "זה היה כל כך מהיר, ויוסי נעלם לי מהעיניים עוד לפני שהספקתי להגיד לו משהו. הכניסו אותנו לאיזה בית והודיעו לנו שיש עסקה, ושאנחנו חוזרים הביתה".
מה חשבת?
"הייתי בהלם, אבל לא כל כך האמנתי להם. הם כאלה שקרנים ולא רציתי לפתח ציפיות וליפול שוב למטה. ואז הם העבירו אותנו לעוד בית, ושם ראינו עוד חמישה חטופים ישראלים ותאילנדי אחד. ראיתי את ירדן גת, מורן סטלה ינאי, גלי טרשנסקי, רז בן עמי ורעיה רותם. כולם כמעט מבארי, ואז דיברנו והם סיפרו שהיה להם רדיו ובאמת יש עסקה, ושיש חלק מהאנשים שכבר חזרו הביתה לישראל".
אופיר הבין שיש סיכוי שזה הולך לקרות כשראה את כמויות האוכל שהונחו פתאום לפניהם: "מלא אוכל, מים וממתקים. לאפות עם טונה, לבַּנה, טחינה, תירס וריבה. ב־24 שעות אכלתי משהו כמו 30 לאפות, אני לא מגזים. הגובה שלי 1.80 מ', ולפני החטיפה שקלתי 72 קילו. ירדתי שם 8 קילו, שכבר החזרתי אותם. אני זוכר שהדבר הראשון שרציתי כשהגעתי לארץ, זה לאכול המבורגר. וואי, איזה טעם היה לו. הכי טוב שיש".
למחרת בבוקר הודיעו להם שהם אמורים לחזור לישראל ב־18:00. העבירו אותם ברכב, כל פעם ארבעה חבר'ה, והובילו אותם אחרי רבע שעה של נסיעה למבנה חדש, שוב עם המון אוכל ושתייה.
היחס אליכם השתנה?
"היו מלא מחבלים חמושים סביבנו, אבל הם התנהגו טוב יותר, כאילו היה חשוב להם שנגיד בארץ שהתנהגו אלינו טוב. בגלל זה מילאו אותנו פתאום במלא אוכל".
בינתיים הצטרפו לשמינייה עוד שני חטופים, ליאם אור מקיבוץ רעים, ואיתי רגב שנחטף מהמסיבה ב"נובה". שעת השי"ן, 18:00, כבר חלפה, ולקראת 21:00, כששאלו לפשר העיכוב, נאמר להם שממשלת ישראל ביטלה את העסקה, והם לא משתחררים.
אופיר: "הייתי בדאון מטורף, אני לא יכול להסביר אפילו. תחושת פספוס של החיים אפילו, אבל ידעתי שיש סיכוי שאולי הם משקרים שוב, ובסוף הכל יסתדר".
ב־22:00 הצטרפה לחבורה ליאת אצילי, מורה להיסטוריה ואזרחות מניר עוז, שהוחזקה בדירה בח'אן יונס בידי מורה ועו"ד. כשתחזור, יתברר לה שבן זוגה אביב נרצח, וגופתו מוחזקת בעזה. אופיר לומד מליאם אור שליאת היא בעצם המחנכת של חברתו יובל.
סמוך ל־22:30, לפני שהם מועברים לצלב האדום, הם נדחסים, 11 ישראלים חטופים מרוטי עצבים, בוואן. ואז הרכב נעצר באמצע רחבה שבה עומדים כ־200 אנשי חמאס חמושים וסרט ירוק לראשם, במסדר צבאי.
שוב מלחיץ ממש.
"ממש, אתה לא יודע מה יכול לקרות. אולי מישהו יתפרץ עם נשק ויחסל אותי ואת כולנו. רק כשעברנו לצלב האדום, טיפה נרגעתי, אבל לא ב־100%".
רק במעבר רפיח, כשהם פוגשים נציגים ישראלים בפעם הראשונה, ואלה מדברים איתם בעברית ושואלים אם נדרש טיפול רפואי דחוף, אופיר נרגע. הוא מבין שהוא בידיים טובות. מורן סטלה ינאי מבקשת טיפול ברגלה, וכשהם מגיעים למעבר כרם שלום והוא רואה את חיילי צה"ל, הוא מבין שהוא בישראל.
בשלב מסוים נכנס לחצר הבית סבא "ג'וחא", הלא הוא יוסף אנגל, האיש והשפם. בשבועות לפני שנכדו שב מעזה, ליוויתי אותו במסע האדיר וההרואי, עת יחד עם יואב ושרון, ההורים של אופיר, הם הגיעו עד לקצה העולם כדי להציל את הילד. 14 נכדים יש לג'וחא, ואופיר הרביעי לפי הסדר. סבא אף הגיע עד לגבול עזה, והציע לחמאס לקחת אותו ולהחזיר את נכדו תחתיו.
גו'חא, שמוצאו הולנדי, הצליח להוציא עבור נכדו החטוף אזרחות הולנדית, שתקל אולי במו"מ, התראיין בהולנדית בכל הרשתות שם ובעולם בכלל, הביא לכאן את ראש ממשלת הולנד, וכולם במשפחה הפכו עולמות. ג'וחא, אב ששכל את בנו יאיר בפעילות מבצעית, גילה מסירות מדהימה, דאגה ומלחמה שלא פסקה עד הרגע שבו נכדו שב לחיק המשפחה ביום ההולדת של בנו.
ג'וחא: "בערב, כשהבינו שהוא חוזר, לקחו את שרון ויואב במסוק מהמנחת בשערי צדק לבסיס חצרים, ואנחנו, הסבים והסבתות יחד עם האחיות, נסענו לבית החולים שניידר. וכל הזמן דוחים ודוחים את ההגעה. לא ידענו מה קורה. לא ראינו טלוויזיה".
ג'וחא, שבין עיסוקיו הרבים היה לאורך שנים ארוכות הצלם של מרכז פרס לשלום, הנציח במצלמתו את רגע הנחיתה של המסוק ב"שניידר". "עמדנו מול המעלית וחיכינו. יוצא חטוף אחד ויוצא חטוף שני, ושלישי, ואנחנו בלחץ. בסוף אופיר יצא אחרון. האחיות אור ואביב התנפלו עליו ואחר כך ניגשנו יונית ואני, והתחבקנו ושאלתי אותו אם פגעו בו, והוא אמר 'סבא, לא עינו אותי'. שמנו עליו ישר סיכה של נעליים הולנדיות, כדי שיידע שיש לו אזרחות הולנדית".
אופיר מספר על רגע אחד בבית החולים: "זה היה חנוכה, והתזונאית כל הזמן דיברה שאחרי השבי צריך לחזור לאכול בהדרגה ועם תפריט מותאם ומאוזן, והכל בהשגחה. בסוף היא נכנסה לחדר שלי וראתה אותי עם שתי סופגניות. היא הייתה קצת בהלם, אבל צחקה ואמרה שזה בסדר".
ג'וחא, מה היה היום הכי קשה מבחינתך לאורך תקופת החטיפה?
"היום הראשון או השני, כשלא ידענו בכלל איפה הוא, ואם הוא בכלל חי. הייתי בכנסת עשרות פעמים. נאמתי בוועדות, התווכחתי עם חברי כנסת, חיפשנו כל הזמן פתרונות וזיהינו המון אטימות. כתבתי אפילו לגדעון סער עכשיו סביב כל סיפור החלפת שר הביטחון. כתבתי לו 'השתגעת, מה אתה עושה?'".
כשאופיר שב, הוא לא חזר כבר לבית הספר, אבל הצליח להשלים את כל המחויבויות שלו. הקשר עם יובל חזק מאי־פעם. תחילה הם עברו לגור במלון בים המלח, ועכשיו למגורים שנבנו עבורם בקיבוץ חצרים.
אופיר, יובל תחזור עם משפחתה לבארי?
"אני לא יודע אם הם יחזרו. לא ברור. יוסי מת בעזה, ועל אלי אחיו אנחנו לא יודעים כלום. אשתו ליאן והבנות שלהם, יהל ונויה, נרצחו".
גו'חא מספר על מספר ביקורים שעשה בבארי, אחד מהם התקיים חודש אחרי השבת ההיא, ב־10 בנובמבר, יחד עם נירה שרעבי, אשתו של יוסי. הוא לא מצליח להירגע מהמראות: "עשינו את כל המסלול מהרגע שנכנסו אליהם המחבלים הביתה. המזל של נירה ושלוש הבנות הוא פשוט בלתי יתואר. סביבה נרצחו יותר ממאה חברי בארי, ועשרות נחטפו. היא ושלוש הבנות היו יחד עם עוד אמא ושתי בנות, האחיות של עמית שנחטף עם אופיר".
ג'וחא מוסיף: "בסיור הלכנו מנקודת הצומת ששם המחבלים לקחו ברכב את יוסי, אופיר ועמית, ואז בתוך כל היריות, נירה מצאה עצמה לוקחת מזמרה ושוברת חלון כדי להיכנס לבית של חברה. הן התחבאו שם, ולא ידעו שבממ"ד נמצאת אישה מבוגרת, חירשת, שקיבלה הודעה מבתה להישאר שם. הן הסתתרו שם עד שבלילה החיילים חילצו אותם. אמרו להם לעצום עיניים כדי לא לראות את הזוועה סביב. כולן עצמו עיניים חוץ מנירה שראתה הכל".
באיזה מצב אתה מוצא עכשיו את אופיר?
"הוא יחסית בסדר. קצת השתנה, התבגר, מקווה מאוד שלא יגיע גם לנפילות. הוא פעיל ומתאושש מניתוח, נוסע לבארי ולחצרים ומבקר את חברתו שנמצאת עכשיו בשנת שירות באור עקיבא. אבל אנחנו בסיפור שלא רואים את הסוף שלו".
כמעט שנה אחרי, אופיר חי את החיים, והם מורכבים. "התחדדו לי החושים", הוא אומר. הוא זוכר הכל לפרטי פרטים, את המצב ההישרדותי שבו היה נתון. "יש ימים ויש ימים. אין הצפה של דברים, אני עדיין לא ממש מעבד ואני לא בטיפול פסיכולוגי".
יש לך שתי אחיות צעירות. איך הן מתנהלות בכל ההיררכיה המשפחתית, שבה אתה, הבכור, מקבל תשומת לב משמעותית?
"סיטואציה לא פשוטה, ואני מודע לזה. אחים ואחיות לעיתים קרובות נפגעים הכי הרבה, כי גם להן יש פה תפקיד בכל האירוע, ולא תמיד הן מקבלות את תשומת הלב הנכונה".
והקשר עם יובל, איך הוא היום?
"אין דברים כאלה. שנינו יודעים מה עברנו, וזה עשה חיבור חזק. יש בינינו הבנה עיוורת. גם הקשר בתוך המשפחה התחזק. אנחנו מדברים יותר, הם דואגים יותר".
יש לך משהו לומר לממשלה, לנתניהו?
"שיחזירו את החטופים, שיעשו את זה בכל דרך אפשרית. לאף אחד שם אין זמן".
אתה מאמין שהם על זה ב־100%?
"לא יודע".
האב יואב אומר שכל מה שהמשפחה עברה השנה, הוא נס תנ"כי: "דיברת עם אופיר על הניתוח שלו בברך, וזה נכון. המשוואות כל הזמן משתנות בשנה הזאת, וכל הזמן יש טוויסט אחר והדאגות אחרות".
איזה ילד קיבלתם בחזרה?
"שרון ואני עדיין מנסים להבין איזה ילד קיבלנו בחזרה. ילד עם טייטל, עם משקולת שלא תמיד רואים. אנחנו כל הזמן לומדים. מצד אחד רוצים לחיות כרגיל, אבל המצב לא רגיל. הוא היה שם חטוף, ואיך זה מתערבב אצלנו בחיים - זה עדיין בחקירה, וחץ מזה שהמקרה שלנו והחזרה הוא אומנם פרטי, אבל הוא חלק מאירוע שלם שלא נפתר. גם בגלל כל החטופים וגם בגלל יובל והמשפחה שלה, שכל כך נפגעה".
הוא מוסיף: "הם תכלס מהמשפחה שלנו. יוסי שרעבי ישב עם אופיר 54 יום, ואז עבר להיות עם איתי סבירסקי ונועה ארגמני, ואז בהפצצות של צה"ל המבנה קרס עליהם והוא נהרג, ואיתי כבר לא היה בחיים יומיים אחרי".
מבחינתך מה היה הכי קשה ב־54 הימים שהוא היה בעזה?
"כל ה־54 יום היו אירוע אחד, אבל הייתה העדות של נירה על כניסתם לרכב של המחבלים, ואז היה הפייק שאולי הסיעו אותם לחדר האוכל של בארי. לא ידענו כלום. הרי היו מאות גופות שלא נאספו בדרך לעזה. לא ידענו כלום".
"רק אחרי חמישה ימים קיבלנו מידע שהוא ברשימת החטופים, ורק אחרי חודש הצבא העביר אות חיים, אבל אם אתה רוצה רגע קשה בכל ה־54 יום האלה, זה השבוע האחרון, כשכל יום התפרסמה רשימה של עשרה שחוזרים, וכל פעם שאין טלפון והוא לא ברשימה - זה כדור בראש. משפחות אחרות היו מוכנות לשלם מיליונים רק עבור הזכות להיות ב'רולטה' הזאת. בסוף, בשתיים וחצי בלילה התקשרו ואמרו שהוא ברשימה", אמר.
יום הולדת 18 הוא היה בעזה. עוד שבועיים הוא בן 19. איך תחגגו?
"אנחנו חושבים מה לחגוג. הוא חזר ביום ההולדת שלי. הוא ואני לא אוהבים חגיגות ותשומת לב, אבל מבחינתי החזרה שלו היא הדבר החשוב. אשתי ואני יושבים בסלון ומסתכלים עליו. זה באמת נס, פלא. אני לא מאמין שהוא נחטף, ולא מאמין שחזר. אני יכול להגיד בדיעבד, שכשהיינו בתחתית הזבל, הייתי בסוג של עיוורון וטיפשות, הייתי בטוח שהוא יחזור. התקווה החזיקה אותי ואותנו".
מה אתה מאחל לו?
"רק נחת ושיהיה בריא. כל השאר יסתדר".
איך אתה והמשפחה יוצאים מהסיפור הזה?
"לי היו תופעות פיזיות אחרי שהוא חזר. גם לשרון קשה מאוד להכיל הכל. זה משליך פיזית ובריאותית ואולי נדע על זה בעתיד. אני יכול להגיד לך שבהרבה מקרים לאנשים סביב החטוף שחזר, לא פעם יותר קשה מלחטוף עצמו".
לאופיר, ילד יפה, רק בן 19, שחזר מהתופת, אין תוכניות לטווח רחוק. הוא היה בארה"ב בעניין החטופים, נסע עם ההורים לקוריאה הדרומית, ובגלל המתקפה האיראנית באמצע אפריל, הם "נתקעו" לשמחתו בתאילנד. הוא גם היה בהופעה של קולדפליי באתונה. בסוף השבוע של 7 באוקטובר, יובל והוא תכננו לרכוש כרטיסים להופעה, ולא הספיקו. כשחזר, השיגו וטסו.
הוא מראה לי קעקועים שצרב ברגל וביד - זוג קלפים עם המספר 54 - הימים בעזה, והקלפים שאיתם העבירו את הזמן, ואת הכיתוב "גם בחוסר מזל, צריך טיפת מזל".
בימים שבהם התאושש בשניידר עם כמויות אינסופיות של מבקרים שזרמו אליו, הוא נזכר שאביו יואב לקח אותו למטה החטופים, בלי להודיע לצוות שהם יוצאים, וכולם נבהלו. "אבא 'חטף' אותי מבית החולים, אבל אני צריך להיזהר כבר עם המילה הזאת".