"אנחנו בשבעה מתמשכת": משפחתו של ענר שפירא מדברת על החיים בלעדיו

תמרה, אחותו הצעירה של ענר, שעוד לא בת 15, כתבה את זה", משתפת שירה, אמו של ענר שפירא ז"ל. הילי ועלמא, שמשוחחות איתה בשיר, הן בנות 8 וחצי ו־11 וחצי. "אני לא יודעת איך מסכמים, אני לומדת מהילדים שלי איך, אני לומדת מהם יותר ממה שאני לומדת מכל אחד אחר".

זהו סוף ספטמבר. רוחות סתיו מנשבות בירושלים, ואנחנו מתיישבים בבית משפחת שפירא, כשנוף חייו של ענר נשקף מן החלונות, לשיחה עם הוריו, משה ושירה, כדי לנסות לסכם שנה לאירוע הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולאסון הפרטי שלהם. "אנחנו עוד בתוך הקושי מהרגע שזה קרה", אומרת שירה, "והתהליך הזה לא נהיה יותר קל, הוא הרבה יותר קשה. זה יותר זמן בלעדיו, יותר זמן לגעגוע, לחוסר. הורים שכולים מנוסים אמרו לנו בהתחלה שלומדים לחיות עם זה, שזה מסע לחיים. ובאמת גם בשלושים אמרתי שאני צריכה ללמוד איך להיות אמא של ענר כשהוא פיזית לא נמצא, וזה מה שאני עושה. הרי ענר נוכח, אני אמא שלו ביתר שאת אפילו. אנשים יכולים לחיות אחרי מותם בצורה מאוד־מאוד עוצמתית, וזה מה שקורה עם ענר. הפריצה שלו לתודעה הציבורית לאור מה שקרה היא רק מרכיב אחד. אבל המוזיקה שלו, האישיות שלו גם חיות איתנו, מאוד. למרות שפיזית הוא לא נמצא".

"אחרי שאנשים מאבדים את האהובים שלהם ויושבים שבעה, הם ישר אחר כך נופלים למים העמוקים", מוסיף משה אביו של ענר, "העולם ממשיך להתנהל והם צריכים להתאים את עצמם לקצב של העולם. אבל לצערנו, העולם שלנו עדיין עם הרבה עצב מסביב, כך שאבלים לא צריכים להתאים את עצמם לקצב אחר. רק אתמול בלילה חזרתי מהלוויה של סרן דניאל מימון טואף ז"ל, שהיה סמ"פ בגדוד שקד, הוא נכד של חברים. לכן אני אומר שאנחנו בעצם בשבעה מתמשכת, זו אומנם שבעה בלי מבקרים אבל כך זה מרגיש. התחושות האישיות שלנו תואמות להלך הרוח בחברה".

שירה: "התקופה הזאת, כרגע, כן יותר קשה מכיוון שהחברה הישראלית מתכוננת ליום השנה, ל־7 באוקטובר והעיסוק בזה רב, כך שהתחושה היא שהכל חוזר. אבל מבחינת הנפש, היא לעולם לא נרגעת, ולכן זה מין רצף של קושי".

בשורותיה הקשות של המלחמה גם הגיעו לסביבה שלכם.
משה: "נכון, מהכיתה של ענר יש עוד שני חללים, ומבית הספר שלו חמישה. הם כולם אנשים שאנחנו מכירים, חברים של ענר, כמו הירש גולדברג־פולין ובן זוסמן ז"ל. בן הגיע לנחם אותנו בשבעה יחד עם סבא שלו ואחר כך מצאתי את עצמי מנחם את המשפחה של בן".

לפני שבועות בודדים סיים משה את חובת אמירת הקדיש. "היה לי מאוד קשה להיפרד מהקדיש", הוא משתף. "היופי ביהדות הוא שגם כשאדם איננו, הוא מכתיב לך את סדר היום, ולענר הייתה נוכחות מוכתבת בסדר יום שלי ב־11 חודשים הללו. הייתי צריך כל פעם לרוץ, לתפוס מניין. הייתי צריך לדאוג לילד שלי במצב שהוא נמצא עכשיו. לכן להיפרד מהקדיש היה כמו פרידה נוספת, וזה גם היה מזעזע, כי זה היה בשבת שנודע לנו שהירש נרצח".

הבשורה על רצח ששת החטופים במנהרה ברפיח הגיעה לאוזני הציבור במוצאי שבת, ביום האחרון של אוגוסט. אחד הנרצחים כאמור היה הירש, חברו הטוב של ענר. "כשהירש נהרג, מבחינתי זו הייתה עוד מכה", אומר משה.

שירה: "זה החזיר את כל הבית לשבוע של 7 באוקטובר, עם כל הלחץ, המתח ואי־הוודאות".
משה: "כל הזמן חשבנו שהירש יחזור וקיווינו שהוא יהיה עוד נפש שענר הציל. קיווינו לשמוע ממנו על ענר ברגעים האחרונים שלו".
איך בישרו לכם על המוות של הירש?
שירה: "זה היה בדיוק כמו בשבעה. היינו פה כולנו, עם כל החברים שלהם".
משה: "החבורה של ענר והירש זאת חבורה מאוד קטנה ומגובשת".
שירה: "במוצאי אותה שבת החברים תכננו מסע רגלי לכיוון המיגונית ולכיוון עזה, לצעוק להירש מהגבול. אבל אז התחילו השמועות והם מיד באו לכאן. ישבנו כאן כל הלילה, סביב הלחץ והשמועות".
משה: "אמרנו תהילים ביחד".
שירה: "בכינו, התפללנו בטירוף, קיווינו, דיברנו, היינו ערים כל הלילה. בהתחלה היה איזה רגע של תקווה שאולי זה לא נכון. אבל בסביבות 4:00 בבוקר ההורים של הירש שלחו לנו הודעה שזהו".
משה: "ברוך דיין האמת".
שירה: "מאז, הילדים נכנסו שוב לתוך אותו סוג של אבל. אנחנו כל הזמן באבל, אבל עכשיו הוא יותר אינטנסיבי. הם תכננו מראש לטפח מעיין לכבודו של ענר, והם היו אמורים להתחיל אבל הוא יהיה כבר לכבוד שניהם".

ב־6 באוקטובר 2023 התכנסה כל המשפחה על גג הבית החדש. היה זה ערב שמחת תורה ויום ההולדת של טליה, אחותו של ענר. שירה: "היינו כל המשפחה, אחרי הרבה זמן שלא היינו כולם. הבת השלישית הייתה בהודו, וענר היה בצבא כל הזמן, כך שרוב החגים הוא לא יצא. בכיפור הוא כן יצא והלך להתבודד ביער. היה לו מנהג כזה עם החברים".
משה: "עם הירש".
שירה: "כן. הם היו ביער עמינדב. הם הלכו להתבודד, להתפלל, לחשוב. אז בעצם זו הייתה הארוחה היחידה בחגים, אפשר להגיד, שהיינו כולנו ביחד. היא הייתה מאוד חגיגית והיה לנו מאוד כיף. כשסיימנו, אני זוכרת שהוא בא, לקח קצת שוקולד, לא את כל החבילה, אז כבר אמרתי לו שייקח הכל. לקח גם עוגה, עוגיות והלך".

בשבת השחורה ההיא האזעקות נשמעו גם בירושלים. "משה היה בתפילה", משחזרת שירה, "ואני עוד לא הלכתי. ואז אמא שלי, שגרה קרוב, באה באזור 8:30, דפקה בדלת ואמרה 'התחילה מלחמת יום כיפור שתיים'. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל אמרתי לעצמי שעכשיו בטח יקפיצו את ענר, שהיה בחופשה, והוא יהיה בלחימה. הרי ענר היה מוצב במוצב סופה. לכן היה לי ברור שתוך שנייה יקפיצו אותו, וזה באמת מה שהיה, הוא באמת הוקפץ".

מה עשית?
שירה: "הלכתי לבית הכנסת. אף אחד עוד לא הבין את ההיקפים, לכן כן הלכתי. גם היה ויכוח לאיזה בית כנסת ללכת, כי יאיר אחי היה חתן תורה בארמון הנציב, אבל הילדים אמרו לי שזה לא הגיוני ללכת חצי שעה כשיש אזעקות בחוץ, אז הלכתי לבית הכנסת שממול לבית, אבל אחרי אזעקות נוספות, אמרתי שזה לא הגיוני שהילדים בבית ואני לא איתם, אז חזרתי הביתה. משה עוד נשאר בבית הכנסת ואני חזרתי הביתה, נכנסנו לממ"ד, יצאנו מהממ"ד".

ובשלב הזה את בכלל לא חושבת על האופציה שמקום הבילוי שבו ענר נמצא מסוכן?
"ממש לא. לא ידעתי שתקפו את המסיבה, לא ידעתי כלום. רק חשבתי שאני צריכה להתקשר לענר, כי עוד רגע הוא ייכנס ללחימה, אבל כל כך לא הבנתי את גודל האירוע שאמרתי שאני לא רוצה לחלל שבת, לכן אני אחכה שמשה יחזור מהתפילה, ואז לפחות נחלל שבת רק פעם אחת וששנינו נספיק לדבר איתו. זה מה שעבר לי בראש. חיכינו שמשה יחזור, התקשרנו והטלפון היה סגור. נורא התבאסתי, יצאתי לגג, ואמרתי לעצמי איזו מטומטמת, הייתי צריכה כבר להתקשר אליו, עכשיו פספסת את ההזדמנות לדבר איתו, הוא בטח כבר בלחימה, אבל אז שלי, חברה של ענר, התקשרה".

ועניתם?
"כן. שאלנו אותה אם היא דיברה עם ענר, והיא אמרה לנו שרק בבוקר, והיא דואגת לו בגלל כל מה שקרה במסיבה. שאלתי מה קרה, והיא ענתה שמחבלים תקפו את המסיבה. ואני התחלתי לצרוח כמו משוגעת. אמרתי 'זה לא קורה, זה לא קורה, זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות, זה לא קורה'. ככה, שעה. למרות שלא ידעתי שום דבר. באיזשהו שלב יצאתי לעמוד ליד האדניות בחוץ, כי לא רציתי להיות ליד הילדים, זזתי הצידה וכמעט דפקתי את הראש בקיר ואמרתי שוב 'זה לא קורה. זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות. זה לא קורה', ואז, אני רואה פתאום את החבר של טליה (כיום בעלה - מ"ב), ואני חושבת שאני הוזה, אני לא מבינה איך זה יכול להיות, כי הוא מכפר סבא וזה שבת, חשבתי שאיבדתי את זה".

למה הוא הגיע?
"הקפיצו אותו למלחמה, ובדרך, כשהוא יודע שהוא יוצא למלחמה, הוא החליט לעבור פה ולתת לטליה את הטבעת, הם עמדו להתארס. ואז התחילו הטלפונים".
משה: "דיברנו עם המפקד שלו, והוא אמר לי, 'תשמע, דיברתי עם ענר כבר ב־6 והוא אמר לי שהוא בדרך, בינתיים הוא היחיד שעוד לא הגיע'. ענר אמר לו שהוא עוד חצי שעה מגיע, שהוא נמצא קרוב".

אך ענר, הירש, יועד פאר ועדי קאופמן, שיצאו יחד מהמסיבה עם פרוץ המתקפה, שמעו את רעש ההפגזות ואת קולות הירי והחליטו להיכנס למיגונית. עדי הייתה היחידה ששרדה.
"השבת עצמה הייתה מזעזעת", אומרת שירה, "התחלנו שיחות ובירורים, אבל את לא יודעת מה לעשות. בכל פעם שאמרתי שאני נוסעת לאנשהו, אמרו לי 'אין לך מה לנסוע'. ואז היו לנו כל הזמן תקוות לאור כל מיני רשימות שצצו. של מי שנמצאו בטוחים בפטיש, בסעד, אבל הן לא היו נראות לי כמו רשימות שמתארות מי ניצל, אלא רשימות מהמסיבה, והן באמת היו לא אמינות. הייתה פה עוגת יום הולדת, ואחרי אחת הרשימות, שכן הייתה נראית לנו אמינה יותר וענר הופיע בה, ממש שמחנו. משה ואני התחבקנו, אמרנו 'ברוך השם', דיברנו על ההודיה שנעשה פה, ואז הילדים רצו לאכול את העוגה ואמרתי להם לחכות, שנדבר איתו ואז. אבל במוצאי שבת הלכנו לתחנת משטרה בירושלים לתת דנ"א".

למחרת יגיעו שני זוגות הורים ללהב 433 באיירפורט סיטי: הוריו של ענר והוריו של הירש. שני זוגות הורים לשני חברים טובים, שסיפורם מתחיל באותו האופן אך מתפצל באכזריות. "כשהגענו לשם עם ההורים של הירש בבוקר, הם הבינו שדרכינו התפצלו. האיכון האחרון של ענר היה ב־8:09 מהמיגונית, למרות שעוד לא אמרו לנו שמצאו את הטלפון. ואת הטלפון של הירש איתרו בשבת, בעזה, מעבר לגבול. אז הם הבינו שהאירוע הוא אחר, אני עוד לא בדיוק הבנתי את זה".

משה: "בשלב הזה גם לא יכולנו לדעת בדיוק מה קרה, כי זיהוי הגופה נערך הרי רק ביום חמישי לאחר מכן. כך שבין יום ראשון ליום חמישי התחזית האופטימית שלנו, אחרי שניצולים מהמיגונית התחילו לספר לנו מה קרה, הייתה שהוא פצוע קשה".

ניצולים מהמיגונית מדברים איתכם בשבת?
"הם צלצלו ביום שני. ולקח שבועיים עד שהם ממש הגיעו לפה, כולם היו בשוק נוראי".
שירה: "ביום שני, בסביבות הצהריים, הגיע לפה חבר טוב של המשפחה של הירש וישבנו עם כל החברים של הירש וענר כאן על הרצפה, עוד לא היה פה שולחן. והוא אמר, 'אתם צריכים לשמוע את זה'. ואז הוא התקשר לבחורה, שמה עמית, והיא אחת הניצולות. השיחה איתה הייתה הדפיקה בדלת מבחינתי".

למה? מה היא אמרה?
"הוא התקשר ושם אותה על רמקול, כך שכולנו שמענו ביחד, והיא כמובן הייתה בטראומה, זה היה יום וחצי אחרי שהיא ניצלה מהתופת הכי גדולה שיש. לכן גם לא רצינו ללחוץ, כי הבנו שהיא עברה משהו מאוד קשה, אבל היא אמרה, 'ענר הוא גיבור, הוא ניהל את האירוע, הוא הרגיע אותנו, בזכותו אני חיה. בזכותו אנחנו חיים'. עוד לא ידענו על הרימונים, אלא רק שהוא הרגיע את כולם ושבזכותו היא חיה. ואז יצא לי, 'איזה גיבור, גיבור ישראל', ואני לא יודעת מאיפה בא לי הביטוי הזה, כי הוא לא היה שגור על לשוני, אבל הבנתי שמדובר כאן באיזושהי גבורה".

היא אמרה מה קרה לו?
"היא אמרה שהוא נפצע מאוד קשה".
משה: "היא אמרה שהיא ראתה אותו נפצע, אבל היא לא יודעת מה קרה".
שירה: "ויום למחרת, בשלישי בצהריים, קיבלנו טלפון מאבא של איתמר, הניצול שצילם את התמונה של ענר. הוא התקשר לעיריית ירושלים כדי לחפש אותנו".
משה: "כשענר נכנס למיגונית, הוא אמר להם 'שלום, קוראים לי ענר שפירא, אני לוחם בסיירת נח"ל, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר'. הוא גם אמר להם שהוא הבין מהמפקד שלו שיש חדירה של מחבלים ונתן להם ודאות על מה שקורה, והם הרגישו בידיים טובות. ואיתמר, שצילם את התמונה, שירת בעורב גבעתי, והוא לא זכר בדיוק את השם אבל שם המשפחה שלו הוא גם שפירא, אז הוא זכר את זה ושאל את החבר'ה שלו, אם הם מכירים 'עידו שפירא מהנח"ל'. אמרו לו שזה לא עידו, אלא ענר והוא מירושלים. אז הוא, יחד עם אבא שלו, התקשרו לעיריית ירושלים ואז אלינו. הוא סיפר לנו את כל הסיפור".

הצבא גם נכנס לתמונה בשלב הזה?
שירה: "בהתחלה אף אחד לא דיבר איתנו. ואז, ברביעי בבוקר הגיעו לפה שני קצינים. הם התיישבו והקריאו לנו מדף: 'בנכם ענר שפירא אינו בין החטופים, אינו בין הפצועים, אינו בין ההרוגים, איננו יודעים היכן הוא'. שאלנו אותם אם הם יודעים את הנ"צ של המיגונית, הם לא ידעו. אם הם יודעים על הרימונים, הם לא ידעו. אם הם יודעים משהו על הניצולים, גם לא. בימים האלה גם שלחנו את כל החברים שלנו לחפש בשטח, לבדוק שהוא לא זרוק במיגונית ופצוע, או באיזו תעלה. התקשרנו לכל בתי החולים, והוא לא היה בהם. לכן התקווה היחידה שלנו הייתה שהוא חטוף, פצוע בשיפא. אני באמת לא יכולה לתאר מה עוברות משפחות החטופים. אנחנו עברנו את זה שבוע וזה היה נורא".

כשכולם מספרים לכם שהוא פצוע קשה, הם בעצם כבר יודעים שהוא הרוג?
"כן, אבל הם לא רצו להגיד. אני כבר מ־11 בבוקר בשבת הרגשתי את זה בלב. אבל את עוד נאחזת בתקווה. בחמישי אחרי הצהריים באו, דפקו בדלת ואמרו שיש גופה. שיש זיהוי של המשטרה אבל לא זיהוי של הצבא".

אתם ראיתם את הגופה?
"לא, החלטנו שלא, רצינו לזכור אותו כילד היפה שהוא היה".
משה: "אמרנו שאנחנו חייבים לערוך את ההלוויה למחרת, ביום שישי".

למה?
"כי ביום ראשון לאחר מכן הייתה יום הולדת לבת שלנו, עלמא, ולא היינו מוכנים שהקבורה של אחיה תהיה ביום ההולדת שלה. כל הלילה היינו ערים בשביל לקיים את הלוויה בשישי ובסוף הצלחנו, הודענו שהיא מתקיימת שעתיים לפני".

בעולמות הטיפול מדברים לא מעט על תגובת ההורה לאירוע טראומטי ועל ההשפעה של כך על הילדים, זה משהו שחשבתם עליו?
שירה: "אני לא זוכרת שהחלטנו את זה, זה פשוט היה ברור לנו שחוגגים לה. זו הייתה האינטואיציה הראשונית. היה לנו מאוד ברור שחייבים להמשיך ולהסתכל על כל הילדים, ולא לאבד את הפוקוס הזה. לשמוח עם מה שאפשר לשמוח. נכון שבשלב ההוא זה היה בעיקר לציין את מה שאפשר לציין, אבל אחר כך חיפשנו דרכים גם לשמוח בתוך הדבר הזה. אומרים שגלגל החיים חזק מאיתנו, זה נכון. גם יש לנו מנהג בבית שחוגגים בבוקר יום ההולדת, לא משנה מה".
משה: אור לבוקר".

"אור לבוקר"?
שירה: "בימי ההולדת של כל אחד, אנחנו חוגגים מוקדם בבוקר, לפני שמתחילים את היום, וכל אחד מברך את חתן/כלת יום ההולדת. זה לוקח זמן, אנחנו הרבה אנשים, אז כל אחד מקבל שמונה ברכות אישיות".

וכך היה גם לפני שנה ביום הראשון לשבעה?
"כן, התפילה נקבעה לשבע בבוקר. אז בשש ורבע בערך התאספנו לחגוג לעלמא יום הולדת, השנה תהיה לה בת מצווה. בדרך כלל אנחנו יושבים מסביב לשולחן, אבל מכיוון שזה היה בשבעה, שמנו מפה על הרצפה וישבנו מסביב למפה. בירכנו אותה, והחברות הביאו עוגות ואפילו הייתה מתנה שמישהו הצליח לארגן איכשהו. ובחמישה לשבע כבר הגיעו הראשונים לתפילה של השבעה".

משה: "העוצמה טמונה במשפחה בסופו של דבר. החוסן להתמודד עם האבל ולהמשיך הוא החוסן המשפחתי. כל החיים חשבתי ככה, כל החיים חשבתי שהמשפחה היא הדבר העיקרי והמשמעותי ביותר שיש. היא מקור השמחה, הגאווה וגם הצער. השמחות הכי גדולות תמיד יהיו בקרב המשפחה, ולצערנו גם הצער הכי גדול יהיה בקרב המשפחה".

ענר הוא הבכור מבין שבעה אחים ואחיות. "הוא היה איש משפחה בכל רמ"ח אבריו", אומרת אמו. "הוא גם היה מוקף במשפחה משני הצדדים שלנו, אבל הוא גם ממש היה האח הבכור. הוא אפילו היה מעורב בגידול של האחים הקטנים. היה לו מאוד אכפת מה יהיה איתם, איך הם. הוא ראה את עצמו ממש כזרוע ארוכה שלנו, כמחנך".
משה: "לפעמים כזרוע מקבילה גם". ושירה מוסיפה בחיוך: "לפעמים זרוע יותר חשובה. הייתי מתייעצת איתו הרבה על גידול הילדים. משה היה צוחק עלינו".

מה היית שואלת אותו?
"הייתי מתייעצת איתו לגבי כל ילד, הוא היה כמו מנטור, שמכיר את הנפשות הפועלות הכי טוב, עם הכוונות הכי טובות".

הכוונות הטובות של ענר באו לידי ביטוי גם ביצירה שהותיר אחריו. במרץ האחרון, ביום ההולדת של ענר, שאליו לא זכה להגיע, הוציאה המשפחה אלבום אי־פי (מיני אלבום) ובו שישה שירים. אחד מהם הוא השיר "שנאת אחים". "ורק אני חושב שהוויכוח מיותר / או שגם אתה איתי לא שם בזה ת׳אף / עוד יום שחלף לו בלצעוק אותו דבר", שר ענר והטקסט שנכתב מהדהד את התחושה ששוררת עכשיו, ממש בימים אלה.

"זה מועמד ל'שיר השנה'", מציינת שירה. "ענר תמיד דיבר נגד שנאת אחים ובעד אחדות. הוא לא רצה להתעסק בפלגנות מיותרת ובחלוקה בין 'אנחנו' ל'הם'. לכן גם רצינו להוציא את השיר מהר־מהר אחרי שזה קרה, כי חשבנו שזה מאוד בוער ועכשיו זה מרגיש שזה עוד יותר בוער. חשוב לנו לדבר על המסר בשיר הזה ובשירים אחרים שלו שאנחנו עומדים להוציא באלבום המלא, שמבטאים את האמונה בערך האדם, ברוח האדם, את החובה והאחריות של כולנו".

"ענר גם תמיד היה מצייר", היא מוסיפה. "מאז שהוא היה קטן, הוא היה מצייר בלי סוף, וכותב. הוא השאיר הרבה מחברות מלאות ברעיונות שלו ובציורים שלו. אלה דברים ששמנו לב אליהם עוד לפני 7 באוקטובר, גם בחייו אמרתי שהוא מנצל את הזמן בצורה שלא תיאמן, הוא בנה לעצמו אולפן, היה לו דרייב מדהים למוזיקה וליצירה, הוא היה עושה מוזיקה גם עם האחיות שלו".

משה: "בהלוויה של ענר אמרתי שהוא לקח שעה של גורל והפך אותה לשעה של ייעוד. ובאמת, מה שהוא עשה בסוף חייו היה מעשים שהוא דיבר ושר עליהם כל החיים. זאת אומרת, זה לא רק תשעת הרימונים שהוא הדף. אלא ענר תמיד נלחם נגד עוולות. אם הוא היה חושב שמישהו פועל לא כשורה, הוא היה אומר לו את זה בפנים. היו לו עמדות מאוד מוצקות, אבל הוא לא הלך לשום הפגנה, הוא לא חשב שזאת הדרך הנכונה לפעולה. למרות שהוא היה אנרכיסט בתודעה שלו, אבל זאת תודעה שבעצם מדגישה את האמונה בטוב שבאדם".

"מנסה לדבר מאבד את הקול / עברנו הרבה לא מעבד את הכל", כתב עוד ענר, "שמים אזיקון על היד שלי / הם משתיקים 'תי / כל אחד מנסה להפיל 'תי / למחות זה יקים 'תי / כולה רוצה ת'ביטוי זכות היסוד".

"בשנה שעברה הייתי שייך לקבוצה של 'הציונות הדתית בעד הסכמה רחבה', סביב הרפורמה", מספר משה, "ובהפגנות מחוץ לבית הנשיא בירושלים, היינו תוקעים בשופר בסוף העצרת. לאט־לאט כבר הפכנו להיות קבוצה גדולה של תוקעים בשופר. היו שם רפורמים, אורתודוקסים, משמאל, מימין, זה הפך להיות משהו באמת עוצמתי. לכן, לפני יום כיפור אמרתי לענר לבוא לשמוע אותי, למרות שהוא לא הלך לשום הפגנה, לא בעד הרפורמה ולא נגד הרפורמה. אבל שכנעתי אותו לבוא, והוא בא עם אחותו, ועם החבורה שלו, ורגע לפני שאני עולה על הבמה אני מקבל ממנו הודעת וואטסאפ: 'אבא, חתכנו. ניפגש בבית'. שאלתי מה קרה, שיישאר כמה דקות ואז נלך לשבת לשתות בירה. אבל הוא אמר לי שהדובר לפניי, שהיה פצוע ממלחמת יום כיפור, דיבר בעד סירוב פקודה, וענר לא היה מוכן להיות במקום שבו מדברים על סירוב פקודה. שאלתי אותו איך זה, הוא הרי היה מדבר עם כל אחד, עם כל עמדה, והוא ענה לי: 'היינו בג'נין בדיוק, זה לא משחק מה שיש לנו פה עכשיו'".

בשנה שחלפה נוסף עוד חלק לשיר "שנאת אחים", והוא הפך לדואט בין הזמר שאנן סטריט לבין ענר ז"ל. "אף פעם לא עשיתי דואט עם מישהו מת", שר שאנן, "ואם להגיד'ך ת׳אמת ענר / אנ'לא בטוח שזה היה לי חסר / אבל אלוהים ככה אומרים רוצה ת׳טובים ביותר אצלו / במקום בינינו פה ואם כל זה נכון / אז ברור שמקומך איתו / בחייך לא הכרנו ואני רק עכשיו נחשף / יש'ך אוהבים הנה עוד אחד נוסף / הנה עוד אחד שותף הנה עוד אחד מסכים / להילחם כל יום נגד שנאת אחים (….) ועוד שומרים לך מקום בסירה / אז אל תדאג אם תגיע יש שם מישהו שת׳מכיר / שומרים לך מקום בסירה / ועל הבר יש כיסא אחד לך וכיסא אחד להירש". 