עוד מספר ימים נציין שנה למלחמת ״חרבות ברזל״ ולטבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה שבוצע על ידי מחבלי חמאס. בינתיים, בקצה השני של הארץ, בגבול הצפון, נדמה שגורמי הביטחון החליטו לא לקחת סיכון ובמין מכת מנע - להדוף את מחבלי חיזבאללה ולחסל את תשתיות הארגון בכניסה קרקעית ללבנון - טרם יחליטו לבצע בהינתן פקודה את התוכנית לכיבוש הגליל שנוסדה על ידי הארגון ותוכננה לצאת לפועל על ידי כוח רדואן.
תוך ביצוע הטבח בדרום על ידי מחבלי החמאס ב-7 באוקטובר, תושבים רבים מיישובי וקיבוצי הצפון הצמודים לגדר, הבינו שהם עלולים להיות הקורבנות הבאים, לכן נסו על נפשם, בחוסר ודאות מוחלט למה צופן עתידם. הם חיכו לתשובות של מקבלי ההחלטות, תוך כיסופים רבים לביתם בגליל. תושבים אחרים, מיישובים צפוניים שלא פונו - נאלצו לחיות תחת אש יומם וליל ולנסות לחיות במין שגרת מלחמה.
הותר לפרסום: סרן איתן אוסטר, לוחם ביח' אגוז, נפל בקרב בדרום לבנון
עכשיו ניתן לספר: סוכל פיגוע בבית כנסת בדרום הארץ | צפו בתיעוד
בימים האחרונים, עם הודעת דובר צה״ל על כניסת כוחות הצבא ללחימה קרקעית בלבנון, ניתן לומר שלתושבי הצפון חזר החיוך לפנים - עם תקווה להמשך. רבים מהם המתינו זמן רב לכניסתו הקרקעית של צה"ל ללבנון, מהלך שלדעתם הכרחי להבטחת ביטחונם ולהשבת השקט לאזור.
אחרי חודשים של אי-ודאות ופינוי ממושך, המהלך הצבאי עורר תחושות מעורבות בקרב התושבים – מצד אחד, תקווה לחזרה הביתה, ומצד שני, חשש גדול מהמחיר הכבד שייתכן ותגבה הלחימה. התושבים, שמבינים את הצורך בפעולה נחרצת כנגד חיזבאללה ואיום הפלישה הקרקעית של כוחות רדואן, מביעים תקווה לצד דאגה עמוקה לשלום החיילים שבחזית.
רפאל סלאב הוא אחד ממובילי ״נלחמים על הצפון״, ארגון שהוקם בעקבות המלחמה, אשר מייצג אלפים מתושבי הצפון שמתנגדים להסדר מדיני עם חיזבאללה - ובעד התמרון הקרקעי בלבנון. הארגון הוקם רק לפני כחמישה חודשים, ומאז כבר הפעיל לחץ רב באמצעות הפגנות, הופעה בכלי התקשורת ובכנסת על מקבלי ההחלטות לא להכנע להסכם עם ארגון הטרור. הם איימו מספר פעמים כי לא יחזרו הביתה - במידה שלא תתבצע כניסה קרקעית שתנטרל את יכולות חיזבאללה.
סלאב, תושב קריית שמונה שפונה עם משפחתו לירושלים בתחילת המלחמה, מספר על מאבק הארגון: ״ניהלנו מלחמה ארוכה כדי להכנס להכרעה בלבנון, ואני מרגיש שהשפענו על מקבלי ההחלטות ולחצנו עליהם לקבל החלטה נכונה. אין מנוס מכניסה קרקעית כדי להשיב את תושבי גבול הצפון הביתה״, הוא אמר.
״הצבא כעת מייצר הרתעה בשטח, מטפל בתשתיות התת קרקע - ובעצם משנה את מפת הביטחון האזורית. אנו שמחים שהמאבק שלנו נשא פרי״, המשיך. לדבריו, התושבים המפונים והלא מפונים בצפון חיכו בסבלנות תקופה ארוכה לפעולה, אך היה ברור להם שהצבא צריך קודם כל לנטרל את החמאס, להחזיר את החטופים - ולהשיב את תושבי הדרום לביתם.
״טרם המלחמה ובמהלכה, המחבלים היו קרובים לגדר הגבול, ורצועת הביטחון הייתה בתוך שטח ישראל, בבית שלנו״. לדבריו, הכניסה הקרקעית ללבנון מעניקה לתושבים תקווה אמיתית: ״סוף סוף ישנה תחושה שמטפלים בבעיה בצורה רצינית, שיביאו ביטחון אמיתי לאזור. שנה שלמה מחוץ לבית, ואף אחד מאיתנו לא האמין שבאמת יתקפו את נסראללה ויכנסו ללבנון, ופתאום אנחנו רואים את זה קורה – וזה מעניק אופטימיות, שצריך להמשיך לטפח״, אומר בהתרגשות.
״במבט לעתיד״, הוסיף, ״יש צורך להגדיר אזור ברור שיהווה ׳שטח השמדה׳ ללא אפשרות גישה״. סלאב סבור כי על צה״ל ליצור אזור בגבול לבנון, בדומה למודל קונטרה, שבו לא תתאפשר כל כניסה. ״אזור חיץ זה - קילומטרים בודדים בתוך שטח דרום לבנון, יהיה היחיד שיספק לנו ערבות מפני ירי נ״ט או ניסיונות חדירה – אותם איומים שבעטיים פונו תושבי הצפון״.
עוד אמר כי ״יש להבטיח כי בכל הסכם עתידי, תינתן לצה"ל הסמכות המלאה לאכוף את קיומו של האזור הזה, שאינו "רצועת ביטחון" - אלא שטח אסור לכניסת אזרחים ומחבלים כאחד, שלא תהיה להם כלל אפשרות להגיע לגדר הגבול. חשוב שהאזור יהיה כמה שיותר עמוק בתוך שטח לבנון, כך שהמרחק מהגבול הישראלי יקטין את הסכנות״.
״ראינו את האזעקות במרכז הארץ במהלך השבוע והשינוי בהנחיות, ומתחילים להרגיש את מחיר המלחמה גם שם. תודה לתושבי המרכז על אורך הרוח, הסבלנות וההבנה שהאירוע הזה הוא לא רק עניין מקומי שלנו, אלא לאומי. התקווה שלנו היא שהשקט לא ישוב רק לצפון, אלא לכל מדינת ישראל. נאחל הצלחה לכל חיילי צה"ל. יש כאן הזדמנות היסטורית לשנות את פני המזרח התיכון״, חזר ואמר.
במהלך המלחמה, רעות נון, בת 43 ותושבת קיבוץ כפר בלום הלא מפונה בגליל העליון, נשארה בביתה יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם. כמה שעות לפני פרסום הכניסה הקרקעית של צה״ל, התחוור לה שמשהו חריג מתרחש באזור: "כבר לפני ההודעה הרשמית שיצאה, שמענו והבנו שמשהו יוצא דופן קורה סביבנו. בשעות הערב המוקדמות החלו פיצוצים אדירים, שהבהירו לנו שזהו שינוי מהותי, עליית מדרגה באירועים. בשלב מסוים, כבר לא היה ספק – הכניסה הקרקעית החלה״.
״בנוסף, ראינו תנועה חריגה של כלים צבאיים רבים ושמענו הפצצות בעוצמה שלא היינו רגילים לשמוע בשנה האחרונה. מהמועצה ניתנה לנו ההנחיה להישאר בבתים, קרובים למרחבים מוגנים, ולא להסתובב שלא לצורך – הנחיות שאנו כבר מכירים היטב מהתקופה האחרונה״, אמרה.
״הרגשות שלנו מעורבים. מצד אחד, ישנה שמחה עצומה על מהלך שכל כך קיווינו שיתחיל – משהו שכבר לא האמנו שיקרה אי פעם. המחשבה הייתה שהפתרון יגיע דרך הסכם עם חיזבאללה, ומשמעותו מבחינתנו היא לוותר על החיים שלנו בצפון כפי שהכרנו אותם ולעזוב את האזור מחשש לטבח נוסף. אבל כשהמהלך יצא לדרך, נוצרה תחושת הקלה והבנה שסוף-סוף יש פתרון באופק", היא תיארה.
עם זאת, רעות שיתפה גם בפחד והחשש מהמצב הנוכחי: "אנחנו חיים בצפון, 5 ק״מ מהגבול, בלב ההתרחשויות, ומרגישים שהמלחמה מתנהלת לנו מתחת לאף. הילדים שלי עברו שנה שלמה קשה מאוד, וכעת הם צריכים להתמודד עם תקופה נוספת, קשה יותר. אני לא בטוחה שהנפש שלהם תעמוד בזה״, היא אומרת בכאב.
רעות התייחסה לתחושותיה לגבי השהות בצפון במהלך תמרון קרקעי: "לא היינו צריכים להישאר פה כשהדבר הזה קורה, בטח לא הילדים והנשים. הפחד שהילדים חווים הוא בלתי נסבל. אנחנו לא יודעים מה יקרה עכשיו. עומדים בפנינו ימים קשים, מלאי פיצוצים, ירי ארטילרי, אולי ירי מסיבי של רקטות שיאלץ אותנו לשהות ימים בממ"דים. או שאולי יהיו ניסיונות חדירה, תרחישים שאנחנו ובטח שלא הילדים צריכים לחוות״.
היא המשיכה לספר על חוסר הוודאות שהמשפחה ניצבת בפניו, והביעה צורך הדחוף לפינוי אזרחים מאזורי קו העימות: "אולי עכשיו צריך שמישהו ממקבלי ההחלטות יתעורר ויגיד – התחיל המהלך הקרקעי, בואו נפנה את מי שלא צריך להישאר כאן? אנחנו באזור מלחמה״.
"עם כל הקושי הרב, אנו נותנים את הגב לצבא, מאמינים שהם עושים כל מה שאפשר כדי לייצר מקום בטוח עבורנו. גם אם הלחימה תקח עוד שנה, נחכה כדי שיעשו מה שדרוש כדי להשיב ביטחון - והעיקר שיחזרו הביתה בשלום. אני חושבת על האימהות שהילדים שלהן שם, בתוך הקרב, ורוצה רק לחבק אותן״, תיארה.
״חשוב למצוא פתרון למציאות הביטחונית הזו, כי כך אי אפשר לחיות. אני מקווה שהלקח מהטבח הנורא של ה-7 באוקטובר יישמר לשנים ארוכות - ולא יחזור על עצמו בצפון. אני מאמינה בצבא שלנו – יש לנו צבא חזק וחכם, שאין כמוהו בעולם״.
ברוך לגזיאל, תושב וחבר ועד אבן מנחם, יישוב המפונה כבר כמעט שנה - ביטא תחושות מעורבות כלפי הכניסה הקרקעית: ״מצד אחד, אנחנו רוצים כל כך לשוב הביתה, לגמור את הסיפור עם חיזבאללה, לחיות בביטחון עם הילדים, המשפחה והקהילה - אך מצד שני, אנו לא רוצים לאבד אפילו עוד חייל אחד. מקווה שיהיו כמה שפחות אבדות בנפש״.
״הייתי מעדיף שהכוחות יפעלו יותר מהאוויר ופחות מהקרקע - אך אני מבין שאין מנוס וחייב פעולה כירורגית. ישנן מנהרות רבות של חיזבאללה - ומניח שבגלל עובדה זו גם בוצע פינוי תושבי הצפון בתחילת המלחמה מבלי לחשוב פעמיים", אמר.
״משיחות שלי עם גורמים ביטחוניים, הבנתי שיש מנהרות וזה מצריך פעולה עוצמתית. ידעו על המנהרות מתחילת המלחמה, הן התגלו בעוד מקומות, ורק לאחרונה החל הטיפול בהן״, חשף.
״אם יתנו לנו ביטחון אמיתי ולא רק הרגשה, חיים ללא טפטופי רקטות וטילים - אנו נצליח לבנות ולהיבנות מחדש. אני מקווה שכולנו נלמד לקח - מהקצין הזוטר ועד הפוליטיקאי הגרוע ביותר. כלום לא מובן מאליו, צריך לשים לב לכל פרט. במידה מסוימת, אנו מרגישים שהתמרון אכן מקרב אותנו לבית - אך אני לא חושב שהוא יסתיים במהירות. בלב כבד וחצוי אני תומך במהלך הקרקעי, ומבין שאין ברירה. זו הבחירה הנכונה עבור העם שלנו - כך האויבים יניחו לנו לנפשנו. מקווה שהחג יביא עימו בשורות של שינוי״, הוסיף לגזיאל.
יצחק גביאן, בן 76, תושב קריית שמונה, שמפונה מתחילת המלחמה למלון קראון פלאז׳ה בתל אביב, אמר כי כמו יתר התושבים המפונים, יש בו תקווה חדשה - שלא הייתה נוכחת לפני כשבועיים. ״אנחנו רואים שינויים בשטח מאז שהחלה מתקפת הביפרים, דרך חיסול נסראללה ועד הכניסה הקרקעית. יש פעילות עצימה, כוונות ברורות והישגים חיוביים של צה״ל, מה שגורם לנו לאופטימיות. יש רגשות מעורבים: מצד אחד, כואב לנו על החיילים שעלולים להיפגע, ומצד שני, יש הבנה שאין ברירה. כדי לחזור הביתה - חייב תמרון קרקעי. הלב אומר שלא - אבל הראש מבין שאין מנוס״.
״ארגון חיזבאללה לא מוותר בקלות״, המשיך, ״אם לא נהדוף אותם פיזית - הם יחזרו. אנשי הארגון הם בעלי אידיאולוגיה דתית קיצונית שמוכנים להקריב את חייהם - לכן זה הכרחי שהפעולה הקרקעית תתמקד בניקוי השטח והסרת איום המנהרות - שהוא האיום החמור ביותר״.
״כל הפעולות של צה״ל כנגד חיזבאללה בשבועיים האחרונים, החזירו את האמון של תושבי הצפון בצה״ל אחרי ה-7 באוקטובר. נעשו פעולות צבאיות שהן על גבול הדמיון - מתקפת הביפרים, החיסולים, ההטעיות וההפצצות. היום אני מבין את אלו שהיו נוהגים להגיד שצריך ׳רק כוח׳ - במזרח התיכון מעריכים רק את החזק. החלש לא שורד כאן״, אמר.
עוד הוסיף גביאן כי אם חיזבאללה וחמאס היו פועלים יחדיו ב-7 באוקטובר - התוצאה הייתה יכולה להיות הרת אסון: ״אני חושב שבמערכת הביטחון למדו מהאירועים שהתרחשו ב-7 באוקטובר, והניסיון מהלחימה הקרקעית בעזה תורם גם הוא לצה"ל. אני אישית אחזור הביתה לקריית שמונה בכל מקרה, אין לי אלטרנטיבה אחרת, אך אני מקווה לחזור למציאות בטוחה - ללא איומים ממשיים מצד חיזבאללה״.
״יש איתי במלון עוד כ-40 מפונים מקריית שמונה, והמורל אצל כולם בהחלט השתפר לאחרונה, רואים יותר חיוכים ושמחה. המפונים חזרו לתחושת תקווה, ונדמה שיכולים להיות שינויים חיוביים. כשיש פעולות בשטח ולא רק דיבורים, זה עוזר לנו. כל המדינה נבנתה בדם, ואנחנו ממשיכים לשלם ׳מס׳ על החיים שלנו פה. כולנו דואגים לדור העתיד שלנו, לנכדינו, ומקווים שהחיים כאן יהיו בטוחים יותר בשבילם״.