שנה חלפה מאז היום הקשה והמדמם ביותר בתולדות מדינת ישראל, השביעי לאוקטובר. באותו יום פרצו לוחמי חמאס את גדר הגבול לתוך יישובי עוטף עזה, וגרמו לטבח ולפיגועים שהפכו לשם נרדף לכישלון צבאי שהשלכותיו מדממות ופוצעות את הלב. תושבי העוטף, שהיו הקורבנות המיידיים של המתקפה, נותרו עם תחושת הפקרה וזעם שהתקשו לעכל.
ישראל על סף עיצוב מחדש של המפה האזורית | אבי אשכנזי
גורמים קטארים לבני משפחות החטופים: "סינוואר נעלם לנו והפסיק לתקשר"
הממשלה נתנה מעטפת אזרחית נדיבה, מנהלת תקומה זכתה לאישור תקציב שנתי של כ-7 מיליארד שקלים בשנת 2024, מתוך תוכנית חומש הכוללת השקעות בסך 19 מיליארד שקלים.
מתוך הסכום השנתי, כ-3.4 מיליארד שקלים מתועלים לצרכים המיידיים והבינוניים, כאשר השאר מיועד לפרויקטים שמבוצעים על ידי משרדי הממשלה. נכון להיום, 244 פרויקטים כבר יצאו לדרך, עם היקף תקציבי של כ-6.4 מיליארד שקלים, המהווים 90% מתקציב השנה .
מיזמים רבים ומגוונים בשלבי השקה שונים בעוטף, מספר מכינות קדם צבאיות חדשות, מפעל חדש של התעשייה האווירית באופקים, הסעות ברכבים חשמליים לתלמידי מועצה אזורית שדות נגב ועוד ועוד שנותנים אופק ותקווה. עם זאת, ולמרות שמאז המתקפה ישראל פעלה צבאית בעזה בצורה נרחבת, עדיין יש לשאול: האם המדינה עושה מספיק עבור תושבי עוטף עזה?
אין ספק שהמצב הביטחוני בעוטף השתפר בעקבות הפעולות הצבאיות שננקטו לאחר השביעי לאוקטובר. צה”ל נכנס לעזה והכה בצורה קשה בתשתיות חמאס, דבר שהוביל לירידה משמעותית בהיקף הטרור והירי לעבר יישובי העוטף.
התושבים חשים הקלה מסוימת, שקט שברירי שמחזיר אט אט את השגרה. אולם לצד השקט הזה, יש להזכיר שחלק מהיישובים טרם חזרו לביתם ולאורח חייהם הרגיל, רק 87% מהתושבים בביתם, 12,708 עדיין שוהים בפתרונות דיור זמניים או בפתרונות ביניים אחרים. בחודשיים האחרונים, הפעילות הצבאית בעזה פחתה בעוצמתה ובהיקפה וישנה תחושת דאגה עמוקה. האם זהו פתרון ארוך טווח, או זמני בלבד?
הערב האחרון (מוצ"ש) היה חריג ועצים ביותר בהיקף המתקפות של צה"ל (יחסית לפעולותיו שם בשבועות האחרונים), המתקפות התרכזו בצפון הרצועה.
דובר צה"ל עדכן בשתי פעילויות משמעותיות, האחת בג'באלייה על מתחם פיקוד ושליטה של חמאס שהתכנס בתוך מרחב שהשתמש בו קודם אונר"א ופעולה נוספת במתחם טרור נוסף שפעל מתוך בית ספר אבן ראשד בדיר אל באלח.
דיווחים פלסטינים ציינו מספר הרוגים רב בפעילות בדיר אל באלח, ובנוסף גם פגיעות בבית לאהייה, בשייח רדואן ובזייתון. כמו כן דווח על כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל וטנקים לצפון הרצועה. לעצימות הזו יש משמעות, מחד היא מדגימה שצה"ל לא מוריד את העיניים מהחזית הזו, אך מנגד היא ממחישה שהאיום עדין קיים.
עומרי פרי, מנהל קהילת יד מרדכי, קיבוץ שחזר לביתו, ומי שפיקד על כיתת הכוננות בשבת ה-7 באוקטובר, שוחח עם "מעריב" לפני מספר ימים ואמר: "אנחנו חווים את המקום כבטוח ומרגישים חופשי להסתובב בקיבוץ ולשלוח את ילדינו מסביב, אך ישנה דריכות כמובן, והתמימות שהייתה בעבר – לא תהיה. הרבה שואלים את עצמם: לא מה המצב היום, אלא מה יהיה בעוד שנתיים ושלוש, ואלו שאלות משמעותיות שמשפיעות על ההחלטות המשפחתיות".
אכן, אחת הסוגיות המרכזיות שמטרידה את תושבי העוטף היא השאלה, האם המיקוד הצבאי הנוכחי של ישראל בזירות נוספות, בעיקר בצפון הארץ מול חיזבאללה ובזירה האיראנית, עלול להוביל להזנחת המשימות שעוד נותרו בעזה?
תושבי הדרום אינם בדעה כי ההתקפות והאיום מעזה נעלמו לצמיתות וכמו שפרי ציין, הם שואלים את עצמם, מה יהיה בעוד שנתיים ושלוש? לתחושתם, גם אם השקט נשמר כרגע, זה רק עניין של זמן עד שהמצב יתלקח מחדש. החשש הוא שהקשב הביטחוני יוסט לנושאים אסטרטגיים רחבים יותר, כמו חיזבאללה והגרעין האיראני, ושעזה תחזור להיות בעיה משנית וטורדנית כהרגלה.
דוגמה בולטת נוספת שממשיכה להציק לתושבי העוטף, ואיתם לכלל אזרחי ישראל, היא נושא החטופים. כיום, כשנה מפרוץ המלחמה, ישנם עדיין 101 אזרחים וחיילים המוחזקים בשבי בעזה. עבור תושבי העוטף, כל עוד החטופים לא שוחררו, אי אפשר לדבר על חזרה לשגרה אמיתית. הטיפול בנושא החטופים לא רק מעלה שאלות ביטחוניות, אלא גם פותח פצעים רגשיים רבים בקרב המשפחות והחברים שחיים בעוטף, שמעוניינים שיעשה יותר כדי לשחרר את יקיריהם.
מעבר לתחושת הביטחון האישי, ישנן תלונות רבות מצד התושבים על מחסור בשירותים ותשתיות בסיסיות, שהחמירו מאז תחילת המלחמה. לדוגמה, אחד מהקשיים האזרחיים המרכזיים הוא נושא התחבורה הציבורית.
על אף שהובטחו שיפורים, קו הרכבת משדרות צפונה עדיין לא פועל והתושבים מתלוננים על הקשיים הנגרמים בשל כך. “הבטיחו לנו תחבורה נוחה יותר, אבל בפועל אנחנו עדיין תקועים”, אומרת אחת התושבות. זהו לא רק עניין לוגיסטי, אלא סמל למצב הביטחוני שטרם מאפשר ביטחון מלא ולחיים שממשיכים בצל איום ביטחוני.
כמובן, אין להתעלם מהעובדה שהמצב בעוטף השתפר בהיבטים מסוימים. פעולות צה”ל הצליחו לצמצם את הירי מעזה בצורה משמעותית, ומערכות ההגנה על יישובי העוטף שודרגו.
במהלך השנה האחרונה שוקמו תשתיות ביטחוניות ביישובים שנפגעו. בנוסף, הותקנו מערכות טכנולוגיות מתקדמות להגנה על היישובים, ותוגברו כוחות הביטחון המקומיים.
השיקום כולל גם עבודות תשתית נרחבות במבני ציבור, בכבישים ובתשתיות חיוניות נוספות .אך למרות זאת, התחושה בקרב התושבים היא שהצעדים שננקטו אינם מספקים כאמור פתרון ארוך טווח. השקט הנוכחי נשען על פעילות מבצעית מתמשכת, ולכן תושבי העוטף חוששים שהמצב ישוב להתדרדר ברגע שזו תחדול, או כשכוחות צה"ל יצאו מהרצועה.
בעזה, לארגוני הטרור טרם נגדעה לחלוטין המוטיבציה לפגוע. דווח השבוע (שלישי בערב), בצל המתקפה האיראנית, על קבוצה די גדולה של כ-80 איש, בתוכם חמושים, שהעזה להתקרב בהתרסה לכוחותינו בציר נצרים, התעוזה הזו שלהם דורשת טיפול ותגובה אגרסיבית נחרצת. אם האויב מעז כך למול חיילנו, ניתן כבר לדמיין מה יעז אם יתאפשר לו לעמוד למול אזרחים.
יש שאומרים שתגובת הכוחות התמהמהה ולא נקטה באסרטיביות הולמת את הנסיבות. זה מדאיג ביותר ומעלה תהיות, האם לקחי ה-7 באוקטובר אכן הופנמו בדרגי הפיקוד בצבא? או שהם עדין מרגישים עצמם כבולים להגדרות תלושות מציאות שהושתו עליהם בעבר?
בעיה נוספת היא התמיכה הנפשית לתושבי האזור, במיוחד לילדים. המלחמה והפחד מהירי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי הילדים בעוטף, וישנם דיווחים רבים על עלייה במספר המקרים של חרדות, דיכאון ופוסט-טראומה בקרב האוכלוסייה הצעירה.
מערכות התמיכה הקיימות אינן עומדות בעומס, ותושבים רבים מרגישים שהמענה הנפשי שהובטח להם רחוק מלספק את הצרכים בשטח. “הילדים שלנו חיים בפחד תמידי,” מספר אחד האבות בקיבוץ בעוטף, “ואין לנו מספיק תמיכה מקצועית כדי לעזור להם להתגבר על זה”.
ההתמודדות המתמשכת עם בעיות אזרחיות מעלה תמונה עגמומית משהו של אוכלוסייה שטרם השיגה וודאות לגבי העתיד ובין השאר משכך תחושת הביטחון שלה פגועה. “המדינה שוכחת אותנו ברגע שהמצב מתייצב”, אומרים רבים מהתושבים. תושבי העוטף רוצים לראות מדיניות ברורה שתשפר את איכות חייהם ותיתן להם ביטחון, לא רק מול הטרור, אלא גם בשגרה היומיומית.
התושבים גם מדגישים כי תחושותיהם נובעות משנים רבות של הזנחה, ולא רק בשל השביעי לאוקטובר. הם זוכרים היטב את השנים שבהן עוטף עזה היה שדה קרב אזורי, ואת השגרה שבה הם חיו בצל האיום. למרות הפעולות הביטחוניות הנרחבות, עדיין נדרש טיפול מקיף הרבה יותר. תושבי העוטף דורשים פתרונות לטווח הארוך, שיבטיחו את שלומם האישי ויאפשרו להם לחיות כמו שאר אזרחי המדינה.
בסיכומו של דבר, תושבי עוטף עזה חיים בין תקווה לפחד. מצד אחד, הם מכירים בכך שהמדינה פועלת כדי להבטיח את ביטחונם ושאר צורכיהם. מצד שני, הם חשים שהדרך להחזרת תחושת הביטחון המלאה עוד ארוכה. תיאר זאת יפה השבוע הח"כ אלון שוסטר, תושב קיבוץ מפלסים שבעוטף כשאמר: "המשימה הגדולה היא לזכור את הנופלים, את האירועים הקשים, וגם לפתח ולשקם ולייצר את התקווה בחבל ארץ הזה".
כל עוד הצבא לא ירסק לחלוטין את היכולת וגם את המוטיבציה של האויב לבצע בנו פרעות, כל עוד התשתיות האזרחיות לא יחזרו לפעילות מלאה במתן מענה מלא לצרכים, וכל זמן שהחטופים עדין בעזה, תושבי העוטף ימשיכו לחיות בחוסר וודאות ובחוסר ביטחון, למרות השקט המבורך.