שלושה טקסי זיכרון מיוחדים ומרגשים במיוחד לציון שנה לטבח 7 באוקטובר ערכו ביומיים האחרונים מפונים ותיקים בני 70-80 ומעלה מקריית שמונה, בשלושה מלונות שונים שבהם הם משתכנים בשנה האחרונה.

עמותת שפר, שמסייעת לקהילות ותיקים בשגרה ובחירום, בשיתוף משרד הרווחה, ושליוותה גם את ותיקי זיקים ונתיב העשרה שבדרום בחודשים שבהם היו עקורים מביתם, מלווה זה שנה את המפונים בני הגיל השלישי שנעקרו מביתם בצפון בלילה אחד לפני שנה.

הם עדיין רחוקים מביתם ושבורי לב, ורבים מהם עברו שנה מטלטלת וכואבת ומרגישים שקופים בגילם המופלג. חלקם ניצולי שואה, וכולם עברו את כל מלחמות ישראל והפכו עקורים בארצם, רחוקים מהשגרה שכל כך חשובה בגילם למצבם הבריאותי והנפשי. בכל יום ובכל שבוע מחדש מארגנות רכזות העמותה פעילויות חברה מגוונות, הרצאות, הופעות, סיורים וסדנאות.

יפה יחזקאלי, בת 81 מקריית שמונה, מספרת: "מאז שהגענו לקריית שמונה לפחונים, כשהייתי ילדה, לא התפניתי. גם כשהיו מלחמות, קטיושות או פינויים, נשארנו וחילקתי אוכל ותרופות במקלטים".

"מ-1972 אני מתנדבת בקריית שמונה, ובימים האלה פועלת למען הקהילה שלנו במלון, מכיוון שכשאת נותנת, את מקבלת כוחות. עוד דרך לקבל כוחות היא תפילה, ובכל יום אני קוראת תהילים מול נופיה של ירושלים ומייחלת לטוב".

"בית אפשר לקנות, הכל אפשר לשקם, אבל אנחנו צריכים ביטחון. מה עומד בפנינו? רק להתפלל. עוד יגיעו ימים טובים. דואגים לנו פה, אבל אנחנו לא צריכים כלום, רק לחזור לעיר היפה שלנו".

ז'ילבר אמסלם, בן 80 מקריית שמונה, מספר: "הגעתי לארץ כשהייתי בן 13 אחרי שמשפחתי נמלטה מאלג'יר בגלל התנכלויות אנטישמיות. עברתי כאן את כל המלחמות, אחרי שירות צבאי משמעותי. עסקתי בחקלאות, הקמתי וניהלתי מפעל".

"עברתי הרבה, אבל זה לא הופך את המצב הנוכחי לקל יותר. זה דבר לא נורמלי. קשה מבחינה נפשית לבני אדם להיות מחוץ לבית כל כך הרבה זמן, ולא מובן מאליו שיש מי שדואג לך".

מנכ"לית עמותת שפר איילה וול אומרת: "לא נתפס שאנשים שעברו את כל מלחמות ישראל, חלקם ניצולי שואה, הוצאו מביתם ומיטתם, משגרת יומם, שכה חשובה בגיל זה לתפקוד פיזי, קוגניטיבי ונפשי, ועליהם לגור בחדר במלון וללמוד בגילם למצוא משמעות, חוסן וקהילה מחדש".

"מאות אנשים בני הגיל השלישי הגיעו באישון לילה לפני כשנה למלונות בירושלים, וגם כעת אנחנו דואגים שלא ישקעו בצער ובהלם. שלא יישארו לבד, שייצאו מהחדר, יפגשו אנשים מוכרים וחדשים, ויידעו שיש מי שרואה אותם, שאכפת לו מהם, שהם חשובים גם כאנשים פרטיים וגם כחלק מקהילה".

היא מוסיפה: "החוסן שיש לקהילות האלו, שחלקן התפרקו זמנית לכמה חלקים ומתמודדות עם טראומות, הוא מקור נחמה וגם השראה. אלו אנשים שבנו וממשיכים לבנות את המדינה, עם נקודת מבט עמוקה ורחבה שנותנת תקווה לעתיד".