בין שפיות למלחמה: תושבי הצפון מסכמים שנה של אי שקט

"התקפה לא תסגור את האירוע": ישראל תגיב באיראן, אך זה לא יסתיים בפעם אחת
"סוף סוף נעבור לבית משלנו": שכונה חדשה הוקמה בקיבוץ רוחמה למפוני כפר עזה

למרות הפגיעות הפיזיות והנפשיות, המצב הביטחוני המעורער והיעדר התמיכה המספקת מהמדינה, תושבי האזור נחושים להיאחז באדמתם מתוך חשיבות לשמירת גבולות המדינה. אך לצד הנחישות, יש גם תחושת תסכול עמוקה, הן כלפי הטיפול הממשלתי הן כלפי התעלמות הצרכים הדחופים של התושבים שנותרו בקו העימות.

גם כשהחינוך חזר לפעול בצורה חלקית, החשש מהנסיעה בכבישים המסוכנים והמאוימים מנע מהורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר: "הרבה מההורים החליטו להשאיר את הילדים בבית מאחר שהכבישים לא בטוחים ומאוימי ירי נ״ט".

"בשבועות האחרונים, מאז שהתעצמה הלחימה מול חיזבאללה, ילדינו לומדים מרחוק, והסוף לא נראה. כל יציאה שלנו מהבית מחושבת, אנו מבצעים הערכות מצב האם בטוח לשלוח את הילדים לחוגים או לחברים. ההרגשה שלנו היא מאוד מבודדת, שמונת הקיבוצים שלא פונו בגליל העליון הם החזית החדשה״. 

עוד מציף את קשייו לשם: ״המגורים בצפון דורשים מאיתנו לשים על ׳הולד׳ אלמנטים מסוימים בחיים. לפני המלחמה, עבדתי בתחום התיירות כמורה דרך. עם תחילתה, מן הסתם העסק שלי נפגע וכעת אני מקבל פיצויים מינימליים בלבד״. 

לשם מדגיש את תחושת החוסר בתמיכה ממשלתית, כאשר התושבים מתמודדים לבד עם כל הקשיים: ״התושבים כאן מבינים היטב את החשיבות של הישארותם על הקרקע".

"יש כאן אנשים עם רוח חלוצית, שמבינים שהנוכחות שלהם בקיבוצים וביישובים היא זו ששומרת על הגבול הצפוני של מדינת ישראל. מה שאנחנו מבקשים מהממשלה הוא לעשות את המעט הנדרש כדי לאפשר לנו להמשיך להיות כאן בתקופה הקשה הזו".

"בראש ובראשונה, דרוש מתווה ייעודי ליישובים הלא מפונים הכולל מיגון מתאים, תמיכה לעסקים שנפגעים, וטיפול במחסור בכוח אדם בתחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, שכן אין כאן מספיק אנשים צעירים שיכולים לקחת על עצמם את התפקידים האלה. חשוב להשקיע בתעסוקה באזורנו״, המשיך. 

 ״במקום להתמקד בתמריצים לאנשים חדשים לאחר סיום הלחימה, יש לעזור לנו, אלו שכבר נמצאים כאן ומחזיקים מעמד בעיצומה של המלחמה. אנשים סוגרים עסקים, ובמקום שהמדינה תתמוך בנו בתקופה הקשה, יש תחושה שמתמקדים בעיקר ביישובים המפונים, בעוד שמצבם של התושבים שכאן לא מקבל התייחסות ראויה".

"אנחנו חיים בתוך המלחמה כבר שנה, פיצוצים מטלטלים את הבתים, האזעקות אינן פוסקות, ויותר ויותר ילדים חווים חרדות. לצד זאת, יש תחושה של בידוד עמוק. אנו מתמודדים עם הקשיים, אבל מוכנים להמשיך ולספוג אותם, מתוך הבנה שזו אחיזה קריטית באדמה למען עתיד טוב יותר, ליום שאחרי ולצמיחה שתבוא״, מבהיר. 

בכל הקשור לתמרון הקרקעי של צה״ל בדרום לבנון אמר כי ״אנחנו מרוצים לראות את שינוי הדינמיקה מול חיזבאללה והגברת היוזמה וההתקפיות, בתקווה שזה יוביל לחיים של ביטחון ושגשוג. עם זאת, אנחנו מקווים שלמערכה הזו יש גם אסטרטגיה ברורה שתביא לסיום ולחיים טובים, ולא למלחמה מתמשכת ואין סופית״. 

אורית ישקין, אם לשלושה ילדים ממנות, מספרת: "עם פרוץ המלחמה, נסענו לקריית טבעון להתארח אצל המשפחה והשתלבנו שם במסגרות. אני מגיעה רק בסופי שבוע למנות עם הילדים כי בעלי משרת בכיתת כוננות של המושב".

היא נזכרת באותו יום: "בבוקר ה-7 באוקטובר התארגנו לנסוע לראות את נדידת הציפורים בעמק החולה, ואז קיבלתי טלפון מאמא שלי שאמרה ׳אל תצאו, מתחילה מלחמה׳. כבר למחרת נסעתי לקריית טבעון, במחשבה שהמלחמה תימשך שבועיים לכל היותר. ככל שעבר הזמן, הבנתי שזה רחוק מסיום, וביקשתי לשלב את ילדיי בכל מסגרת חינוכית אפשרית שם".

אורית מתארת את הקושי שהתעצם עם הזמן: "כל העומס נפל על המשפחה שלי, הם מארחים אותנו, ואני חיה בין אחותי לאמא שלי. מבחינת המדינה, אני שקופה לחלוטין".

"אנשים ממנות שהתפנו עצמאית בתחילת המלחמה ושכרו דירות, לא יכלו להמשיך בעול הכלכלי הזה, ונאלצו לחזור לחיות במציאות של אפס זמן התרעה. התפיסה כאילו הצפון כולו מפונה אינה נכונה, התפיסה שלא נותרו כאן תושבים היא שגויה. נותרו מאחור בצפון ילדים שלא שיחקו כדורגל או בגן שעשועים במשך שנה, ולא עשו פעילויות שילדים רגילים לעשות. הילדים שלי וחבריהם מוצאים את עצמם צמודים לממ"דים - כי כל רגע נתון הפך לסכנת חיים באזורנו".

המשפחה חזרה לביתם במהלך החופש הגדול: "הילדים רצו והתחננו ממני לחזור הביתה למנות, לשחק בצעצועים שלהם, להיות בבית, והם שואלים שוב ושוב מתי נחזור לשגרה במושב שלנו. התאומים שלי בני 4 וחצי, והגדול בן 7 – הם מחכים לחיים רגילים״, מספרת. ״רבים מהתושבים כאן ללא ממ"ד, הם פועלים על פי מתווה ׳הכי מוגן שיש׳ ופשוט מתפללים שלא ייפגע בהם כטב"ם. אנחנו יישוב שנמצא פחות מ-5 ק"מ מהגבול, ואמורים להיות מפונים על פי החלטת 975".

אורית מספרת על מאבקם המתמשך: "במהלך השנה עשינו כל מה שיכולנו כדי להעלות את המודעות לפינוי, דיברנו עם שרים וחברי כנסת, שמענו הבטחות רבות אבל לא ראינו שום תוצאה".

"אנחנו רוצים שהתושבים יקבלו את האפשרות להתפנות, לקבל מענה רגשי, סיוע כלכלי ומעטפת מתאימה. המצב של התושבים הלא מפונים בצפון לא מטופל כראוי ברמה המדינית. קם כל שני וחמישי פרויקטור חדש, ואף אחד לא רואה את התמונה הכוללת".

"אלו שנשארו כאן פשוט נרמסים. אמא של בעלי, למשל, נפלה בדרך לממ"ד ועד היום לא חזרה לתפקוד מלא, ואין שום גוף שדואג לה, לא הרווחה ולא המדינה. מתייחסים אלינו כאילו אנחנו חיים בתל אביב, אבל המציאות שלנו שונה לחלוטין. אמנם המהלך הקרקעי בדרום לבנון נותן תקווה שיש התייחסות ביטחונית, אבל חשוב לזכור שהמחדל הגדול ביותר בסיפור שלנו הוא בכלל אזרחי".

אולגה יפרח, נשואה ואם לשלושה בנים בגילאי 18, 14 ו-9, מכהנת כיו"ר צוות החירום היישובי במושב עבדון שבגליל המערבי. היא משתפת בזיכרונותיה מיום פרוץ המלחמה: "בבוקר ה-7 באוקטובר הערתי את בעלי ואמרתי לו שהחלה מלחמה. הערתי גם את מזכירת היישוב ששומרת שבת. שמתי את האקדח עליי, שבדרך כלל נמצא בכספת, ומאז הוא עליי כל הזמן. לקראת 10 בבוקר החלטנו לעזוב את המושב, ארזנו כמה דברים ולקחנו את הכלבים. נסענו לאח של בעלי בקריות, ובהמשך הזמנתי כרטיסי טיסה לליטא לאמא שלי".

אולגה מתארת את תחושת האי-ודאות עם קבלת החלטת הפינוי: "ב-22 באוקטובר התקבלה ההחלטה שלא מפנים אותנו - והחלטתי לברוח עם ילדיי לביתה של אמא שלי בליטא. בזמן שהייתי שם, ניהלתי את העניינים של המושב דרך הווטסאפ. בזמן הזה התקבלה החלטה 975, שהכניסה את עבדון למתווה הפינוי, תושבים כבר התחילו לארוז – ואז שוב ההחלטה שונתה, והוחלט שלא לפנות אותנו".

בהתמודדות עם המצב, אולגה החלה לשלוח מכתבים לכל הגורמים האפשריים: "הייתי בטוחה שזו טעות שלא נכללנו בהחלטת הפינוי, ולכן פעלתי ושלחתי מכתבים לכל מי שאפשר - לאלוף פיקוד צפון, אלוף פיקוד העורף, הרמטכ״ל, חברי כנסת ושרים. בינתיים, חלק מאנשי המושב התפנו באופן עצמאי על בסיס תרומות למלונות. הרוב חזרו למושב באמצע המלחמה כי נגמרו התרומות למימון המלונות בסוף יוני. תושבים פשוט לא יכלו לעמוד בתשלומים בעצמם".

לאחר חודשיים בליטא, המשפחה חזרה לעבדון: "חזרנו לצפון, בין שפיות לבין המלחמה שממש הורגשה מהמיקום של צומת כברי, צפונה. עד לפני שבועיים זה היה קו הגבול, ועכשיו טווח הירי התרחב. הילדים למדו בזום כשהיינו בליטא, אבל בהמשך נשארו ללא בית ספר במשך חודשיים-שלושה. אחר כך ביקשו שנשלח אותם לבית ספר במעונה, אך סירבנו כי זה אומר שאוטובוסים שמלאים בילדים יעברו בצירים מאוימים ירי נ״ט".

"כחלופה, פתחנו מרכזי למידה בעבדון עבור תלמידי כיתות א'-ו', הילדים נכנסים לממ״ד בכל פעם שנשמעה אזעקה, וכך הם סיימו את השנה. הילדים למדו לזהות ירי של כוחותינו, ועוסקים בהרגעת ההורים".

"התרגלנו כבר לכוחות הצבאיים הרבים שעוברים במושב. ב-1 בספטמבר החליטו להחזיר את הילדים ללימודים, בבית ספר סמוך לבסיס צבאי שהופגז בכטב"מים. יומיים לפני תחילת הלימודים, בעקבות מחאה שלנו, העבירו את בית הספר לכברי, ושם המרחב המוגן הוא רק חדר מדרגות. כעת הילדים לומדים רק מרחוק, בזום. העסקים כאן לא עובדים, שירותים חיוניים לא מסופקים. כל דבר כאן הוא ממש מלחמה בפני עצמה".

"70 אחוז מהבתים בעבדון לא ממוגנים, ובזמן אזעקה התושבים מתרחקים מהחלונות ומתפללים שלא יפגעו. רוב התושבים היו תלויים בפינוי כי אין להם ממ״ד בבית. התחלתי לפעול מול הגורמים המשפטיים ובאמצעות הקליניקה המשפטית של אוניברסיטת חיפה פנינו למדינה בדרישה למענה. בסופו של דבר, הגשנו בג"ץ בשם 19 יישובים לא מפונים. עד היום לא קיבלנו תשובות מספקות".

אולגה מציינת שבמקביל למאבק המשפטי, מינו את צ'ייני לטפל בשיקום הצפון, אך לדבריה "כל התקציבים הולכים לשיקום הצפון, ואנחנו נשארים מאחור. לכן, הקמתי יחד עם ארבעה חברים את פורום 'מגן עוטף לבנון' ופנינו לוועדות הכנסת ולשרים כדי להעלות למודעות את מצוקת התושבים הלא מפונים. השיח הציבורי מתרכז בפינוי הצפון, אבל חשוב להבין שלא כל היישובים פונו. יש כאן יישובים מלאים בתושבים שנמצאים פחות מ-3.5 ק"מ מהגבול".