זולה, אוטובוס וקרוואן: המפונים שעזבו את הבית ומצאו אלטרנטיבה

מאז פרוץ המלחמה, חייהם של ישראלים רבים התהפכו, כשנאלצו לעזוב את בתיהם בצפון ובעוטף ועברו ליישובים אחרים או לבתי מלון. לצדם, יש מפונים מהצפון שניצלו את המצב כדי לשנות קצת את אורח חייהם ועברו למגורים לא שגרתיים, כמו מגורים בטבע, בקרוואנים, בזולות ואפילו באוטובוס שהוסב לבית. הם גרים בקהילות מאולתרות, מטיילים בנתיבי נדודים ועוברים ממקום למקום בהתאם לנסיבות.

יהיה לב שלום (29), במקור ממושב אחיהוד בגליל המערבי, התגוררה עד לאחרונה ב"זולה של המנגו", הממוקמת אי שם מעל לכנרת. מסע הנדודים שלה מתחילת המלחמה החל כשעזבה את דירת הקיבוץ השכורה בנאות מרדכי ושמה פעמיה לבית הלל. “גרתי בסטודיו שבו רקדתי, ביער, בנחל.

כך זה היה בתחילת המלחמה, כל יום במקום אחר", היא מספרת. “המטבח באוטו, עם בגדים, כרית, אוהל וכל מה שאני צריכה. עם הזמן הגעתי לקדיתא בחורף וגרתי ביורט. התאפשר לי לגור שם בתמורה לטיפול בגינה של מי שגרה שם ונמלטה עקב המלחמה. שהיתי שם כמה חודשים, אך התחילו בומים רציניים.

לאחר מכן גרתי בחווה בעין כרם בירושלים כמה חודשים, עם שירותי קומפוסט ומקלחת חיצונית ועם נוף מדהים להרים ולטבע. משם עברתי ל’זולה של המנגו’, שממנה אפשר לראות את כל הנפילות והיירוטים, וממש בימים האלה חזרתי לחווה. בהתחלה חשבתי שזו רק תקופה זמנית ושעוד מעט נחזור צפונה. הכל הרגיש ארעי, והיה קשה להתחייב למקום אחד. לא דמיינתי שזה יימשך שנה, ועכשיו אני מבינה שעליי לחשוב קדימה לגבי מגורים קבועים. אפשר להגיד שאני אוהבת לנדוד, אבל אני גם אוהבת קרקע ובית. בזולה היינו עשרה חבר’ה שעובדים ומבשלים יחד. לכל אחד יש את הזולה הפרטית שלו, אוהל בסיסי בין העצים, ולצד זה יש את הזולה המרכזית עם מטבח וסלון".

בימים אלה, כאמור, חזרה לב שלום לחווה בעין כרם. “אני עובדת על פרויקט, ריטריט, ולומדת יוגה תרפיה. למדתי בעבר הנדסה ביו־רפואית וביולוגיה בתחום מדעי המוח, ועבדתי במעבדה לביולוגיה בחצי משרה עד תחילת המלחמה", היא אומרת. “אחרי שסיימתי את הלימודים עשיתי את שביל ישראל, ושם השתנו חיי. גיליתי שלא צריך הרבה כדי לחיות ולהיות מאושרת והשתחררתי.

כל מה שצריך זה מים וברז נגיש. רגע לפני המלחמה ניצלתי מהצורך לשלם שכר דירה בקיבוץ, כי סילקו אותי לאחר שהקמתי אוהל כילה וישנתי בחוץ. חסכתי 2,000 שקלים כל חודש. ביום ראשון, למחרת השבת הנוראית, הייתי אמורה לחתום על חוזה לדירה בבית הלל, אז לא ‘זכיתי’ לפינוי אבל גם לא ‘זכיתי’ לקנס. טבעי לי להיות בחוץ בקיץ ובאביב, בטבע.

מוזר לי לגור בתוך בטון, גם עכשיו בסתיו. רק בחורף נחמד להיות בתוך מבנה סגור. כן, הייתי רוצה לגור במקום שמשלב את כל מה שאני אוהבת – טבע וקהילתיות. כמו שהיה בצפון, יוצאים לנחל ופוגשים את כולם. בעין כרם, כדי לפגוש חבר, צריך לקבוע איתו מראש".

"מקום שמשדר רוגע"

מסלול הנדודים של נדב מתתיהו (28) בעקבות המלחמה כאילו הועיד אותו למקום בו הוא מתגורר כיום. הוא יליד מכבים, למד בשלוש השנים האחרונות במכללת תל חי לתואר ראשון בפסיכולוגיה. בשנים הללו התגורר בשדה נחמיה ובנאות מרדכי עד פרוץ המלחמה, אך עזב את הקיבוץ שלא היה בקו הפינוי הרשמי. “הלימודים עברו ללמידה מרחוק, הרבה אנשים עזבו, ומרכז החיים כבר לא היה שם. לא עבודה, לא לימודים ולא חברים – הכל נעלם. אתה שומע בומים כל הזמן וחושש ממחבלים", מספר מתתיהו.

כשפרצה המלחמה הוא מצא את עצמו בבריחה מתמדת, החל מתקופה בפריז אצל אחיו ומשפחתו ועד נדודים בערבה אצל חברים. “היינו בטוחים שנתרגל לאזעקות, אבל אתה בחרדה תמידית. אחרי זה המשכתי לנדוד בין מקומות, אבל מאז חודש מאי אני גר על הים באזור חוף הכרמל, וזה הפך להיות הבית שלי", הוא מסביר. “בהתחלה זה היה ספונטני, חגגנו יום הולדת לחברה ועשינו זולה לסוף שבוע. לאט-לאט זה התפתח והחלטתי להישאר שם".

הוא הקים זולה עם צילייה, מזרנים, שולחנות, כשהוא דואג לאספקת מים קבועה. “גשם ורוחות זה בעייתי", הוא אומר.
למרות הקשיים ואי-הוודאות, מתתיהו מתכוון להמשיך לגור בים ככל האפשר: “הייתי שמח להישאר שם, זה מקום שמשדר רוגע גם בימים קשים".

נדב שחם, בן 28 מניר בנים, התגורר בשנים האחרונות בבית הלל ולמד במכללת תל חי. כשהוא לקראת סיום לימודי התואר הוא מתאר את המציאות ההזויה שניבטת מבין כותלי האוטובוס שהוסב למגורים ובו הוא מתגורר. "פוניתי מביתי ושירתי במילואים כמעט ארבעה חודשים. מאז התגלגלתי במקומות שונים, וכרגע אני מתגורר במין אוטובוס בשטח חקלאי באזור חוף הכרמל".

"לפני כן גרתי חודש באוטו שלי, אחר כך בקרוואן ועבדתי בחווה באילניה תמורת מגורים. התחושה הייתה שאין לדעת מה יקרה – לחתום חוזה או לא לחתום. אני אומנם זכאי לפיצויים כמפונה, אבל בעלי הבית עדיין גובים ממני שכר דירה, אז חצי מהפיצויים הולכים על זה", הוא משתף.

"במהלך ריטריט הכרתי בחור, אפשר לקרוא לו מלאך, שהוא הבעלים של האוטובוס שבו אני גר כעת. זה היה ממש נס, והוא החליט להכניס אותי למרחב שלו. השהייה פה מצילה אותי. אני גר פה כבר כמה חודשים ומרגיש מדהים. המקום אפילו קצת מנותק מהמצב הכללי. בהמשך אני מתכנן לטוס, למרות שתכננתי להישאר בארץ וזה מרגיש בלית ברירה. הייתי אמור להתחיל ללמד במכינה קדם צבאית בצפון. מודה שאני די פסימי לאחרונה לגבי מה שקורה, אבל כן חושב שאחזור לגור בארץ בעתיד. אני אפילו לא יודע אם אמשיך לקבל פיצויים אם לא אחתום על חוזה שכירות חדש. אי-הוודאות גדולה".

"חייבים לעבוד"

רביד שילמן, בן 22 ממצובה, נאבק להחזיק בשיניים שני עסקים בצפון ולגור בקרוואן על גלגלים. “בימים הראשונים למלחמה המשפחה עברה למרכז הארץ, לגבעת שמואל, שם אחי גר עם ארוסתו. לאחר מכן התגלגלתי עם בת זוגי ומשפחתה, תושבי קיבוץ אילון, שספגו פגיעה ישירה מטיל בביתם, בין בתי מלון באילת, מצפה רמון, שדה בוקר ונתניה. חיפשנו מקום בטוח", הוא אומר.

לשילמן יש בנהריה שני עסקים – מספרה וקצבייה. “הגעתי להחלטה שזה לא יכול להימשך לנצח, חייבים לעבוד", הוא מסביר. “אתה רואה חצי מדינה עובדת כרגיל, וזה מתסכל שאתה לא יכול. אני גם לא זכאי לפיצויים מהמדינה על העסקים, כי אני לא עומד בקריטריונים של רצף עבודה".
בשלב מסוים אביה של בת זוגו הציע לו את הקרוואן שברשותו. בתחילה הוא לקח את זה כבדיחה, אך כבר קרוב לחצי שנה הוא מתגורר על גלגלים בנתיב השיירה – מושב לא מפונה, במרחק של פחות משלושה קילומטרים מאזור העימות הרשמי. למזלו, יש בקרבתו מקלט.

בין מחשבות על העתיד, הוא חולם להציב את הקרוואן קרוב לחוף אכזיב ולגור שם לתקופה ממושכת יותר ולשלב בין עבודה לנוף הים.