"סליחה", אני אומרת לשירית, שני ומאי, אמה ואחיותיה של עדן ירושלמי ז"ל עוד בכניסה לביתן בשכונת כפר שלם בתל אביב. "נדמה לי ש'סליחה' צריכה להיות המילה הראשונה בכתבה", אני מיד מוסיפה. הרי זאת המילה שחזרה על עצמה שוב ושוב בקרב חלקים רבים בציבור לאחר הבשורה המרה על מות ששת החטופים במוצאי השבת האחרונה של אוגוסט.
"גם לנו המילה הראשונה שעלתה הייתה 'סליחה'", משתפת שירית, אמה של עדן. "כל כך התאמצנו, אבל כשלא הצלחנו להחזיר אותה חיה הביתה, כשקברנו אותה, ביקשנו ממנה סליחה. ובאמת, רוב האנשים שבאו לנחם, גם ביקשו מאיתנו סליחה. שהם לא הצליחו להחזיר את עדן הביתה".
בית המשפט פסק לטובתם - אבל "ראש יהודי" לקחו צעד אחורה
בן משפחתו של ההרוג מק"ש: "אני זה שסגר את השער מלבנון והוא שילם את המחיר"
בסוף הקיץ האחרון, בלילה שבין אוגוסט לספטמבר, הגיעה הבשורה המרה. שישה חטופים שהצליחו לשרוד בשבי חמאס 11 חודשים - הוצאו להורג. לא עבר זמן רב מרגע ההודעה, ומטה משפחות החטופים הצהיר: "נתניהו הפקיר את החטופים, זו כעת עובדה. החל ממחר המדינה תרעד. אנחנו קוראים לציבור להיערך. עוצרים את המדינה".
ואכן, הידיעה על מותם של הירש גולדברג־פולין, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי, כרמל גת ועדן ירושלמי ז"ל עוררה סערה ציבורית אדירה, שהובילה להפגנות ענק ואף להשבתת המשק. "אני חושבת שהסליחה הזאת מגיעה לעדן ולחמשת החטופים שהיו איתה", אומרת שני, אחותה הגדולה של עדן.
"כולם כבר מכירים את המשפט: 'תמצאו אותי, טוב?' (משפט שעדן אמרה בשיחה שערכה עם המשטרה ב־7 באוקטובר - מ"ב), ובמשך 330 ימים היא חיכתה שנמצא אותה ושנחזיר אותה הביתה בחיים. אבל אכזבנו אותה. כולם אכזבו אותה, המדינה אכזבה אותה, הגורמים הצבאיים אכזבו אותה, אפילו גורמים בחו"ל, אם נדבר על שיתופי פעולה בין מדינות שונות, אכזבו אותה. לכן הסליחה מוצדקת, ומה שקרה אחרי הרצח של ששת החטופים מוצדק - השביתה, האבל הלאומי, הכאב, המחאות, הכל פשוט מוצדק".
שירית: "הרצח של ששת החטופים טלטל את כל המדינה ואת כל העולם. זה היה רצח ברוטלי, בדם קר. הם ממש הוציאו אותם להורג, וזה היה הלם לכולם. זה גם ממש טלטל משפחות חטופים אחרות. זה טלטל והלחיץ והפחיד אותן מאוד. אנחנו בעצמנו היינו בשוק, לא האמנו שיהיה סוף כזה, היינו אופטימיות מההתחלה ועד הסוף. היינו בטוחות שעדן תחזור הביתה בחיים, וזה התפוצץ לנו בפרצוף".
אני מניחה שההנחה שלכן גם התבססה על היות עדן אזרחית ואישה.
"בדיוק. בגלל שעדן היא אישה זה בכלל טלטל אותנו", עונה מאי, אחותה הצעירה של עדן. "היינו כל כך בטוחות שהיא תחזור בחיים בעסקה, גם אם העסקה עוד רחוקה מאיתנו. אבל אז גילינו שגם עדן וגם כרמל נרצחו, וגם אזרח רוסי וגם אזרח אמריקאי. ובכלל שישה חטופים שהוצאו להורג, זה המון. זה מאוד טלטל אותנו. לא חשבנו על סוף כזה בכלל".
גופותיהם של הירש, אורי, אלכס, אלמוג, כרמל ועדן נמצאו בקומפלקס המנהרות במזרח רפיח, במרחק של כקילומטר מהמקום שבו נמצא החטוף פרחאן קאדי. מצה"ל מסרו כי לא ידעו על מקום הימצאם, אך כן היו ידיעות על הימצאות חטופים באזור, ועל כן הם פעלו בזהירות, ובכל זאת נוכחות הלוחמים במרחב ככל הנראה הלחיצה את המחבלים, שמיהרו להוציא להורג את החטופים שהיו בידיהם. "דובר צה"ל, דניאל הגרי, היה אצלנו גם בשבעה וגם לאחר השבעה", מספרת שירית. "סביר להניח שהחוטפים שמעו את צה"ל מתקרב קצת יותר מדי והחליטו לרצוח את החטופים. פספוס. נורא, ממש נורא".
מה עוד היה במפגש איתו?
"הוא היה נורא רגיש, יכולנו לראות שמאוד כואב לו. עוד לא היו לו כל התשובות, כי זה עדיין בתחקיר".
ימים ספורים לאחר הבשורה על הרצח הציג תא"ל הגרי בפני המשפחות תיעוד מתוך המנהרה שבה נרצחו האהובים שלהן. התיעוד הקשה הוצג לציבור, ובו נראה הגרי עצמו נכנס למעמקי המנהרה הנוראית. "הפיר יורד אל תוך האדמה כ־20 מטרים", מציג הגרי בסרטון, "באמצעות ארבעה סולמות נפרדים. משם הוא מתחבר למנהרה צרה ונמוכה, ללא חדרים, שאורכה כ־120 מטרים ובסופה דלת ברזל חסומה. בחלק הזה של המנהרה הוחזקו ונרצחו החטופים. אנחנו כאן במנהרה, ירדנו 20 מטר מתחת לאדמה. אני נמצא פה ביחד עם צוות אית"ן, צוות זיהוי פלילי שאסף כבר את עיקר הראיות מהזירה. ובכל זאת אנחנו עדיין בעבודות סריקה. לכן, נעשה את זה מאוד בזהירות, לפי הנחיות של הצוות אבל צריך לתעד את הדברים באופן הכי קרוב שבו מצאנו אותם".
מאי: "כשהגרי הגיע בשבעה, הייתה לי בקשה עבורו. אמרתי לו שאני רוצה לראות את המנהרה לא כתמונה, אלא כסרטון. אני רוצה לראות ממש איפה הם חיו. ביקשתי את זה ממנו באופן אישי, ראיתי שחשוב לו לעשות את זה, הוא אמר לי 'אני לגמרי מסכים איתך, את צודקת', ואחרי כמה ימים הוא חזר אלינו עם סרטון, כשהוא בעצמו היה שם כדי להראות ולהסביר לנו על כל דבר. הוא אמר לי שאני דרבנתי אותו לעשות את זה, כי הוא הבין כמה זה חשוב למשפחות. הוא גם עשה את זה כשהכל עוד היה טרי והאזור היה אזור אש".
"זו מנהרת מעבר ולא מנהרת חדר", הוסיף הגרי בסרטון, "מנהרה שאי אפשר לעמוד בה ישר עם גב זקוף. הלחות פה קשה מאוד למחיה, אני רוצה שתראו את הדברים שמצאנו. אפשר לראות פה בקבוקים של שתן שהוחזקו פה, כנראה בסוג של שירותים, שפה החטופים שהו. ייתכן סוג של בור ספיגה, מקום לעשות בו צרכים, פה במרחב הזה. ציוד של נשים. היגיינה של נשים. הכל יילקח, הכל יתועד. מצאנו שחמט. הכל היה זרוק פה, מפוזר. כלים של שח. פה מצאנו ציוד של מחבלים, מטענים חשמליים, מחסניות של קלצ'ניקוב, תרמילים של קלצ'ניקוב שייתכן והיו חלק ממעשה הרצח הנפשע. ספרי קוראן, פנסי ראש, מברשות שיער, אנחנו נבדוק מי השתמש במברשות האלה".
מאי: "זה בדיוק מה שרציתי שהוא יראה לנו בסרטון, את הממצאים האלה, ולכן היה לו חשוב לעשות את זה כמה שיותר מהר, לפני שלוקחים הכל לבדיקה. הוא באמת עשה את זה בעקבות בקשה אישית שלנו, וזה מראה כמה אכפת לו, כמה הוא רגיש".
כאחות של עדן מה עבר לך בראש כשראית את הסרטון?
"הדבר הראשון שעלה לי היה שהיא גיבורה שהיא שרדה תנאים כאלה. מנהרה כזאת לא ראינו עדיין".
שירית: "כי זו מנהרת מעבר".
שני: "אי אפשר לעמוד שם, הראש נתקע בתקרה, וגם הרוחב היה קטן. כשהם ישנו, הם יכלו לישון רק בטור. אני לא יודעת אפילו איך הרוצחים כיוונו אליהם את הנשק, איך בכלל היה להם את המקום לכוון את הקלצ'ניקוב, מרוב שזה היה צר".
מאי: "אני לא ידעתי שבן אדם יכול לחיות שם, שהם יכולים להישאר בתנאים כאלה לאורך זמן ממושך. והם היו שם במשך כמה שבועות. לא יודעים להגיד לנו עדיין כמה, הדברים האלה עוד בבדיקה".
שירית: "הגרי אמר שגם יום אחד קשה להיות שם".
בסרטון באמת רואים את הזיעה שלו, את חוסר היכולת לנשום כמו שצריך.
מאי: "גם כשראיתי את הבקבוקים מלאים בשתן, אמרתי לעצמי שזה לא אנושי. חשבתי, איך אישה יכולה לחיות בתנאים כאלה, איך היא יכולה לעשות צרכים לתוך בקבוק? גם עדן היא ממש אישה. היא הייתה נשית ועדינה, ולכן שאלתי את עצמי איך היא הצליחה לעשות צרכים ולחיות בתנאים כאלה כשיש מסביבה גברים, מחבלים. אני באמת חושבת שהיא גיבורה".
שני: "כששאלנו את הגרי אם אפשר לשרוד במנהרה כזאת, במקום כזה, הוא אמר לנו, ואני מצטטת: 'אני יכול להגיד לכן שמי שהיה שם הוא גיבור אמיתי'. וזה באמת נכון, עדן היא הגיבורה שלנו. כשאני ראיתי את הסרטון של המנהרה, הזדעזעתי".
ויחד איתן הזדעזע הציבור, לראשונה לא רק דמיינו את שעובר על החטופים, אלא יכולנו לראות במו עינינו את הראיות הנוראיות לחיים בשבי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנו, אם אפשר בכלל להבין, מה זה אומר להיות כל כך עמוק מתחת לאדמה, מה זה אומר להיות אישה בגיל פוריות, מבלי שתהיה לך האפשרות לשמור על היגיינה מינימלית, מה זה אומר לעשות צרכים ליד גברים אחרים, מה זה אומר להיות בלי אוכל ותחת איום מתמיד.
שירית: "עדן חזרה 36 קילוגרם. לפני, היא שקלה 47. היא נמצאה כשהיא 11 קילו פחות, זה מוטט אותנו ממש".
שני: "רצינו להאמין שאולי עדן נמצאת באיזה בית אצל משפחה, ואולי היא התחבבה עליהם, כי היא בחורה חביבה ומתחברת להרבה אנשים. רצינו, זה לא אומר שבאמת האמנו בזה. אני כן אגיד שהיום אני יכולה להסתכל על כל דבר קטן שקורה לנו בחיים, גם אם זה משהו שהוא קצת רע ולא קשור לסיפור של עדן, ולומר לעצמי שאם עדן עברה את מה שהיא עברה, אז אני אוכל לעבור הכל".
שלושה אותות חיים קיבלה המשפחה לאורך תקופת השבי של עדן. הם הגיעו מהמודיעין ולכן המשפחה לא שיתפה בהם את התקשורת. אות החיים האחרון הגיע 20 ימים לפני הרצח. "לכן גם כשהחלו השמועות לא האמנו שזה קשור אלינו, כי ידענו שעדן חיה", מסבירה שני, "גם היו נוספים ברשימות שקיבלו מהם בעבר אותות חיים".
מאי: "חשוב להגיד שבשביל משפחה של חטוף, אות חיים מהשבי הוא משהו שממש נאחזים בו. זה לא משהו שמקבלים בכל יום, ובזכותו אנחנו יודעים שעדן חיה. אות חיים, מבחינת המשפחות זה דבר חזק מאוד".
זה הדבר הכי קרוב לעדן.
שירית: "נכון, זה מרים, נותן כוחות. כל פעם שקיבלנו אות חיים, הרגשנו שנתנו לנו עוד חמצן, ובאמת קיבלנו אות חיים ב־9 באוגוסט".
כשהחלו השמועות ב־31 באוגוסט על מציאת גופות של חטופים, בטלגרם אף פורסמו רשימות שמיות. ואומנם לשני ומאי אין טלגרם, בדיוק כדי שתוכלנה להימנע משמועות כגון אלה, אך הן מצאו את דרכן היישר אליהן בכל זאת. "מיד יצרנו קשר עם הקצינה שלנו", מספרת שני, "כמונו, היא גם לא האמינה שזה אמיתי. לכן גם עוד לא סיפרנו לאמא. זה היה יום ההולדת ה־50 שלה וידענו שהיא מתכוונת לצאת עם חברות, לשבת בבית קפה. אבל אחרי ששיתפנו את הקצינה שהגיעו אלינו השמועות, כן החלטנו לספר לאמא, כי חשבנו שאולי עדיף שהיא תישאר בבית".
חששתן שהשמועות נכונות?
"לא, פשוט חשבנו שהיא בטח תקבל טלפונים, ואנחנו יודעות שקשה לשבת כשהראש שלך לא באמת רגוע. אבל בשלב הזה לא היינו בלחץ, לא הייתה פאניקה, לא האמנו שזה נכון. אמא באמת בחרה להישאר בבית, ואז גם הקצינה הגיעה אלינו והעברנו את הזמן והיינו אופטימיות. אבל באיזשהו שלב שכנים, חברים, בני משפחה התחילו לבוא אלינו הביתה".
שירית: "הבית ממש התמלא באנשים, ועדיין לא נלחצנו. רובם נשארו פה עד 2:00 בלילה, הקצינה גם הלכה קצת אחרי 2:00, ובסביבות 3:40 לפנות בוקר היא התקשרה להגיד שהיא מגיעה שוב, והפעם עם קצינים נוספים. ישר אמרתי לה 'מה קרה? מה קרה? זה נכון? זה נכון?', והיא לא אמרה לי בטלפון, אבל כבר הבנתי".
מה קרה כשהם הגיעו?
"הם התיישבו ואז הקצין אמר 'הגופה של עדן זוהתה'. ומיד התחלנו לבכות. היו פה זעקות שבר ממש, הלכתי לחדר, לא נרגעתי, חזרתי לסלון ושאלתי 'אבל איך? איך?'. רציתי תשובות, הרי 20 יום לפני כן היא הייתה בחיים".
שירית עוצרת לפתע. נתפס לה שריר והיא מתקשה לנשום. אנחנו מחכות עד שהיא תצליח לדבר שוב ואז היא אומרת בפשטות: "זה מצער, זה אשכרה מצער". "אי אפשר לעכל כאב כזה", היא מוסיפה כעבור עוד כמה רגעים. "אי אפשר להשלים עם אובדן כזה".
ואכן, אי אפשר להשלים עם טרגדיה כזאת. וכשהיה נדמה שהאכזריות של חמאס כבר הגיעה לתחתית העמוקה ביותר, בזמן שאלפים ליוו את החטופים למנוחות והמשפחות ניסו להתמודד עם האבל הכבד, ארגון הטרור פרסם סרטון ובו רואים את עדן מתחננת לשוב לארץ.
"הסרטון הזה ממש קרע אותי", משתפת שירית, "קיבלנו אותו אחרי שקברנו אותה. לשמוע את הכאב בקול שלה, לשמוע אותה אומרת שהיא מתגעגעת אלינו, קרע אותי. ראיתי כמה שהיא תשושה, ראיתי את העיניים שלה, ראיתי שהיא כבר רזה מאוד בסרטון. כל כך רציתי שנתחבק, כל כך רציתי שהיא תרגיש את הביטחון של המשפחה שלה, והיא לא זכתה לזה. לכן כשהלכתי לראות את הגופה שלה, נישקתי אותה בפנים וחיבקתי אותה".
אני בטוחה שזה היה מראה קשה.
"הם כיסו את האזור של פצע הירי ונתנו לי לראות את הצד הנקי יותר. התנצלתי בפניה, אמרתי לה סליחה שלא הצלחתי להחזיר אותה הביתה וחיבקתי אותה. זה הרגיש כאילו אני מחבקת בובה עשויה גוש קרח. היא הייתה מאוד קרה ולבנה, כמו סיד. כאב לי נורא שאני מחבקת אותה ולא מקבלת חיבוק בחזרה. זה שבר אותי ממש. אם היינו מקבלים את הסרטון הזה לפני שרצחו אותה, אני חושבת שהתגובה שלי הייתה אחרת, זה בטח גם היה נותן לנו עוד יותר כוחות. אבל לקבל את הסרטון אחרי שקברנו אותה, כשאנחנו יושבים בסוכת אבלים, זה היה מאוד־מאוד קשה".
שני: "אני תמיד מחפשת להסתכל על חצי הכוס המלאה ואני מרגישה את זה גם בהקשר של הסרטון. נכון, זה לא הסוף שרצינו, אבל לפחות הייתה לעדן ההזדמנות להגיד לנו שהיא אוהבת אותנו, ולנו הייתה ההזדמנות לשמוע. אני חושבת שאם אני הייתי במצב הזה, הייתי רוצה שיצלמו אותי בידיעה שהמשפחה שלי והמדינה שלי רואות את הסרטון. אני חושבת שהיא ידעה שנצפה בו, וזה מחזק אותי".
מאי: "גם אני מתייחסת למילים שהיא אמרה לנו בתור פרידה. הסרטון גם מחזק אותי, כי הוא גורם לי לתחושת גאווה. לאורך 11 החודשים האלה אנשים התווכחו ביניהם אם עדן בחיים או לא בחיים, ואנחנו בתור משפחה לא יכולנו לספר שכן, ועכשיו אחרי שהסרטון הופץ, כולם יודעים שהיא שרדה את כל החודשים האלה ורואים כמה היא גיבורה ואיזו אחות יש לנו. בחורה בת 24, עדינה, שהצליחה לשרוד בתנאים כאלה".
עדן נחטפה ב־7 באוקטובר מהמסיבה ברעים. היא הגיעה אליה בלילה שקדם למתקפה, נרגשת מעבודתה כברמנית בפעם הראשונה, אך היא מעולם לא הספיקה לעלות למשמרת. ב־6:29 החל ירי הטילים לאזור והמסיבה הופסקה. בדקות הראשונות של המתקפה גם תל אביב הייתה במעגל האזעקות.
שירית: "בשש וחצי היו פה אזעקות, ועדן התקשרה להגיד שסוגרים את המסיבה, כי יש צבע אדום. היא לא התרגשה, היא אפילו הופתעה מזה שאנשים נלחצים סביבה. אמרתי לה שתבוא, שאנחנו בבית. אבל בדיוק אחרי שעה, ב־7:30, היא התקשרה שוב לסלולרי שלי, הפעם בצרחות היסטריות. היא צעקה: 'אמא, יורים עליי, יורים עליי. אני אוהבת אותך'. ואני באמת שומעת צרור של יריות והתחלתי ממש לצרוח. שני שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שאני לא יודעת, שיש פיגוע, שיורים על עדן".
שני: "מיד אחרי האזעקות חזרנו לישון. אבל כשעדן התקשרה ב־7:30 ואמא ענתה וצרחה 'מה קרה? מה קרה?', קפצתי מהמיטה. ראיתי שהיא לא מצליחה להירגע, אז פשוט חטפתי לה את הטלפון מהיד והתחלתי לנהל את השיחה עם עדן. בשלב הזה היא התחבאה בתוך רכב עם שתי חברות שנרצחו מול העיניים שלה, תוך כדי שיורים עליה. שמענו את היריות ואמא מיד התקשרה למשטרה, עדן שיחקה אותה מתה במכונית. לכן גם הרבה מהשיחה לא דיברנו, אלא יותר נשארנו על הקו, זה הרגיש כאילו החזקנו ידיים".
שירית: "בשלב הזה מאי כבר חזרה הביתה, היא ישנה אצל חבר שלה, לא רחוק מפה".
שני: "נכון, מאי חזרה בשלב הזה, ובזמן שעדן הייתה ברכב, הטלפונים של שתי החברות שלה התחילו לצלצל. ממש נלחצנו, כי פחדנו שזה ימשוך תשומת לב".
שירית: "פחדנו שזה ימשוך את תשומת הלב של המחבלים".
ומה קרה אחר כך?
שני: "אחרי שעה בערך שמענו מישהו ניגש לרכב ושמענו את עדן צועקת לו: 'תציל אותי'. היא חשבה שמישהו בא להציל אותה, אבל מתברר שהוא פשוט ניסה להסתתר. הוא באמת עזר לה לצאת, ושמענו אותה אומרת לו: 'תזיז אותה'. היא כנראה התייחסה לחברה שנפלה עליה. אחר כך היא ברחה איתו ואמרה לנו שהיא כבר חוזרת אלינו".
בחמש הדקות שהפרידו בין השיחות עם המשפחה, עדן יצרה קשר עם המשטרה. השיחה הוקלטה ופורסמה עוד בחודשי המלחמה הראשונים, ומאז הפכה לאחד התיעודים המוכרים והמצמררים שמתארים את שאירע ב־7 באוקטובר. בסוף השיחה מבקשת עדן בקשה צנועה, שלא נענתה כפי שקיווינו: "תמצאו אותי, טוב?".
שני: "אחרי חמש דקות היא חזרה אלינו והיא סיפרה לנו שבמהלך הריצה היא ואותו בחור התפצלו, ושהיא חושבת שתפסו אותו. היא שוב הסתתרה לבד, הפעם בתוך שיח אקליפטוס שלא ממש הסתיר אותה. היא שכבה שם בתנוחת עובר, כשהיא ממש מנסה לכסות את עצמה בחול. כל הנמלים טיפסו על הפנים שלה ועקצו אותה, והיא ממש מתארת לנו את הכל. היא שכבה בשיח שעתיים וחצי, כל השיחה ארכה שלוש וחצי שעות, ובכל השיחה אנחנו שומעות את היריות, ואת עדן מתה מפחד". שני מתארת כי בסוף השיחה נשמעה ערבית ועדן אותתה למשפחתה להיות בשקט. רק השניות האחרונות בשיחה הוקלטו, כשעדן לוחשת: "שני, הם תפסו אותי".
שני: "אחרי זה שומעים את המחבל אומר לה 'תעלי', 'בואי', ואחרי כמה שניות הוא מנתק לה את השיחה. הם זרקו את הטלפון שלה בשטח. מצאו אותו והביאו לנו אותו אחרי חודש".
כלומר, אתן מבינות בזמן אמת שעדן נחטפת?
שני: "כן".
מאי: "כשהשיחה התנתקה, אני הייתי בהלם. יצאתי לאמא, שהייתה פה עם עוד זוג חברים, וישר אמרתי שתפסו את עדן, ואז התחילה ממש היסטריה. כבר הספקתי בשלב הזה לראות סרטונים של אנשים שנחטפו, אז מבחינתי ידעתי שיש אופציה כזאת, שחטפו אותה. וחשבתי שזאת הייתה האופציה הכי טובה שיכולה להיות, כי כבר הבנו שתפסו אותה, אז זה או שיהרגו אותה או שהיא תיחטף. ישר אמרתי להן 'הלוואי שהיא תיחטף' ובאמת, אחרי 12 ימים, הגיעו אלינו קצינים, אחת מהם היא הקצינה שמלווה אותנו עד היום, ואמרו לנו שהיא נחטפה. שמחנו, כי היה סיכוי שהיא תחזור".
את מסתכלת על הרגע הזה אחרת היום?
"אני יכולה לחשוב למה לא הרגו אותה באותו יום, ולמה היא הייתה צריכה לסבול את כל 11 החודשים האלה. אבל מצד שני, אני יכולה להגיד שעצם זה שזה קרה ככה, היא גם זכורה יותר, וזה מרגיש לי כמו כבוד שהיא ראויה לו".
שני: "אני פחדתי מהאפשרות שחטפו אותה, לא היה לי בראש שתהיה יום אחד עסקה ויהיה את הצלב האדום שיביא את החטופים לגבול והם יחזרו לישראל. אני מבחינתי חשבתי שאם חטפו את עדן יעשו לה דברים נוראיים בשבי".
שירית: "גם לי עלו מחשבות נוראיות. חשבתי על לינץ', על התעללויות, שיובילו אותה בעזה, זה הלחיץ אותי מאוד, והייתה פה ממש היסטריה. כשהבנתי אחר כך שהרבה נחטפו, אז זה קצת הרגיע אותי, כי אמרתי שאין מצב שזה יימשך כל כך הרבה זמן".
אלא שהזמן עבר ועבר והסוף היה מר. עדן שבה הביתה כשאינה בין החיים והובאה למנוחות בבית העלמין ירקון. בהלוויה זעקה שירית: "עדן יקרה שלי! 11 חודשים שרדת בשבי חמאס. בערב השמועות הגיעו אלינו. כל כך הרבה אנשים רצו להכיר אותך, אבל לא ככה. אתגעגע לישיבות שלנו במרפסת. לא היית רק הבת שלי, היית החברה הכי טובה שלי. חיכיתי 330 ימים שתחזרי, הייתי מוכנה לחכות עוד 330 ימים ושתחזרי בחיים. אתמול היה יום ההולדת שלי ואיחלו לי שאפגוש אותך ותחזרי, אבל לא ככה פיללתי".
"עדן הייתה החברה הכי טובה שיכולה להיות", אומרת מאי כשאני שואלת איזו אחות היא הייתה. "היינו מספרות לה הכל והיא גם סיפרה לנו הכל. שלושתנו היינו מאוד מגובשות".
למה אתן הכי מתגעגעות?
שני: "לרעש שלה. בכל פעם שעדן הייתה נכנסת הביתה, היית שומעת אותה. היא גם הייתה חייבת שישמעו אותה. היא הייתה נכנסת וצועקת 'שלום', או 'בוקר טוב', או 'שבת שלום', תלוי ביום. ואני הכי שקטה במשפחה, אז הייתי אומרת לה שהיא עושה לי כאב ראש".
ועכשיו היית רוצה את כאב הראש הזה.
"כן. גם איך שהיא נחטפה היה פתאום שקט כל כך, והשקט הזה היה רועש".
מאי: "אני זוכרת שבכיפור בשנה שעברה הייתה לי ולעדן שיחה בנפרד. ישבנו כאן במרפסת ודיברנו על החיים. עדן הייתה רוח חופשית כזאת, היה לה כרטיס להודו במרץ והיא רק רצתה ליהנות מהחיים. היא אמרה לי שהיא לא רוצה להתבגר, שהיא רוצה להיות בגיל הזה לנצח".
המשפט הזה בטח מקבל משמעות אחרת פתאום.
"נכון. אבל אז היא אמרה לי שהיא כל כך אוהבת את החיים, ושכל כך כיף לה עכשיו".
שירית, איזו בת הייתה עדן?
"מעבר לזה שהיא הייתה הבת שלי, היא באמת הייתה חברה טובה, גם לי וגם לאחיות שלה. אין בוקר שהיא לא הייתה מתקשרת אליי, גם כשאני בעבודה, החברים שלי מהעבודה היו מסתלבטים עליה, שהיא כל יום מתקשרת אליי, אבל אין יום שלא היינו מדברות והיו בינינו שיחות מאוד־מאוד עמוקות. היא הייתה ילדה מאוד אנרגטית, מאוד שמחה, לא מוטרדת מדברים, לא שומרת טינה, לא רבה עם אנשים. בגלל זה היא הייתה מוקפת בהרבה בחברים וחברות, היו לה המון חברים, ובכל זאת היא הייתה אומרת לי לבוא לשבת איתה ועם החברות שלה. היה בינינו קשר מיוחד".
"אלה היו 11 חודשים אינטנסיביים, מתישים, קשים, מלאים באי־ודאות, חוסר אונים והמון בכי", מסכמת שירית את השנה שחלפה. "עברה עלינו תקופה מאוד קשה", מוסיפה שני, "וגם עכשיו אנחנו עוברים תקופה קשה ומאתגרת. אבל זאת תקופה שגם מאוד קירבה בינינו. תקופה שהכרנו בה אנשים מדהימים, ושהוכחנו לעצמנו עד כמה אנחנו יכולים להיות חזקים בשביל עדן. רק קשה לי שחיכינו שעדן תכיר את כל האנשים הטובים שנכנסו לנו לחיים, והיא לא. היא לא תראה ולא תשמע מה קרה פה, כמה נאבקנו, וזה הכי קשה".
מאי: "לפני 7 באוקטובר היו לנו חיים אחרים, 11 החודשים האלה היו כמו תקופת ביניים, תקופת מעבר, ועכשיו אנחנו נכנסים לחיים חדשים לגמרי. אנחנו מתחילים ממש מאפס. חשבנו שנתחיל מחדש כשעדן תחזור, אבל הסיטואציה לגמרי שונה, ואנחנו צריכות להתחיל מההתחלה ולשקם את עצמנו, וזה ייקח לנו הרבה מאוד זמן".
יש משהו שגם מצליח לנחם?
שירית: "הדבר הקטן היחיד שאני כן יכולה להגיד שמנחם אותי זה שהיא לא הייתה לבד בחודשים האחרונים, אלא היא הייתה עם חמישה גיבורים נוספים. אבל מעבר לזה, כרגע לא מנחם אותי כלום. ממש ציפיתי שהיא תחזור הביתה, האמנתי שהיא תחזור הביתה, חיכיתי לרגע הזה שהיא תכיר את כל האנשים האלה שעזרו לנו ועטפו אותנו. יש לנו מלא מתנות בחדר שלה, מאנשים זרים שנתנו לה, כואב לי הלב שהיא לא תזכה להכיר אותם ושהם לא יזכו להכיר איזו ילדה מדהימה עדן הייתה. גם כשיצאנו להלוויה והיו פה המון אנשים עם דגלים, זה ריגש אותי, אבל זה גם קרע אותי, כי הדגלים האלה היו צריכים להיות פה כשעדן חוזרת הביתה. באמת, לא ציפינו לסוף כזה".
שני: "יש הרבה דברים שמנחמים. למשל הגאווה שעדן היא אחותנו. כי אנחנו באמת רואות אותה כגיבורה".
שירית: "אבל זה טלטל אותנו והשאיר לנו חור עמוק־עמוק בלב. אני לא יודעת אם אני אצליח להשתקם מזה. לאבד ילדה ועוד בנסיבות האלה זה מטורף. גם הכל מזכיר לי אותה. הבית הזה שהיא גדלה בו, לראות את האחיות שלה ולא לראות אותה. היא עדיין הבת שלי, יש לי שלוש בנות. אבל רק שתיים חיות".
שני: "אני רוצה שכולם יזכרו אותה. לכן אנחנו גם משנות עכשיו את המשפט, מ'תמצאו אותי, טוב?' ל'תזכרו אותי, טוב?'. אנחנו באמת מבקשות שכולם יזכרו אותה, אחרי מה שהיא עברה, מגיע לה שלא ישכחו אותה".
שירית: "שיזכרו את שמחת החיים שלה, את האור שהיא הפיצה. אנשים באמת היו נמשכים אליה כמו אל מגנט. היא הייתה ילדת קסם".
שירית, שני ומאי, סליחה שלא החזרנו אותה.