אני בחור חזק, וחשבתי שאסתדר יותר טוב עם יום השנה ל־7 באוקטובר, כי כחובש עברתי דברים קשים, כולל החייאות שלא הצליחו. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה באותה שבת ארורה, וגם אני הושפעתי מזה מאוד", מודה חזי רוזנבאום, רכז מבצעים בארגון המתנדבים "איחוד הצלה" בקריית מלאכי.
“ביומיים שהיו סביב 7 באוקטובר השנה, עם כל טקסי הזיכרון, החלטתי שאני לא יכול להתמודד", הוא מספר. “רציתי לשים את הראש על כרית ולהעביר את היומיים האלה. לא צפיתי בכל מה שהוצג בתקשורת ביום השנה, ואפילו לא בסרטונים חדשים שבהם אני נראה במצלמות האמבולנסים. הדבר היחיד שעשיתי זה ללכת לאזכרה של הכונן שלנו, מאור שלום ז"ל, תושב ערוגות, לוחם וגיבור ישראל, שנהרג בבוקר 7 באוקטובר בהיתקלות עם מחבלים. הלכתי לקברו, התפרקתי שם וחזרתי הביתה".
אימה בשדה האבוקדו
רוזנבאום, בן 44, הוא תושב קריית מלאכי, נשוי ואב לארבעה. זה שמונה שנים הוא מתנדב בארגון שעוסק במתן מענה רפואי ראשוני ובהצלת חיים. “התחלתי להתנדב קצת אחרי שאמי נפטרה", הוא משחזר. “היא עסקה הרבה בגמילות חסדים והקדישה את חייה לנתינה לאחרים. בשנה האחרונה לחייה אמי הייתה מונשמת, ובהכרה, ואנחנו במשפחה למדנו את כל העניין הרפואי. בשנה הזו כנראה נכנס לאחותי ולי ה'ג'וק' של הצלת חיים. אחותי, שעסקה בהייטק, עזבה את עבודתה ובדיוק סיימה קורס אחיות. אני הלכתי לעשות קורס באיחוד הצלה".
בשבת 7 באוקטובר 2023 שהה רוזנבאום בביתו עם משפחתו: “אני גר בקומה אחרונה, בדירה שאין בה ממ"ד. כשהתחילו האזעקות, אשתי, אני והילדים רצנו בכל אזעקה ארבע קומות למקלט. בסביבות 7:30 קיבלתי טלפון מאיחוד הצלה. עדכנו אותי שיש ירי באופקים ובשדרות והזהירו שעלול להיות ירי גם בקריית מלאכי".
רוזנבאום העביר את בני משפחתו לבית חמותו, בבניין שיש בו ממ"ד, והמשיך לבית הכנסת כדי לשאת תפילת יזכור לזכר אמו ואחיו. “היה חשוב לי לא לפספס את זה", הוא מבהיר. בכניסה לבית הכנסת קיבל שיחת טלפון מאגף המבצעים של איחוד הצלה ובה התבקש לנסוע ולהביא ציוד מביתו של אחד המתנדבים בקריית מלאכי: “כשהגעתי ראיתי שאין שם מספיק ציוד, אז החלטתי לנסוע לבית של מתנדב באשדוד. כל הדרך היו אזעקות, אבל הבנתי שאם אעצור כל רגע בגלל אזעקה, לא אגיע לשום מקום, אז שמתי קסדה ואפוד והחלטתי לנסוע בלי לעצור. בצומת, בדרך לאשדוד, נפלה רקטה כ־300 מטר ממני, אבל זה לא הרתיע אותי".
רוזנבאום חבר למנהל התחבורה המבצעית בארגון, אהרון בן הרוש, ולשותפו לצוות חילוץ הצלה, דוד בדר. “בגלל שהייתי חמוש באקדח, שלחו אותנו לכיוון שדרות. כשהגענו לאזור מכללת ספיר, עצרנו וראינו בצדי הדרכים מכוניות, גופות ומראות נוראיים, וכל הזמן הזה ירו עלינו. אני לא יודע להסביר לך איך, אבל לא הייתה תחושה של פחד. עבדנו כמו מכונות, ועד היום אני לא מבין איך הצלחנו לעבור את זה. יש לי חברים במד"א שלא נתנו להם לצאת לשטח כי האמבולנס שלהם לא היה משוריין ירי. הם שאלו אותי: ‘איך יצאתם ככה, בלי הגנה?'. מלמדים אותנו בקורס שהבטיחות שלנו באה קודם, אבל אני אומר: אתם מגיעים לבית שיש בו שריפה, ורואים מהחלון ילד קטן, לא תסכנו את עצמכם ותיכנסו פנימה כדי להציל אותו? ברור שכן. זה בדיוק מה שהנחה אותי ואת דוד כשנכנסנו לכפר עזה, לבארי ולכל היישובים האחרים. בכל יציאה מיישוב היינו עם ארבעה פצועים באמבולנס, כשבדרך כלל, ביום רגיל, מפנים כל פצוע לבד עם ארבעה אנשים שמטפלים בו. העברנו את הפצועים לצומת חלץ, לשם הגיעו מסוקי חילוץ שפינו אותם לבתי החולים".
היה רגע מסוים שבו פחדת שלא תחזור הביתה?
“לא היה רגע שבו הרגשתי שאני לא יוצא ממנו. המקרה שכן פחדתי בו היה בכניסה לכפר עזה. כשהגענו לשם התחיל ירי, והחיילים אמרו שאנחנו לא נכנסים לשטח אלא הם יוציאו אלינו את הפצועים דרך שדה האבוקדו. עשינו את זה כמה פעמים, ובאחת הפעמים עצר לידנו רכב ונאמר לנו שבשדות האבוקדו שלידנו מסתתרים 50 מחבלים. לקחנו צעד אחד אחורה. כמה דקות אחרי זה הגיע רכב נוסף ונוסעיו אמרו שמעבר לכביש, בשדות של קיבוץ סעד, מסתתרים שלושה מחבלים. הסתכלתי לאהרון בן הרוש בעיניים, הוא הסתכל עליי, ואמרתי לו: ‘יכול להיות שקצת חצינו את הקו? אולי אנחנו מסכנים את עצמנו הרבה מעבר למה שאנחנו צריכים?'. אחד החיילים שהיה לידנו שמע אותנו מדברים ואמר: ‘חבר'ה, אני מבקש מכם. יש לנו עשרות פצועים במרחק 100־200 מטר מכם, ואתם היחידים שיכולים להציל אותם'. זה היה רגע מפחיד.
“היו חיילים שדיברו איתנו רגע לפני שנכנסו לשטח, ושעה אחר כך הם הגיעו אלינו כגופות. היינו באזור הזה חמישה אמבולנסים, ובשלב מסוים בן הרוש אמר שמי שמרגיש שהוא לא מסוגל להיות פה, זכותו המלאה לעזוב. אבל אף אחד לא עזב. כולנו הבנו שיש פה עשרות פצועים שזקוקים לנו. תפקדנו כמו רובוטים".
במהלך היום התקשר אל רוזנבאום מפקדו מיחידת החילוץ במילואים, ועדכן על גיוס למחרת באשקלון. “שלחתי לו סרטון שצילמתי בכפר עזה, ואמרתי לו שאני מפנה פצועים מהבוקר ולא יודע מתי אצליח להגיע. הוא אמר לי: ‘הכל בסדר, תמשיך ותפנה מי שצריך'. בשעה 2 בלילה הרגשתי שאין לי כוחות אז נסעתי הביתה, נשפכתי לשינה ואחרי שעתיים וחצי קמתי ועליתי על מדים. נסענו לשטח הכינוס של יחידת המילואים שלנו באשקלון, וכשראיתי שהצוות עדיין לא מאורגן, ביקשתי אישור לחזור לחלץ פצועים במסגרת איחוד הצלה. אחרי שבוע, כשהיחידה שלנו התארגנה, חזרתי למילואים".
הפנים שייזכרו לנצח
שנה מאוחר יותר, עד כמה האירועים שחווית מלווים אותך ביומיום?
“אני לא אגיד שאני נותן למראות קורעי הלב האלה לנהל לי את החיים. אני ישן טוב בלילה כי אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל כמה שיותר חיים של אנשים. ברור שאני זוכר את מה שחוויתי, אבל אני לא סובל מסיוטים. מה שכן, יש תמונה אחת שלא נותנת לי מנוח ומלווה אותי בכל יום: במהלך פעולת החילוץ, רכב צבאי העביר אלינו חייל פצוע שהיה צריך להגיע לבית החולים. העלינו את החייל לאמבולנס, והענקתי לו טיפול ראשוני. החייל דימם, והיה ברור שהוא זקוק לניתוח חירום. היה צורך בניידת טיפול נמרץ, וידענו שהניידת הקרובה נמצאת בשדרות, ששם היו מחבלים. אבל היה לי פצוע קשה באמבולנס, ולא רציתי שהוא ימות. נסענו בלי לעצור, כשהמחבלים יורים על האמבולנס. כשהגענו לכניסה לתחנת מגן דוד אדום, החייל עדיין נשם, ואפילו מלמל משהו שלא הבנתי בדיוק, אבל דמיינתי שהוא אומר לי ‘תציל אותי'. העברנו אותו לתחנת מגן דוד אדום בשדרות ויצאנו להמשיך במשימת החילוץ. מאוחר יותר נודע לי שהחייל נפטר מפצעיו. את הפנים שלו אני רואה בכל יום מאז".
סיפורו של חזי רוזנבאום הוא אחד מעשרות סיפורים שקובצו לספרו החדש של נחמן סלצר, “מלאכים בכתום" (הוצאת “סלע מאיר"). הספר מביא מקרים שונים שבהם מתנדבי איחוד הצלה סיכנו את עצמם כדי להציל חיים באירועי 7 באוקטובר. הסיפורים מובאים מפיהם של המתנדבים עצמם ומספקים עדות חיה למה שהתרחש באותה שבת, מנקודת מבטם. “אצלנו באיחוד הצלה כולם נרתמו למשימה, אצלנו יש את האחדות הכי גדולה", מתגאה רוזנבאום. “ימנים, שמאלנים, בנים, בנות, יהודים, מוסלמים, וכולנו ביומיום יחד למען הצלת חיים, למרות השוני שלנו זה מזה".