מדהים כמה שהפיגוע בקו 5 חי ופועם בתוך הלב שלי גם אחרי 30 שנה", אומרת ליאת בורודה רוזן, שאחותה ענת נרצחה בפיגוע כשהייתה בת 19. "השנים שחלפו לא עזרו לגעגוע, ואומנם לומדים לחיות לצד ציר השכול, אבל הכאב לא שוכך. האובדן הזה מגדיר אותי, מגדיר את ההתמודדות שלי בחיים ואת ההחלטות שאני מקבלת. ענת עדיין נוכחת בתוכי. היינו שתי אחיות, אני הבכורה, הייתי בת 23, רגע לפני חתונה, והפיגוע הזה טרף המון קלפים".
בתוך רצף הפיגועים הבלתי נגמר שידעה המדינה מאז הקמתה, את הפיגוע בקו 5 אי אפשר לשכוח. אולי מכיוון שזה היה אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בישראל והגדול ביותר עד לאותה עת; אולי מכיוון שגופי הביטחון והתקשורת לא ידעו להתמודד עם האירוע; אולי בגלל הכאוס, ההלם, חוסר האונים.
ב־19 באוקטובר 1994, קצת לפני תשע בבוקר, מחבל מתאבד הפעיל מטען נפץ במשקל 20 ק"ג באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, והפך את האזור לזירת אסון שלא נראתה כמותה. 22 אנשים נרצחו, 104 נפצעו בדרגות פציעה שונות.
"אלו תמונות ראשונות ולא ערוכות שהגיעו אלינו, ואנו מזהירים שמדובר בתמונות קשות ביותר", הדגישה מגישת חדשות ערוץ 2 דאז מיקי חיימוביץ', ששידרה מבזק מיוחד שבו הוצגו תמונות לא מצונזרות ולא ערוכות מהאירוע, למרבה הזעזוע. תמונות דומות לאלו שאנו מציגים בעמודים אלו ממש, אך ללא הטשטוש שאותו כולנו מכירים מהעשורים האחרונים ושהתקבל למעשה לאחר הפיגוע הזה כסוג של הפקת לקחים. צלם העיתונות זיו קורן העביר למערכות העיתונים צילום של שרידי האוטובוס, עם גופתו של הנהג. התמונה פורסמה כפי שהיא בעיתונים.
מאז שונו כללי האתיקה העיתונאית בנוגע לאופן הסיקור החדשותי של האירועים וגם השתנה האופן שבו גופי הביטחון מטפלים בזירות לאחר פיגוע.
"כפי שניתן לראות, גם לכוחות המשטרה קשה", אמרה חיימוביץ' במשדר והתייחסה לצילומים של השוטרים והשוטרות בוכים בזירה. "זה היה פיגוע מחריד, זוועתי, נוראי", אומר כיום ניצב בדימוס גבי לסט, ששימש אז כמפקד מחוז תל אביב. "התמונה של האוטובוס שנשרף כליל ושל הזירה מלווה אותי עד היום. יש מראות משם שאני רואה עד היום לנגד העיניים שלי. הפיגוע תפס אותנו בהפתעה.
אני לא יכול לתאר לך את תחושת חוסר האונים, את התסכול. אף אחד לא ידע איך להתמודד עם מצב כזה, זו הייתה הפעם הראשונה שחווינו אירוע כזה, וחלק מהמדיניות אז הייתה להראות חזרה מהירה לשגרה. אז ניקו את הכביש, פינו את הפצועים ואת גופות הנרצחים והזיזו את האוטובוס כדי שהתנועה תזרום כרגיל.
אני זוכר שחיפשנו ברחובות הסמוכים לראות שאין מחבלים נוספים, אבל למעשה בכך הסתכם האירוע. אז לא היה לנו מה לעשות מעבר לזה. לא ידענו איך מתנהלים עם התקשורת באירוע בסדר גודל כזה. לא יכולנו למנוע מהצלמים והעיתונאים להגיע למרכז תל אביב, האזור הכי מסוקר במדינה. כולם הרגישו שקרה משהו גדול שלא היה לפני כן. החשיפה הייתה גדולה ומיידית בכל רשתות התקשורת. לימים, באירועים אחרים רציתי להוציא תמונות מהזירה כדי להראות את האכזריות של המחבלים, אבל כלי התקשורת בחרו לא לשדר אותן".
לדברי לסט, האירוע היה הזרז לפעילות של ארגון זק"א: "ממש כשהגעתי לזירת הפיגוע, צעירים מבני ברק באו אליי ואמרו שמצווה לאסוף את כל חלקי הגופות ולהביא אותן לקבר ישראל. הם ביקשו ממני אישור לאסוף, לנקות ולטפל בזירה וכמובן שאישרתי להם".
אל תגידו כלום
"התאריך הזה, 19 באוקטובר 1994, חקוק אצלי כאילו הוא קרה רק אתמול", אומר אבי אדף, שאמו מרים אדף ז"ל נרצחה בפיגוע. היא הייתה הגננת המיתולוגית של שדרות שפרשה מעיסוקה ועברה לנהל את סניף ארגון אמונה, הפועל למען נשות העיר. באותו בוקר היא הייתה אמורה להגיע לפגישה בסניף המרכזי של הארגון בתל אביב ומשם להמשיך לבקר את נכדיה. "אמא פספסה את האוטובוס לתל אביב, אז לקחה מונית שירות. בתחנה המרכזית היא שוב פספסה את האוטובוס, אז מישהו המליץ לה לקחת קו 5 ולהמשיך ברגל לפגישה. כך היא עלתה לאוטובוס הדמים".
מתי נודע לך מה קרה?
"הייתי בדיוק בתרגיל ברמת הגולן במסגרת תפקיד צבאי, כך שהייתי מנותק לגמרי מחדשות. לאמא היה טלפון סלולרי, כי היא הרגישה צורך לעדכן אותנו תמיד אחרי כל דבר שהיא הייתה עושה כדי שלא נדאג. כשאבא שלי שמע על הפיגוע, הוא התקשר אליה והיא לא ענתה, מה שלא היה אופייני לה.
הוא התקשר לאחי רוני, שיצר קשר עם המוקדים שמדווחים על הפצועים והנעדרים, ולא היה שם מענה. רוני דיבר איתי, וכששמעתי מה קרה נסעתי מרמת הגולן לתל אביב במהירות מטורפת. הרגשתי שקרה משהו. כשהגעתי לתל אביב, הפנו אותי למרכז הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. אמרו שיש גופות לא מזוהות ושכדאי שננסה שם. אשתי הגיעה איתי לשם. מכיוון שהיא עובדת בחדר ניתוח, היא הציעה להיכנס לזהות את הגופה. כשהיא יצאה מהחדר, ראיתי את המבט שלה והבנתי הכל. הקושי הגדול היה לספר לאבא, שהיה אדם מאוד רגיש.
כשהגענו לבית בשדרות, עוד לפני שאמרנו מילה ורק הסתכלנו לו בעיניים, הוא אמר: 'לא צריך להגיד כלום, אם היא לא חזרה איתכם ביחד - אני יודע'. אחי אמר לי: 'ביום שאמא מתה - גם אבא מת'. זה באמת היה ככה, הוא משך את החיים לצד האבל במשך כמעט 26 שנה עד שהוא נפטר. בשנים האחרונות הוא כבר לא רצה לקחת תרופות, כי הוא רצה למות.
אחרי המוות של אמא התפרצה אצלו מחלת הסוכרת, ומההזנחה הוא הגיע למצב שכרתו לו רגל, ולא היה אכפת לו. הוא אמר: 'אין לי בשביל מה לחיות'. הוא היה חי־מת. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זו סתם קלישאה. הזמן לא שינה כלום. אבא שלי כל החיים חי בתחושה שזו טעות ויום אחד אמא תופיע. עד יומו האחרון הוא לא האמין ולא הצליח לעכל שאמא איננה".
אדף, תושב שדרות, שומר בביתו את קלטות הווידיאו של כל תוכניות החדשות שדיווחו על הפיגוע. ב־7 באוקטובר, כשראה את סרטוני הזוועה של חמאס, הוא לא יכול היה שלא להיזכר בתמונות מהפיגוע שבו נרצחה אמו. "באותה שבת כמעט נכנסו לי מחבלי חמאס הביתה", הוא אומר.
"הכנסתי את כל המשפחה לממ"ד וניצלנו. הבן הגדול שלי היה בבית הכנסת, בשמחת תורה, הוא התקשר אליי ואמר שהוא רואה את המחבלים מול העיניים. הוא הסתתר במרתף וניצל. זה ישר החזיר אותי לטראומה של הפיגוע בקו 5. אנחנו לא מעריכים מספיק את האויב. כשאנחנו מוצאים פתרון לטרור - הוא חושב על משהו שלא חשבנו עליו. מי חשב ב־1994 שמחבל יפוצץ אוטובוס? מי חשב שב־2023 מחבלים יפרצו גדר, ירצחו ויחטפו אנשים?".
הזיכרון הוא החשוב ביותר
משפחת לנגר מקיבוץ יראון בגליל המערבי מפונה למלון על שפת הכנרת. במרכז החדר ניצבת תמונתה של בתם איילת לנגר אלקובי, שנרצחה בפיגוע והיא בת 27. "נדמה שזה היה רק אתמול", אומרת אמה, שולה. "אנחנו חווים את המוות שלה יום־יום, שעה־שעה. החוסר הוא בלתי נסבל, והזיכרון הוא בראש סדר העדיפויות שלנו, והוא לא משפיע רק על בעלי שמעון ועליי, הוא גם חלק מהחיים של האחים שלה עפר וניר. הוא קיבע את דרך החיים שלהם".
הם חיים בקיבוץ זה 60 שנה, קו ראשון לגבול עם לבנון. "איילת גדלה וחייתה ביראון עד שעברה לתל אביב ללמוד את שיטת אלכסנדר", היא אומרת. "היא מאוד רצתה לטפל באנשים, מאוד אהבה כלבים וטבע, אהבה את האחים שלה והיוותה השראה עבורם. באותו יום ארור איילת הייתה צריכה להגיע ללימודים, הפיגוע קרה תחנה לפני שהיא הייתה אמורה לרדת. כששמענו על הפיגוע חיפשנו אותה. אז אמרו לנו להגיע למרכז לרפואה משפטית באבו כביר, שם התברר לנו הנורא מכל".
בני משפחתה נמצאים עד היום בקשר עם מי שהיה בעלה במשך חודשיים בלבד, יואב אלקובי, בן זוגה בשש השנים האחרונות לחייה. "אנחנו בקשר איתו ועם המשפחה החדשה שהוא הקים, ומבחינתנו אנחנו סבא וסבתא של הילדים שלו".
גם ריטה תשבי שאוליאן, בתו של חביב תשבי, עשתה את הדרך המייסרת אל המרכז לרפואה משפטית באבו כביר כדי לגלות את שידעה למרבה הזוועה עוד קודם לכן: "אבא עלה על קו 5 בדרך לפתוח את החנות שלו. כשהאוטובוס התפוצץ, בדיוק הייתי בנהיגה. שמעתי על הפיגוע ואין לי מושג למה, עצרתי בתחנת דלק והתקשרתי לאמא שלי. כשהיא ענתה, שמעתי ברקע רעש אמבולנסים וצעקות. שאלתי אותה מה עם אבא, והיא אמרה 'אל תדאגי, הוא יצא לפני הרבה זמן'. במקום להמשיך בדרך נסעתי לתל אביב, וב־09:20 כבר הייתי ליד החנות של אבא בגורדון פינת דיזנגוף".
מתי הבנת שהוא היה באוטובוס?
"לא ידענו עד השעה חמש בערב. במשך כל השעות נערכו חיפושים נואשים שלנו ושל כל חבריו. אבא שלי היה הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, אז חשבתי שהפיצוץ גרם לו להיכנס להלם ולהימלט מהאזור. בערב, כשהגעתי לחנות של אבא שלי, פגשתי את בעלת החנות הסמוכה ושאלתי אותה אם היא ראתה את אבא שלי.
היא חיבקה אותי ואמרה, 'ריטה, אני מצטערת מאוד, שמעתי עכשיו בחדשות שאבא נרצח'. התברר לנו שבשעה ארבע השם שלו פורסם בטלוויזיה לפני שהודיעו לנו. זאת הייתה קטסטרופה. אחר כך הגעתי לאבו כביר. בבית השארתי את הילדות שלי. כשהן שאלו מה עם סבא, שיקרתי להן ואמרתי שהכל בסדר. אבל אז הן ראו אותי בטלוויזיה באבו כביר. זה היה זוועה. רק בחמש אמרו לנו שהוא נרצח. מתברר שהוא זוהה עוד קודם, אבל בגלל הבלגן קיבלנו את ההודעה הרשמית רק בשעה מאוחרת".
תשבי מספרת שגדלה בבית ימני, עם אבא שהעריץ את רבין: "הוא אמר שאנחנו כבר שנים נלחמים במדינה הזאת, וצריך לתת צ'אנס לשלום. אמרתי לאבא שאני לא מאמינה לפלסטינים ולא להסכם אוסלו. אף פעם לא האמנתי ואף פעם לא אאמין בהם. זה או הם או אנחנו. 7 באוקטובר הוא ההוכחה לכך".
גם בורודה רוזן לא יכלה להימנע ב־7 באוקטובר מהמחשבה על הפיגוע שבו נרצחה אחותה. "אותה שבת הורידה אותי מהמסלול", היא אומרת. "חוויתי הזדהות עם המשפחות, יכולתי להרגיש בגוף את מה שהן חוות. את התחושה שזה סיוט שאולי נתעורר ממנו, ואז, ככל שהימים עוברים, את מבינה שזה הסיפור של חייך החדשים. היום יש בי את ההבנה שזה הסיפור של המקום הזה, מאז ולתמיד. זה טרגי, אבל אסור לנו להיות שאננים, אי אפשר לדעת מאיפה תצוץ הרעה החולה ומתי תבוא הסכנה. אסור לנו לחטוא בחטא היהירות, אנחנו צריכים להיות תמיד עם היד על הדופק, כי כולנו חיילים במדינה הזאת".
תספרי לנו על אחותך.
"ענת הייתה רגע אחרי השחרור שלה מהצבא, והיא לא בזבזה זמן. היא מיד התחילה עבודה בקשרי חוץ במשרד הביטחון, למדה אנגלית ותכננה ללמוד גרפיקה ממוחשבת. היא לא חיפשה את עצמה אלא הייתה מאוד ממוקדת מטרה, חרוצה ומלאת תוכניות. אבל היא לא הספיקה בכלל".
איך גילית על הפיגוע?
"לימדתי בבית הספר, ונכנסתי בהפסקה לחדר המורים. הרדיו דלק ודיווחו על הפיגוע. כששמענו את הידיעה, ידעתי שיהיו הרבה משפחות הרוסות. לא הספקתי לסיים את המחשבה וקראו לי ממזכירות בית הספר. אמרו לי שאמא שלי מחפשת אותי. היא אמרה לי 'ענת לא הגיעה לעבודה ואני חוששת לה.
אני חושבת שהיא הייתה על קו 5'. זה מסוג הדברים שהם כל כך נוראיים, שאנשים לא מאמינים שהם יתדפקו על דלתם, אמרתי לאמא שלי שזה לא הגיוני, שענת כנראה נבהלה ומצאה מקום מחבוא. ענת זוהתה אחרונה, רק על ידי בדיקות גנטיות וצילומי שיניים. ההשערה הייתה שהיא ישבה ליד המחבל. רק המחשבה על זה הייתה נוראית. ב־7 באוקטובר, כשפורסמו סרטוני הזוועה, לא הייתי מסוגלת לראות. זה פצע שעלול לטלטל אותי".
רק שלושה נוסעים שרדו את הפיגוע, אחת מהם היא חדוה אשכנזי (מנהו), שהייתה אז בת 17. "רגע לפני הפיגוע עמדתי ליד הדלת האחורית, רציתי לרדת בתחנה, ואז האוטובוס התפוצץ", היא משחזרת. "נשרפתי בכל הגוף. עברתי ניתוחים ולקח לי הרבה שנים לחזור לשגרה. מאז, כל פיגוע וכל אירוע טרור מחזיר אותי לאותן הטראומות שלא הגלידו. ב־7 באוקטובר פחדתי מאוד, חששתי שהמחבלים יגיעו עד אליי, לתל אביב. התקשיתי לצאת מהבית. עצוב לדעת ששום דבר לא השתנה ב־30 שנה".
ההשתלחות של נתניהו
הפוליטיקאי הראשון שהגיע לזירת האירוע היה בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה. כשהוא מוקף במאבטחים, מתח ביקורת מול מצלמות התקשורת על ההתנהלות של ממשלת רבין על רקע הסכם אוסלו שנחתם שנה קודם לכן. הוא הזכיר בין היתר את חטיפתו ורציחתו של סמל נחשון וקסמן, כחמישה ימים לפני הפיגוע.
"ראש הממשלה ידע מראש שכל העברת הסמכות לאש"ף, שיגן עלינו מפני החמאס, מתמוטטת לו בין הידיים, והצעתי לו הצעה פשוטה: אמרתי לו תטיל סגר על עזה", אמר אז נתניהו. "אין גדר סביב עזה ונוצר מצב שמצד אחד אנחנו מנועים מלהיכנס לשם ומצד שני הם חופשיים להיכנס לכאן. זה אבסורד… צריך לשים לזה קץ בכמה דרכים, סגר זה אחד מהם, ובניית מערכת ביטחונית סביב עזה זה משהו משמעותי, והדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את האחריות ללוחמה בטרור לידי צה"ל.
לא ערפאת יגן עלינו, ואם צריך להיכנס לעזה - אז נעשה מה שצריך. צה"ל צריך להיות אחראי על הביטחון ולא אש"ף". ההשתלחות של נתניהו ברבין, זמן לא רב מאז הפיגוע, בעודו עומד במקום שבו נרצחו 22 אזרחים, עוררה ביקורת רבה, בקרב חברי הממשלה ובציבור.
רבין הבהיר אז "צריך למצוא דרכים שמתאבדים, מרצחים של החמאס, יידעו שלא רק הם עלולים להיהרג בפעילותם, אלא גם ביתם, בית משפחתם עלול להיפגע". לאחר מכן סגר הוטל על השטחים ובית משפחת המחבל נהרס. הנשיא דאז, עזר ויצמן, התייחס לפיגוע ואמר "זו איננה מלחמה, אבל זה טרור, זה קשה יותר ממלחמה". הרמטכ"ל דאז אהוד ברק אמר אז: "לדאבוני אני לא יכול לבשר שזה הפיגוע האחרון, הדבר הזה חמור ביותר, לא נוכל להשלים עם פיגועים בתוך המרכזים העירוניים של ישראל עם האופן הזה, ונצטרך לקטוע את התופעה הזו משורש, ואם אין ברירה, נצטרך לשקול את כלל מערך היחסים שלנו עם הפלסטינים".
מאז ועד היום ידעה ישראל עוד עשרות פיגועי התאבדות. "אחרי הפיגוע בקו 5 נערכנו אחרת, ידענו להציב כוחות משטרה גדולים יותר במקומות המרכזיים בערים ברחבי הארץ, הדרכנו את הנוסעים ואת הנהגים להיות ערניים לכל דבר חשוד", אומר לסט. "אבל לצערי, ראיתי לאורך הקריירה לא מעט פיגועים ומראות קשים, וכשאני נזכר בדברים האלה, אני מצטמרר מהזוועה. למדתי לחיות עם זה. מה שקרה ב־7 באוקטובר החזיר אותי מיד לדיזנגוף של 1994, אנחנו בלופ שחוזר על עצמו, מתמודדים עם מציאות נוראה. המציאות מוכיחה שדרך הכוונת של הרובה לא נגיע לפתרון".
במקום הפיגוע ברחוב דיזנגוף נבנתה אנדרטה לזכר הקורבנות, ובמשך שנים קיימו המשפחות את טקס הזיכרון סמוך לה, בחסות עיריית תל אביב. בשנים האחרונות הועבר הטקס לאזור "גן הבנים" בגני יהושע, למורת רוחן של חלק מהמשפחות. "היינו מגיעים בכל שנה לטקס בדיזנגוף", אומרת שולה לנגר, "ברגע שרון חולדאי החליט להזיז את מיקום הטקס לאזור שאין לו שום קשר לפיגוע, החלטנו לקיים את הטקס אצלנו ביראון. לקיים טקס באזור שלא קשור למקום הפיגוע מפספס את המטרה".
"עצוב שעיריית תל אביב לא מאפשרת לנו לקיים את הטקס בדיזנגוף, כפי שאפשרה לנו בשנים הראשונות", אומרת ריטה תשבי שאוליאן. "הם טוענים שלשם כך הוקם פארק ההנצחה לנפגעי פעולות האיבה. בינתיים אנשים התבגרו, חלקם נפטרו, וכל אחד מקיים את הטקס לעצמו. השנה, אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר, התביישתי לפרסם כמדי שנה את הפיגוע בקו 5. חשבתי שיש כל כך הרבה נרצחים, יש כל כך הרבה טראומה, מי יזכור את 22 המסכנים שנרצחו בפיגוע בקו 5?"