"הזמן מתקדם אבל אנחנו לא": הסוכות שנותרו עומדות מאז השבת השחורה

טנה וייס שטה, הסוכה בקיבוץ בארי של שמוליק ויהודית וייס ז"ל שנרצחו בידי חמאס

“אני מגיעה ממשפחה דתית ומסורתית, ואצלי חג סוכות מסמל את המקום של הביחד, של האחדות ושל הלכידות המשפחתית, וזה אחד החגים האהובים עליי בעקבות החוויה הטובה שלי בחג הזה, זה חג מאוד שמח וכיפי”, מספרת טנה וייס שטה, אשתו של אסף וייס - בנם של שמוליק וייס ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר בביתו בבארי ושל יהודית וייס ז”ל, שנחטפה לעזה וגופתה אותרה על ידי צה”ל בסמוך לבית החולים שיפא. “יהודית ושמוליק היו מאוד חמים, ומשימת חייהם בערך הייתה כמה שיותר להיות ביחד, ליצור כמה שיותר מפגשים משותפים, וכל אירוע אצלם היה מפגש משפחתי, אפילו מדי יום כי אנחנו גרים בקיבוץ בארי, והם היו משקיעים בזה. אומנם פחות בלטה בביתם המסורת היהודית, אבל המסורת של האחדות המשפחתית, זה משהו שהיה חזק מאוד אצלם".

"בשמונה השנים שחלפו מאז שהצטרפתי למשפחת וייס, שמוליק ויהודית לא בנו סוכה, אבל היינו מבלים את חג סוכות ביחד. יהודית תמיד רצתה שתהיה סוכה לילדים ושמוליק תמיד היה אומר בנונשלנטיות: ‘לא צריך סוכה, בואו נשב יחד, זה מה שחשוב’. בסוכות האחרון שמוליק ויהודית כן בנו סוכה, בפעם הראשונה מאז שאני בתוך המשפחה, ואמרתי לעצמי, שמוליק בנה סוכה? איך זה יכול לקרות? התפעלנו מזה מאוד, וזה היה כיף. ישבנו בארוחת ערב בסוכה".

החלטתם שלא לפרק את הסוכה, מדוע?
“אני חושבת שהסוכה מסמלת את החיים שהעברנו על האדמה הזו, בבית הספציפי הזה. אני חושבת שהסוכה מביעה את הנוכחות והיציבות שהיו לשמוליק וליהודית. לא משנה כמה רחוקים היינו – הם תמיד איחדו אותנו והיו מאוד יציבים אל מול הילדים שלהם, מאוד מכילים ונמצאים תמיד. הם נתנו ביטחון לכל הילדים שלהם, והסוכה מסמלת את זה, את הערכים המשפחתיים, את דרך החיים שהמשפחה הזו חוותה ביחד ואת הערכים שהם רצו להעביר לילדים. הסוכה מסמלת את היציבות, את הלכידות ואת העוצמה המשפחתית. לא משנה מה – אנחנו ביחד. מבחינתי הסוכה לא עומדת סתם, אני רואה שיש בסוכה הזו ערך מאוד חזק, בייחוד העובדה שהיא עדיין עומדת, זה כאילו שמוליק ויהודית עדיין משאירים את המשפחה עומדת איתנה על האדמה. שמוליק ויהודית אף פעם לא הרימו ידיים ואף פעם לא ויתרו, וזה מה שמסמלת הסוכה הזו בעיניי”.

לסיום, מסר שתרצי להעביר?
“זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אני מאמינה שהביחד הזה, גם בטוב וגם ברע, הוא שיעזור לנו לשרוד. אנחנו צריכים לעמוד יחד מחובקים, איתנים וניצבים עם רגליים על הקרקע, כמו הסוכה, וככה רק נוכל להצליח להגיע לאט־לאט לבנות חיים שאנחנו ראויים להם, חיים בריאים, חיים ערכיים, לחיות כאן בטוב, לצמוח ולהתפתח. את זה למדתי משמוליק ומיהודית היקרים שכל כך חסרים לי”. 

אורית אבולעפיה, הסוכה בקיבוץ יראון

"אנחנו גרים בקיבוץ יראון כ־12 שנים, בקו הראשון הצמוד לגבול", מספרת אורית אבולעפיה. "אנחנו מאוד אוהבים את חג סוכות, בונים סוכה בכל שנה, הילדים אוהבים מאוד להכין קישוטים ביתיים, לתלות אותם בסוכה ולבלות ולשחק בה. השנה אנחנו לא הולכים לבנות סוכה כי החג הזה מאוד טעון, אנחנו גם מפונים ומתגוררים עכשיו ביישוב הקהילתי מכמנים במועצה האזורית משגב, אחרי שגרנו בהתחלה ארבעה חודשים במלון 'מגדלה' (במגדל). לפני ה־7 באוקטובר היה לנו בחג מאוד כיף. אנחנו תמיד מארחים חברים ומשפחה, אנשים אוהבים לשבת אצלנו בסוכה, ובכלל זה חג שאנחנו מאוד־מאוד אוהבים, או ליתר דיוק אהבנו עד ה־7 באוקטובר".

יצא לך לבקר באזור מאז?
"בגלל המיקום הצמוד לגדר לא יצא לי לבקר באזור, לא לי ולא לילדים. בעלי היה חבר בכיתת כוננות בקיבוץ והשתחרר ביולי האחרון אחרי 260 יום שם, והוא ממשיך לעבוד בקיבוץ אז הוא עולה לשם כל יום. הבית שלנו הוא קו ראשון למארון א־ראס, זה הנוף שלנו, ועכשיו כשקצת 'שיטחו' שם, בעלי הרשה לעצמו ללכת לגינה ולצלם קצת".

מהי המשמעות עבורך של העובדה שהסוכה עדיין עומדת?
"אפשר לראות בתמונה שהבד קרוע לחלוטין, אבל היסודות של הסוכה עדיין עומדים, כך שיש בזה משהו מרגש, סימן שלמרות הכל זה עדיין עומד ואולי זה סימן להמשך. ימים יגידו".

גפן חובה, הסוכה במושב דקל

“אנחנו גרים במושב דקל בדרום, ומבחינתי החגים באופן כללי מסמלים משפחה, זמנים של יחד, התכנסות פנימה, תחושה של ביטחון, תחושת חיוּת ומסורת”, מסבירה גפן חובה. “אנחנו לא דתיים בכלל, והחגים מאוד חשובים לנו, בייחוד הקמת הסוכה חשובה. גם מבחינת הילדים וגם לנו, יש בזה יציאה מהשגרה, פינוי זמן איכות עם חברים ועם משפחה. אחרי 7 באוקטובר פונינו מהבית וחזרנו בחודש מאי האחרון, ורפי בעלי החליט שלא לפרק את הסוכה, והיא נשארה עומדת בביתנו”.

למה?
"באופן כללי הייתה לנו תקופה מאוד־מאוד לא פשוטה בשנים האחרונות. הבן שלנו איתן בן ה־13 וחצי נפטר מסרטן לפני כשנתיים וחצי, ואני חושבת שרפי לא הספיק לעבד את האובדן והטרגדיה האישית שלנו, ואז קרה מה שקרה עם הטרגדיה הלאומית של 7 באוקטובר. הקרע האמיתי הוא היעדר תחושת הביטחון אל מול הרשויות, אל מול המדינה ואל מול האחראים עלינו. אף פעם לא הרגשנו בבית שלנו מופקרים ברמה הזו. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה כי זה לא רלוונטי, אבל הטרגדיה בכל הרמות ובכל הרבדים זו תחושת הביטחון שהתערערה, האמון שהתערער, החברים שלנו שנרצחו ונטבחו".

"הסוכה מסמלת בעינינו את הזמן שנעצר, את הפצע הפתוח ואת חוסר היכולת להמשיך כרגיל. הסוכה היא סוג של עדות חקוקה ותקועה באמצע החצר לאירוע הזה. אמרתי לרפי שצריכים לפרק את הסוכה אז הוא אמר לי: ‘אני אפרק את הסוכה או כשהחטופים יחזרו או אחרי שמחת תורה הקרוב – מה מביניהם שיקרה ראשון’, ואני מקווה שהוא יפרק אותה לפני סוכות. אני מאחלת לכולנו שלום בית, אורך רוח, שולחת חיבוק חזק לכולם, החוויה היא כואבת ועוצמתית לכולנו, ואני רוצה שכולנו נעמוד איתנים אל מול הסערה ונצלח אותה".

 אייל עטר, הסוכה בקיבוץ כפר עזה

"אני מתגורר וחי בכפר עזה כבר 15 שנה”, מספר אייל עטר. “זה אזור מדהים, גן עדן מלא עם 5% גיהינום, מקום מדהים לגדל בו ילדים, לא היה פחד והתחושה מדהימה, למעט הסיפור שכל כמה חודשים היינו צריכים לארוז את עצמנו ולהתפנות למקום אחר בכל פעם שסוער באזור. אנחנו תמיד היינו מאלה שמתפנים למקום אחר ואז חוזרים לשגרה האהובה. הקיבוץ הוא קיבוץ חילוני לחלוטין, אבל עבורנו החגים הם מסורת ומשהו שחשוב לנו ולילדים, ולכן הקפדנו לבנות סוכה מדי שנה. כיוון שזו סוכה מתכווננת, בכל פעם הייתי מקים אותה בגודל אחר. החשיבות של הקמת הסוכה הייתה שאני יכול תמיד לארח את ההורים שלי בסוכה בשביל ההרגשה הטובה, ומעבר לזה רציתי לארח בה חברים, זה היה נחמד לשחק שם משחקי קופסה, לקשט את הסוכה יחד עם הילדים ולחגוג יחד".

"בשנה האחרונה, במקרה, החלטתי לקנות סוכה חדשה וקניתי את הסוכה הכי גדולה שהייתה בחנות. אשתי ואני הסתכלנו בסוכה והתפעלנו מזה שהיא מאוד גדולה, וכל יום בחג הזמנו מישהו אחר, זה עשה לנו תחושה טובה, וזה מה שרצינו. אולי מצוות האושפיזין הזו היא שהצילה אותנו. ב־7 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, התחילו להגיע הידיעות על חדירת מחבלים, הגפנו תריסים ולא היינו כל כך מעודכנים במה שקורה אלא הסתגרנו בממ”ד. בדלת האחרונה שבאתי לסגור ראיתי את המחבלים עומדים לי מול העיניים דרך חריץ קטן, במבט מצמרר שאני לא יכול לשכוח עד היום. אחרי שחולצנו פונינו ועברנו לקיסריה לשהות אצל קרובי משפחה שהתארחו אצלנו בסוכה בחג האחרון".

מתי ידעת מה עלה בגורלה של הסוכה?
“אחרי שלושה וחצי חודשים בערך, כשחזרתי לראשונה לכפר עזה, גיליתי שהסוכה עומדת. הביקורים שלי היו מאוד טכניים, קרים וקשים, עם הכנה מוקדמת של הנסיעה, ועם זאת היה מאוד קשה לעמוד בכניסה של הבית דקות ארוכות, כולל קושי להיכנס. כשהלכתי בפעם הראשונה גיליתי את הדבר הכי מדהים בהקשר לסוכה – מתברר שבאותו יום של 7 באוקטובר, המחבלים ששהו אצלנו על הגג לקחו את הסכך של הסוכה שלנו, העלו אותו למעלה לגג הבית שלנו, ובמסתור הדוד הם שמו את הסכך והקימו ממנו איזה מוצב כלשהו. אני משער שאחרי זה ה’מוצב’ הזה שימש גם את חיילי צה”ל. כמה חודשים אחר כך קיבלתי תצלום אוויר של הסוכה עירומה כי את הבד שלה המחבלים לקחו והקישוטים התעופפו. בעצם מה שנותר זה הברזלים עומדים איתן בגינה נטושה שכבר הפכה לעשבייה”.

העובדה שהסוכה עומדת, או לפחות ברזליה, מסמלת עבורך משהו?
“אני חושב שעצם הרצון שלי לבנות את הסוכה ולארח בה אנשים, בצורה יותר קיצונית השנה, זה אלמנט דתי־יהודי שאני לא באמת יודע להסביר. יש פה בטח אלמנט שאתה רצית לפתוח את הלב ולארח המון אנשים במשכן שלך, ועכשיו הסוכה נטושה אבל עדיין עומדת. מתוך זה כנראה מצוות הכנסת האורחים הצילה את חיינו, אולי מעין רווח רוחני או קארמה שהצילה את חיינו. לראות את הסוכה עומדת עירומה זה בעיקר כואב כי האזור נטוש, זה כואב כי כך נראה הבית ביום שעזבנו אותו, וזה בעיקר כואב כי אנחנו עוד משלמים משכנתה על בית שאנחנו לא יכולים לגור בו, ומהבחינות האלה יש איזושהי סימבוליות לעמידה של הסוכה נטושה”.

איזה מסר תרצה להעביר?
“אנחנו שנה כבר לא בבית שלנו, ולהיות מפונה זה דבר נורא. זה כבר נכנס למשהו שבשגרה כל סבבי המילואים והנשים שנמצאות ללא הבעלים שלהן, כל האובדנים הגדולים, ובתוך הדבר הזה אני מרגיש שבהתחלה הייתה הבנה מעמיקה של משמעות המילה ‘מפונה’, לבין זה שהיום זו הפכה להיות מילה קלילה כזו, כאילו זה לא ביג דיל. לא, זה לא ככה, זה אנחנו שכמעט נרצחנו, זה אנחנו שאיבדנו את הבית שלנו ואת כל מה שבנינו, וזה אנחנו שצריכים לבנות מחדש את חיינו. המסר פה הוא שצריך להתייחס לדבר הזה, הממשלה והציבור עצמו צריכים להבין שמפונה זה לא עוד דבר, אלא זה אדם שחרב עליו עולמו, וצריך למצוא את הכוחות איכשהו לקום על הרגליים. לזה צריך עזרה, הכוונה, ואני מקווה שיישאר משהו במדינה כדי לתת לנו את כל הצרכים האלה”. 

מירל'ה אלווס־לוי, הסוכה בקיבוץ כפר עזה

“אנחנו בונים בכל שנה סוכה, כבר למעלה מ־30 שנה, וכשיצאנו מהבית בחצות של אותה שבת שחורה, היה איזה רגע סוריאליסטי שבו אמרנו לחיילים שחילצו וליוו אותנו: ‘הסוכה עומדת והאורות מנצנצים – ומסביב קולות מלחמה’, זה היה מאוד הזוי”, מספרת מירל'ה אלווס־לוי. “כשהגענו לכפר עזה בפעם הראשונה אחרי שלושה חודשים מאז שפונינו למושב ניר בנים, הדבר הראשון שתפס את עינינו הייתה הסוכה שעדיין עומדת, החשמל עדיין מחובר, הקישוטים נשארו, השולחן והמפה נשארו. הסוכה נראתה חגיגית, ומפעם לפעם, בכל פעם שאנחנו מבקרים בקיבוץ, אנחנו מסתכלים על הסוכה, היא מעין סמל שאנחנו עוקבים אחריו. בשלב מסוים העשבים מסביב הגיעו עד לסכך, אבל מתנדבים באזור עיצבו את האזור, והיא חזרה להיראות סוכה. המפה, השולחן וחלק מהקישוטים ממש לא שם. הקצין שחילץ אותנו ביקר אותנו וסיפר שהסוכה שימשה את הצוות כי האורות המנצנצים בה היו ללוחמים נקודת ציון במהלך הלחימה, וגם כשהם היו צריכים לעבור ממקום למקום אז הם נכנסו לסוכה כמחסה, כך שהיא שימשה גם אותם”.

למה לא פירקתם את הסוכה?
“בשבילי זה סמל ליום הזה שנשארנו בו. הזמן מתקדם אבל אנחנו לא. יש בזה משהו סמלי. סוכות זה חג חגיגי שמאוד אהבנו, ועכשיו במחשבות לקראת החגים החלטתי שאני לא מפרקת אותה אלא משאירה אותה בכפר עזה, עד שנחזור, אם נחזור. כיוון שהמלחמה עדיין לא נגמרה והחטופים עדיין בעזה, הסוכה הזו היא עדות חיה וגם כואבת, גם לשמחה שהייתה לפני וגם לכל מה שקרה ביום הזה. היא תישאר מבחינתי עד שהיא תיפול או תתפורר לאט־לאט. אני לא מתכוונת לפרק אותה. כל מי שעובר באזור שם לב לסוכה שעדיין עומדת. יש סוכות שהתפרקו או נפגעו, והסוכה הזו עומדת, וזה סמל”. 

דרור קורלנדר, הסוכה בבית הלל

“בדרך כלל חג סוכות הוא חג מאוד חזק אצלנו במשק קורלנדר”, מספר דרור קורלנדר, בעל המשק. “כל שנה בחג הסוכות יש מלא אנשים שפוקדים את הרפת שלנו ואת המשק, והשנה לא נשארו הרבה אנשים, אם נגדיר את זה בעדינות. להגיד לך שיש תשובה חד־משמעית למה לא פירקנו את הסוכה? אין לי, אבל פשוט לא הרגיש נכון לפרק את הסוכה. אני מרגיש שאנחנו ב־HOLD, פאוזה על החיים שלנו. רוב הזמן הייתי במילואים בעזה, ועכשיו מתארגנים להמשך, והמשפחה חזרה לבית הלל אחרי שפונתה למשך חודשים רבים”.

מה הסוכה מסמלת עבורך?
“אני לא אדם דתי, אפילו די רחוק מזה, אבל איפשהו, כשאני מסתכל על הסוכה, אני אומר לעצמי שזו בעצם ההתחלה של התקופה ההזויה הזו שאנחנו נמצאים בה. 7 באוקטובר קרה רגע לפני שהיינו צריכים לפרק את הסוכה. אני לא מרגיש שאפשר להמשיך להתנהג כרגיל. נניח שהייתי מפרק את הסוכה, אז הייתי בונה אותה שוב השנה כאילו כלום לא קרה בשנה החולפת? זה לא מרגיש נכון. אז הסוכה נראית עלובה ולא נעימה, אבל קיימנו בה את כל החגים שעברנו - חנוכה, פורים ופסח - והסיבה היא שהזמן עצר מלכת והכל מתערבב. אני מבין שהמצב הזה של המלחמה הולך להישאר די זמן רב, לא באמת סופרים אותנו, ואת סוכות לא נוכל לחגוג פה. להגיד לך שחשבתי יותר מדי אם להשאיר או לפרק את הסוכה? לא, זה לא בא ממקום רציונלי. השנה הולך להיות סוכות עצוב בבית הלל”. 

הסוכה באלפי מנשה שעומדת עד שובו של בנו, החטוף גיא גלבוע־דלאל

“בעיקרון אצלנו במשפחה אנחנו בכל שנה עושים סוכה, והילדים שלנו רגילים לישון בסוכה, לאכול בסוכה ובכלל, סוכות הוא חג מאוד משפחתי ואהוב”, אומר אילן דלאל, אביו של גיא גלבוע־דלאל. “ב־6 באוקטובר, בשישי בערב, שוחחתי עם גיא ואמרתי לו שאני רוצה לפרק את הסוכה, אז הוא אמר לי: ‘אבא, אל תפרק את הסוכה לבד. חכה לי, אני מחר אחזור מהמסיבה ונפרק אותה ביחד’. גיא יצא למסיבה ברעים, שם הוא נחטף בידי המחבלים, ועדיין חטוף. הסוכה נשארה והחלטתי שלא לפרק אותה לבד כאקט סמלי. גיא אמר שהוא יפרק את הסוכה אז הוא יפרק את הסוכה, אני לא מתכונן לוותר לו על זה”.

מה הסוכה הזו מסמלת בעיניך עכשיו?
“הסוכה הזו היא סמל של תקווה. מבחינתנו זה סמל שגיא חוזר, יש משהו רוחני שמחכה לו, מעבר למשפחה כמובן, וזו מצווה שעדיין מחכה לו שהוא יקיים אותה, שיפרק את הסוכה. מבחינתי הסוכה היא אנדרטה ל־7 באוקטובר, ליום המקולל הזה, ליום שבו ראינו את הסרטון של גיא חטוף בשעה 12:00 בצהריים. היינו בסוכה כשראינו את הסרטון הזה ואני לא מעז לפרק את הסוכה לבד. גיא הבטיח והוא מוכרח לקיים”.

איזה מסר היית רוצה להעביר?
“אני רוצה להעביר לעם ישראל מסר שאסור לנו לחזור לשיח שהיה ב־6 באוקטובר לפני סוכות של שנאת אחים. אנחנו בזמנים כרגע שאנחנו חייבים להתאחד ולהיות ביחד מול אויב חיצוני שרוצה להשמיד אותנו ולשרוף לנו את המדינה, ואנחנו חייבים למצוא את הדרך להיות ביחד, לאהוב אחד את השני. מותר שיהיו דעות שונות אבל השיח צריך להיות מכבד ולא מפלג. ההתפלגות כרגע היא קשה וכואבת ולא משרתת חוסן לאומי, חוזק או עוצמה מול האויבים”.