ההיכרות הראשונה והמפגש האחרון: חברים של חטופים מספרים על המאבק להחזרתם

קבוצת החברות של ארבל יהוד

גלית סלימסון, ספרי על ההיכרות הראשונה שלך עם ארבל.
“אני חלק מקבוצת החברות של ארבל, כולנו מקיבוץ ניר עוז, כך שאנחנו חברות ילדות מאוד קרובות גם של אריאל קוניו (בן זוגה של ארבל שעדיין חטוף), של שני גורן (שנחטפה ושוחררה) ושל סשה טרופנוב (שעדיין חטוף), ובכלל מכירות מאוד טוב את כל החטופים מהקיבוץ. הפכנו לאחיות לכל דבר. לארבל ולי היה הרבה מהמשותף, בעיקר נושא האמנות והעיצוב. בשלב מסוים עזבתי את הקיבוץ, ובכל פעם שהייתי מגיעה לסופ”שים לקיבוץ, ארבל ואני היינו עובדות על איזה פרויקט, ואם זה לא היה יוצא טוב, מה שהיה קורה הרבה, היינו קוראות לאריאל שישליך את זה לפח. ארבל היא ‘מלכת היד שנייה’, היא יכולה למצוא לך את הדברים הכי סמרטוטיים שיש, לקחת אותם, לצבוע, לחדש ולהשמיש אותם לדברים שאפילו לא חשבת שהם הגיוניים והפכו ליצירת מופת. זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלה, לראות את מה שקיים ולא להסתכל על כל דבר כמובן מאליו, ארבל תמיד רואה את המעבר”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכן?
“באותו בוקר של 7 באוקטובר היא כתבה בקבוצת הוואטסאפ של החברות שמתנהל קרב רציני בקיבוץ ושירו לה צרור על חלון הממ”ד. הקשר איתה נותק בשלב מוקדם של אותו הבוקר”.

באיזה שלב היה ברור לכם שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתה והחזרת החטופים? כמה זמן זה תופס מהיום שלך?
"זה קרה מהרגע הראשון שהבנו שארבל חטופה. הימים הראשונים היו מלאים בידיעות של מי בחיים ומי לא, בכל פעם פורסמה הודעה על מי שנמצא, על מי שנעדר ועל מי שנחטף. בימים הראשונים היה סוג של שוק, אבל כשהתחיל להתארגן מאבק מסודר במדינה וגם בקיבוץ, הצטרפנו לכל מאבק אפשרי שיש. אני חושבת על ארבל 24/7, ולגבי עשייה – בכל בוקר אנחנו מפרסמות ומשתפות פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם על ארבל כדי להעלות את המודעות".

"כמו כן יש לנו את חבורת 'הכיכר הנודדת’, יוזמה של חבורות חברי החטופים והחטופות, שבמסגרתה אנחנו מגיעות למקומות שקצת פחות קרובים לאזור המרכז כדי לספר על ארבל ועל יתר החברים החטופים, בערים יותר פריפריאליות, וגם אנחנו מקיימות מעגלי שיח על ארבל, ואני חושבת שזה אחד הדברים שהכי יכולים לחבר אותך לבן אדם אחר שכל המדינה מכירה בעיקר דרך תמונות".

תארי את התחושות של להיות חברה של חטופה.
"זה תחושה של ייאוש והמון געגוע. הרבה פעמים במהלך היום, באופן ספונטני וטבעי, המחשבה על ארבל עולה, אם זה הרצון לשלוח לה סרטון שאני יודעת שיצחיק אותה או להתקשר להתייעץ על משהו. תחושות של דאגה וגעגוע ממלאות כל חלק של היום. יש גם הרבה את הרצון להגן עליה ולשמור על הפרטיות שלה באיזשהו מובן למרות שהפכה לדמות ציבורית. זה מגוון כל כך רחב של תחושות שרצות במהירות ומתנגשות עם הצורך להגן והרצון להיאבק ושכולם יכירו אותה".

מצליחה לחשוב איך היא מתמודדת בשבי? מה מחזיק אותה שם?
“ארבל היא הכי חזקה בעולם, והתקווה היא שהיא נמצאת עם עוד אנשים, וכל אחד מרים את השני ברגעי שבר, ואני יודעת שארבל קודם כל חושבת הרבה על שני, כי שני הייתה בקיבוץ והיא לא יודעת מה עלה בגורלה, וחושבת הרבה גם על מעין ווסטלנד, שהיא כמו אחות בשבילה. היא אדם שתמיד חושב קודם כל על אחרים, ואני יודעת שהמחשבה על המשפחה שלה, האחיינים שלה והחברים שלה היא מה שמחזקת אותה בשבי”.

לסיום, מסר שתרצי להעביר?
“מלבד שהחטופים חייבים עכשיו לחזור, אני מקווה שהם חזקים ושהמסרים שהם מקבלים בשבי לא מייאשים אותם, ושאמן שהם מצליחים לראות אפילו קמצוץ מהמאבק שמתנהל כדי להחזיר אותם, ובאמת אנחנו עושות את כל מה שאנחנו יכולות רק כדי שהם ישובו הביתה כמה שיותר מהר”. 

קבוצת החברות של החטופה לירי אלבג

טל דימנט ואליה דיסקין, ספרו על ההיכרות הראשונה שלכן עם לירי.
טל: “אנחנו חבורה של חמש בנות כולל לירי, וכולנו למדנו מכיתה א’ באותו בית ספר והתחברנו עם לירי מכיתה ט’ בתיכון עמי אסף בבית ברל. בגלל שלירי אדם מאוד חברותי, היה קל לנו להתחבר איתה. היא הייתה מזמינה אותנו תמיד אליה הביתה, היינו ישנות אצלה, והיא הייתה מגיעה לישון אצלנו, היינו יוצאות יחד למסיבות והיינו עושות הכל יחד”.

אליה: “לירי אדם קורע מצחוק והיינו יכולות לדבר, לבשל יחד ולרכל עד שעות הלילה המאוחרות. לירי מכירה חצי עולם. היא אדם כל כך טוב”.

טל: “היינו כל היום ביחד אחת עם השנייה, היינו דבק, שום דבר לא הפריד בינינו”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכן עם לירי?
אליה: “שוחחתי עם לירי בשעה 6:00 בבוקר ב־7 באוקטובר. התעוררתי מוקדם עם תחושה פנימית לא טובה, אחרי זה ראיתי שיש אזעקות בעוטף אז שלחתי ללירי הודעה, והיא הייתה סופר רגועה ואמרה לי שהכל טוב, ושיש אנשים שזו שגרת החיים שלהם כל הזמן. היא אמרה שהיא במיגונית ושהיא בטוב. היא הרגיעה אותי ולקראת השעה 9:00 אבד איתה הקשר”.

טל: “גם אני דיברתי איתה בבוקר של 7 באוקטובר, והיא נשמעה הכי רגועה בעולם. היא גם הרגיעה אותנו בקבוצת וואטסאפ של החברות, סיפרה על תחילת החפיפה שלה כתצפיתנית כי היא הגיעה לחמ”ל רק ביום חמישי בערב, יומיים לפני כן”.

באיזה שלב היה ברור לכן שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתה?
טל: “בערך בשעה 19:00 ב־7 באוקטובר נודע לנו שלירי נחטפה, ומאותו רגע היה לנו דיבור שהכל טוב, היא חזקה, ואני זוכרת שהייתי בהלם עד כדי כך שאפילו לא בכיתי. הייתי משוכנעת שהיא תחזור בעוד חודש־חודשיים ושהיא חזקה, לא העליתי בדעתי שתחלוף כבר שנה. האמונה שהיא חזקה, לביאה, ושאנחנו מכירות את העוצמות שלה כאדם – זה מה שמחזיק אותנו וגורם לנו להילחם עליה כי אנחנו מקוות ויודעות שהיא בחיים, מקוות ומחכות לה. אנחנו לא מפסיקות לחשוב עליה ולהיאבק עליה. כל דבר מזכיר לנו אותה”.

אליה: “יומיים אחרי שהיא נחטפה ועיכלנו את זה, מיד הלכנו למשפחה של לירי, דיברנו עם הוריה על כמה שהיא חזקה, ומרגע שהתחילו המאבקים הצטרפנו למשפחה שלה, ועד עכשיו אנחנו נאבקות ולא מרפות. אנחנו נורא חיות את זה ביומיום, זה ברמה שכל דבר הכי קטן וגדול גורם לנו לחשוב עליה”.

תארו את התחושות של להיות חברות של חטופה.
אליה: “אני חושבת שאומנם אנחנו לא משפחה בקשר דם, אבל אנחנו מרגישות לגמרי משפחה של לירי כי יש חוויות ודברים שרק החברות הקרובות יודעות, זו משפחה לכל דבר, והיא חסרה לנו בכל יום ובכל דבר שאנחנו עושות כי אנחנו רגילות לחיות איתה”.

טל: “היא אחות שלנו לכל דבר, היינו עושות ארוחות שישי ביחד - ליה, לירי ואני - בעיקר אצלי בבית. אנחנו משפחה”.

מצליחות לחשוב על איך היא מתמודדת בשבי? מה מחזיק אותה שם?
אליה: “אני חושבת שהאופטימיות אצלה זו תכונה מאוד חזקה, והיא בטח מה שמחזיק אותה שם”.

טל: “היא אדם מאוד חברותי והישרדותי, אז אני יודעת שהיא פשוט מחזיקה שם את כל מי שאיתה בחדר. היא אדם שכל אחד יכול לאהוב כי יש לה חיבור עם כולם. אין אדם שהיא לא נגעה לו בלב. היא אדם עם קסם אחר ומטורף. בחיים לא הכרתי בן אדם כמו לירי, ובגלל זה החוסר שלה מורגש בכל שנייה ביום כי אין דומה לה”.

לסיום, מסר שתרצו להעביר?
טל: “אסור להפסיק להילחם למען החטופים, זה הדבר הכי חשוב שיש, זה מחזק את משפחות החטופים, והן צריכות לדעת שאנשים איתן. אין לחטופים זמן יותר, אין ללירי זמן, וכולנו יודעים מה יכול לקרות בשנה לנשים, כולנו יודעים איזו טראומה היא יכולה לחוות בשבי, היא חייבת עכשיו לחזור. זה הכי חשוב”.

אליה: “לכל שאר הדברים אפשר לחכות אבל לחטופים אוזל הזמן, וחובה להחזיר אותם עכשיו”. 

קבוצת החברים של החטוף סשה טרופנוב

נטע יסוד אלון, בן זוגה דור אלון וגל פרקטובניק, ספרו על ההיכרות הראשונה שלכם עם סשה.
גל: “נטע ודור מכירים את סשה מהלימודים, ואני מכירה את סשה גם מהלימודים אבל ממקום אחר. לפני שסשה נחטף, לא הכרתי את נטע ואת דור. לסשה היה קטע שהוא לא ערבב בין חברים, לכל חבורה יש את המקום שלה בחייו והוא לא עשה ערבובים, אז ‘בעל כורחו’ יצא שהתערבבנו כדי להיאבק למען השבתו”.

נטע: “בחבורה הרחבה של חבריו של סשה אנחנו בערך 20־30 איש, ובחבורה המצומצמת האדוקה אנחנו כרגע שבעה אנשים”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכם איתו?
נטע: “ב־7 באוקטובר לא הצלחנו לתפוס אותו בטלפון. גיא, חבר אחר שלו, הצליח לדבר איתו בפעם האחרונה בשעה 8:10 בבוקר”.

דור: “אני האחרון מבין שלושתנו שפגש אותו. נפגשנו כשלושה שבועות לפני 7 באוקטובר בישיבה יחד עם עוד חבר באזור שרונה. החבר הנוסף מיהר והלך אחרי חצי שעה, ואני נשארתי עם סשה למשך זמן יותר ארוך, הוא סיפר על מעבר הדירה שהיה לו עם ספיר (ספיר כהן, בת זוגו, שנחטפה ושוחררה) ועל העבודה כמובן. שנינו למדנו יחד הנדסת חשמל אבל עבדנו במקומות שונים”.

באיזה שלב היה ברור לכם שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתו?
נטע: “בשנים האחרונות סשה לא גר בניר עוז, הקיבוץ שבו הוא גדל, אלא הוא עבר למרכז. גם כשהתחיל מה שקרה ב־7 באוקטובר ההשערה שלנו הייתה שהוא לא שם, אבל אז גיא סיפר שהוא אמר לו שהוא נמצא אצל ההורים שלו בניר עוז. כשהבנו שסשה לא עונה, הקמנו קבוצת וואטסאפ של חברים של סשה וספיר כדי לסייע באיתורם, ובהמשך הקבוצות התפצלו לחברים של סשה ולחברים של ספיר כדי לייעל את החיפושים”.

גל: “התאחדנו בקבוצה הזו, וכך הכרתי גם את נטע ואת דור, כל מסגרות החברים והחברות של סשה התחברו. מהר מאוד נפל לנו האסימון שגם ספיר, זוגתו של סשה, גם אמו וגם סבתו של סשה - חטופות, וכשהקימו את מטה משפחות החטופים, הבנו שאנחנו חייבים להיות הקול של המשפחה כי לא היה נציג למשפחת טרופנוב, שכן אחרי כמה ימים התברר לנו שגם אבא של סשה נרצח. משפחת טרופנוב היא משפחה שעלתה ארצה מרוסיה לפני 25 שנה, והדודה והדוד של סשה גרים ברוסיה, לא יודעים עברית ולקח הרבה זמן עד שאיתרנו את המשפחה של סשה שברוסיה. בשלב מסוים עברנו לגור במטה משפחות החטופים בתל אביב והיינו היחידים מבין שאר המשפחות במטה שהם חברים, הפכנו להיות אנשי קשר של המשפחה מבחינת הצבא, וכך גם יצרו איתנו קשר כשהבינו שוויטלי, אביו של סשה, נרצח, והיינו צריכים להרים לו הלוויה כי כל שאר המשפחה הייתה חטופה”.

נטע: “זה היה הזוי כי כדי לזהות את בני משפחת טרופנוב כחטופים או כנעדרים, היינו צריכים להשיג תמונות של המשפחה שלו מניר עוז, ומאיפה היה לנו? הקיבוץ עצמו היה בתוך כאוס, כך שלא היה מישהו שיכל לעזור לנו. כדי לאתר דנ”א בדמות מברשות שיניים, אז שחר, חבר נוסף של סשה, נסע לניר עוז כדי להביא מברשות. הזיהוי של גופתו של ויטלי, אבא של סשה, נעשה לפי הדנ”א של סשה”.

תארו את התחושות של להיות חברים של חטוף.

גל: “היינו המשפחה של סשה על הנייר בהתחלה, ואחרי 55 יום, כשספיר זוגתו, אמו לנה וסבתו אירנה שוחררו מהשבי – הן תפסו את המושכות, אבל אנחנו לגמרי איתן במאבק ולא הורדנו את ההילוך. בתור חברים של סשה עצרנו את החיים שלנו למשך חודשיים, ועבדנו בלהיות המשפחה של משפחת טרופנוב והתעסקנו רק בלהשמיע את הקול של המשפחה”.

נטע: “היה לנו קשה להסביר כלפי חוץ שאנחנו חברים של סשה, אבל זה כל מה שהיה לו עד אותה נקודה כי המשפחה הייתה חטופה והאב נרצח, והיה לנו קשה להסביר את זה גם למערכות שתפעלו את האירוע כמו הצבא. בפגישות של מטה החטופים לא קיבלו אותנו, כי אמרו שרק בני משפחה מקרבה ראשונה יכולים לנכוח אבל אין קרבה ראשונה, רק אנחנו היינו. הרגשנו שמסתכלים עלינו מוזר כי אנחנו חברים ולא משפחה, זה היה דיסוננס לא קל. ברור שכחברים אנחנו לא יכולים להבין את הכאב של המשפחה, כי אין לנו חדר ריק בבית שמחכה לחטוף כמו שיש לבני המשפחות, אבל עדיין הרגשנו אחראים ועדיין אנחנו מרגישים אחראים”.

גל: “עם כל הקושי אני חושבת שהרגשנו שיש לנו הרבה יותר כוח מנטלי להיאבק מהכוח של המשפחות עצמן, תפקדנו מנטלית יותר חזק בגלל שהיה לנו מרחק במובן שסשה לא בן משפחה שלנו בדם אלא בן משפחה מבחירה”.

מצליחים לחשוב איך הוא מתמודד בשבי? מה מחזיק אותו שם?
גל: “אנחנו יודעים שסשה פצוע, אבל אנחנו לא יודעים מה חומרת הפציעה, אבל היא ככל הנראה קשה. אנחנו בטוחים שהוא מתמודד איתה ושקשה לו, ומעבר לזה שלפני חמישה חודשים יצא סרטון של סשה, וחד־משמעית ראינו שהוא לא בטוב – אז הדברים האלה הולכים איתנו ומלווים אותנו כל היום”.

נטע: “כל אחד מאיתנו הכיר את סשה בזווית אחרת כי הוא פגש אותו במקומות שונים של החיים, אבל זה מדהים שכשאנחנו נפגשים ומדברים על איך סשה בשבי, תמיד כולנו אומרים שהוא כל כך חזק פיזית ומנטלית, כמו אל יווני, ואנחנו יודעים שאם יש מישהו שיכול לעבור את זה – זה סשה, ואנחנו בזה באמונה שלמה”.

לסיום, מסר שתרצו להעביר?
נטע: “אני רוצה להעביר מסר אל סשה: 'אנחנו יודעים שאתה חזק, אנחנו מצטערים שאתה כל כך הרבה זמן שם, אנחנו עושים באמת את הכל כדי שתחזור, ואנחנו לא מוותרים עליך לרגע, ובשם כולנו – סליחה'”.

גל: “באמת אנחנו עדים לזה שכל דקה בשבי היא קריטית. כל עוד זה תלוי בסשה הוא ישרוד כמה זמן שזה ייקח, אבל זה לא תלוי בסשה והבנו את זה כשחזרו שש גופות של חטופים שהיו חיים ושרדו 11 חודשים, אז אני חושבת שאין מילים שכבר יגידו כמה זה כבר דחוף שהם יחזרו. לא הגיוני שחלפה כבר שנה. אני עם צמיד של החטופים מאז 7 באוקטובר כי הייתי בטוחה שתוך שבועיים אוריד אותו כשהם יחזרו, ועד עכשיו הוא עליי. אי אפשר להתעסק בשום דבר עד שהם לא יחזרו, וזה לא הגיוני שהממשלה שלנו לא עושה עם זה משהו. החטופים לא יכולים לחזור בדרך אחרת שהיא לא עסקה”. 

קבוצת החברות של החטופה רומי גונן

עמר ירון ואריאל שגב, ספרו על ההיכרות הראשונה שלכן עם רומי.
עמר: “הכרתי את רומי בכיתה י’, כשהיא עברה לתיכון מנור כברי, ומאז אנחנו החברות הכי טובות, היא בת בית אצלי, אחות לכל דבר”.

אריאל: “הכרתי אותה בעבודה בנתב”ג לפני שלוש שנים, עבדנו יחד כדוגמות קורונה בנתב”ג, ומשם נהיינו חברות ממש טובות”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכן איתה?
עמר: “ביום חמישי, ב־5 באוקטובר, רומי ואני היינו אמורות להיפגש בתל אביב, אבל בגלל שנקבעה לה משמרת בעבודה, היא סיפרה שמהעבודה חברה טובה שלה גאיה (גאיה חליפה ז”ל) תאסוף אותנו ויחד הן ילכו לנובה, אז קבענו להיפגש אחרי המסיבה. גאיה נרצחה במסיבה”.

אריאל: “השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום ההולדת שלי, חודש לפני 7 באוקטובר. זו הייתה תקופה שהיינו קצת רחוקות אחת מהשנייה, וזו הייתה שיחה שקצת מבאס אותי שהיא האחרונה כרגע, כי התרגשתי מאוד מברכה שהיא הכינה לי ליום ההולדת”.

באיזה שלב היה ברור לכן שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתה?
עמר: “לא היה שלב שבו החלטנו להיכנס למאבק אלא היינו בתוך זה. שבוע אחרי 7 באוקטובר אחת מהחברות שלנו, אליה וולנר, התחילה ללכת למאהל המשפחות בקפלן בתל אביב, והיא סיפרה שיש מאהל של חברות של לירי אלבג והציעה שנלך לשם, ובעצם אז התחלנו ‘להתמרכז’ (כלומר, מי מאיתנו שלא גרה במרכז באה לתל אביב והצטרפה למטה). מאז ועד היום אנחנו כולנו במאבק. בהתחלה היינו ישנות בכיכר החטופים, כך שזה היה תופס את כל השבוע שלי, כולל הלילות, ואחרי זה זה הפך לשגרה, ואנחנו הולכות לאירועים חשובים וליוזמות חשובות כמו מעגלי השיח של 'הכיכר הנודדת’. בהתחלה הייתי מגיעה לכל דבר שקורה בכיכר, אבל היום אני בלימודים שלי, אז יש אירועי ברזל שאני לא מפספסת, ויש הפגנות ואירועים שהם לא ברזל, ואליהם אני מצטרפת כשמתאפשר לי”.

אריאל: “לא פגשתי אף אחת מהחברות של רומי בחיים, ידעתי עליהן ושמעתי עליהן אבל לא פגשתי אותן פייס טו פייס, אז האסימון הראשון שנפל לי כשהבנתי מה קרה לרומי. זה היה ביומיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, כשמירב, אמא של רומי, עלתה לדבר במסיבת עיתונאים והתחילה לספר על פצע הירי שלה, ואני זוכרת שבאותו רגע הקאתי כי אז הבנתי מה קורה פחות או יותר. לקח לי זמן להתחבר ולהרגיש מחוברת לסיטואציה מבחינת החברות של רומי כי את המשפחה הכרתי אבל את החברות לא הכרתי לפני כן, זו הייתה חבורה די סגורה כי הן חברות של רומי מהבית, אבל כשהתאקלמתי אני כל הזמן בתוך זה. אומנם אני פיזית לא כל הזמן בכיכר, כי לפעמים אני צריכה איזה שבוע לקחת פסק זמן כי הסיטואציה קשה לי מנטלית, אבל אני כל הזמן ברשתות ובפעילות למען החזרתה של רומי. אנחנו חבורה של 20 חברות בערך”.

תארו את התחושות של להיות חברות של חטופה.
עמר: “זה להרגיש מעמקי נשמתך שזו את מי שחטופה, וזה לפטרל כל הזמן כאילו את משפחה, למרות שהמשפחה של רומי נותנת לנו את המקום הכי מטורף ומחזק שאפשר לבקש, ורומי תמיד הייתה מקום ראשון אצלנו, וגם עכשיו היא מקום ראשון אצלנו. אומנם אין לנו את היכולת לעזוב את החיים כמו שהמשפחה עושה, ועם זאת, זה מה שאנחנו רוצות לעשות. זה קשה”.

אריאל: “מבחינתי כל מה שעמר אמרה די מדויק. בתחושה שלי, בהתחלה היה לי קצת קשה למצוא את המקום שלי כי בסוף משפחה זו משפחה וחברות הן חברות, אבל רומי היא כמו אחותי, הייתה תקופה שהיינו גרות יחד, ישנות יחד, טסות לחו”ל יחד, ואני מרגישה שחוויתי את רומי בכל המובנים - כחברה, כאחות וכאמא - ונכון שאין לנו קשר דם אבל בלב שלי היא אחותי”.

מצליחות לחשוב איך היא מתמודדת בשבי? מה מחזיק אותה שם?
עמר: “רומי היא אדם חזק ברמות, וכבר לפני 7 באוקטובר היא עברה דברים שגרמו לה להתחזק, גם פיזית וגם מנטלית. היא לא בנאדם סטטי אלא היא בנאדם שעובר את כל קשת הרגשות, וזה הביא אותה למצב של להתמודד עם מצבים לא פשוטים ולצאת מזה חזקה וגיבורה. אני מקווה שהיא נמצאת עם אנשים אחרים ומחזיקה אותם כי יש לה יכולת חברתית מטורפת, ויש לה גם יכולת דיבור עצמי שעוזרת לה לחזק את עצמה, ואני בטוחה שהיא מתמודדת עם כל הקושי שיש. אני גם יודעת שהיא בטח צורחת לעזרה והכי רוצה שזה ייגמר, אבל אני גם יודעת שיש לה את הכלים שלה בעצמה שהיא נשענת עליהם, והיא בוודאות גילתה גם הרבה כוחות חדשים. היא אדם הישרדותי”.

אריאל: “בתחושות שלי רומי היא אדם מאוד חזק מנטלית, וכמו שעמר אמרה היא עברה הרבה מאוד דברים, אם זה לעבור לתל אביב אחרי השחרור ולהסתדר לבד, ויש לה יכולות חברתיות מטורפות, והיא אדם שנורא מחובר לעצמו. קשה נורא לדמיין מה היא עוברת שם כי אנחנו לא יודעים כלום, וגם קשה להבין כי אתה לא רוצה להיכנס למחשבות קשות כאלה, אבל בתחושה שלי רומי היא אדם נורא חזק מנטלית ופיזית, כך שאני בטוחה שהיא עושה הכל כדי לשרוד. היא יודעת כמה היא חשובה להמון אנשים, ואני יודעת שהיא נאחזת בזה שהיא יודעת שאנחנו עושות את הכל בשבילה. אני יודעת שאם חס וחלילה אני הייתי במצב הזה – היא הייתה עושה הכל בשבילי”.

לסיום, מסר שתרצו להוסיף?
עמר: “צריך להמשיך להילחם, לא לוותר על החטופים כי בראש שלי זה כל אחד ואחת מאיתנו. זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, ואסור לשכוח את זה בתור עם שמאמין בחיים, בחמלה ובערבות, וחובה להילחם בכל הכוח כדי להציל חיים. אנחנו כבר שנה בתוך זה, והתחושות מאוד קשות, וככל שהזמן חולף זה לא נהיה יותר קל, אבל בכל פעם אני מבינה כמה כוח לנו יש בתור חברות שאנחנו אלו שיודעות מי זו רומי ומאמינות ובטוחות שהיא תחזור אלינו בחיים, ואנחנו לא נוותר ולא נרפה עד הרגע שהיא תהיה פה”.

אריאל: “אני מרגישה המון תסכול שעברה כבר שנה, למרות שיש לי את האמונה המלאה שהיא תחזור, ואנחנו חזקות בזכות המשפחה, אבל יש בי כעס כי מרגיש לי שניסינו כמעט את הכל, ואני מתוסכלת מהמצב ומאזרחים שלא תומכים בהחזרת החטופים, ואני מתוסכלת מהתנהלות המדינה עם הסיטואציה. אני גם המון כועסת, ובעיניי זה משהו שצריך לשמר, כי אחרי שנה מרגיש לי שיש הרבה ייאוש של אנשים, גם של אזרחים שלא מכירים חטופים, אני מרגישה את הייאוש גם על עצמי, ואני מאוד דוגלת בזה שברגע שהייאוש יהפוך לכעס – רק אז נקבל מוטיבציה להחזיר את החטופים. שנה היינו קצת עדינים, ואולי צריך להפוך את הקערה ולכעוס פשוט על המצב, לא בהכרח על בן אדם או על גוף ספציפי. אנחנו הופכים להיות כמוהם אם אנחנו לא מקדשים את החיים, שזה הערך העליון של היהדות. מכעיס אותי שאנחנו לא פועלים ככה”. 

קבוצת החברות של החטופה נעמה לוי

יעל אפשטיין ועלמה אלטיט, ספרו על ההיכרות הראשונה שלכן עם נעמה.
יעל: “הכרתי את נעמה בכיתה י’ בתיכון מטרווסט ברעננה. אני אישית הייתי איתה במגמת דיפלומטיה, אז הכרתי אותה מהיום הראשון. התיישבתי לבד על שולחן, ואז היא נכנסה, באה לשבת לידי, פתחה בשיחה ומאז התחברנו, ובהמשך התגבשנו לחבורה של שמונה בנות”.

עלמה: “אני הכרתי את נעמה כבר בחטיבת הביניים. לא היינו חברות יותר מדי אז, אבל כשהיינו בתיכון היא שלחה לי הודעה ואמרה שאנחנו רשומות באותה כיתה, וזו הייתה התרגשות עבורנו. בתיכון הפכנו לחברות טובות, וכשהיינו בכיתה י’ כבר היינו מאוד קרובות”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכן איתה?
יעל: “הפעם האחרונה שאני זוכרת שנפגשנו הייתה ביום ההולדת שלה, שזה היה בסוף יוני. יצאנו לחגוג לה יום הולדת כמו שהיא רצתה, עשינו סבב ברים וחגיגות בדיוק כמו שהיא רצתה. ההתכתבות האחרונה הייתה ב־7 באוקטובר בבוקר, כשהתחילו האזעקות בכל הארץ. כל אחת מאיתנו שלחה הודעה לנעמה, והיא ענתה לי שהיא לא יודעת מה קורה ומאיפה זה הגיע, ואף אחת מאיתנו לא באמת הבינה את גודל האירוע. ביקשתי ממנה שתשמור על עצמה, היא שלחה לי תמונה מהמיגונית שלה עם עוד כמה בנות שכבר לא איתנו לצערי, ושעה אחרי זה כבר נותק הקשר”.

עלמה: “ביום הכיפורים פגשתי אותה בפעם האחרונה, ישבנו אצלי במרפסת בבית כמה בנות, והיא סיפרה לנו מה היא עושה, איך עובר עליה השירות הצבאי, היא הסתלבטה קצת על המפקדים והייתה שיחה מאוד נעימה. שלחתי לה הודעה אבל זה היה מאוחר מדי, והיא לא ענתה לי”.

באיזה שלב היה ברור לכן שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתה?
עלמה: “מהשנייה הראשונה שהבנו שהיא חטופה, נכנסנו כולנו לתוך זה, וזה תופס את רוב היום שלנו, אין לנו רגע מנוחה מזה, אנחנו נאבקות בשבילה”.

יעל: “כשבועיים אחרי החטיפה העלינו פוסט שהפך די ויראלי ובו כתבנו שכולם מכירים את התמונה המפורסמת שלה נחטפת על ידי מחבלים ומובלת לטנדר, אבל שמאחורי התמונה יש אדם, עולם שלם, חיים שלמים, וחובה להציל אותה. מאז אנחנו כולנו בתוך זה”.

תארו את התחושות של להיות חברות של חטופה.
עלמה: “יש הרבה רגשות אשם שאני ממשיכה את החיים שלי כי החיים חייבים להמשיך באיזשהו מקום והיא שמה, וזה מאוד קשה. אני תקועה עדיין שחברה שלי חטופה. זה גם מאבק פנימי כי בכל פעם שמדברים על החטופים - יש לך צביטה בלב כי את יודעת שחברה שלך שמה, ואין לך מה לעשות מעבר למה שאתה עושה. אני ממש אוכלת את עצמי”.

יעל: “כמו שעלמה אמרה, זה מאבק עם עצמנו, בכל דבר שאנחנו עושות ביומיום, גם כשאני יוצאת עם חברים אני חושבת, לי יש את הפריבילגיה לעשות את זה, והיא חטופה בעזה. זה כל הזמן מעסיק אותנו”.

מצליחות לחשוב איך היא מתמודדת בשבי? מה מחזיק אותה שם?
עלמה: “אנחנו בטוחות שהיא פייטרית, היא לביאה, היא אף פעם לא מוותרת לעצמה. יש בה אש פנימית, ואני בטוחה שהיא מחזיקה את עצמה, והיא יודעת שנאבקים עליה. היא תחזור אלינו”.

יעל: “אני באמת חושבת שהיא האדם הכי חזק שאני מכירה, היא בחיים לא תוותר ולא תישבר גם כשקשה לה, היא תילחם עד הסוף”.

לסיום, מסר שתרצו להוסיף?
עלמה: “אין דבר יותר חשוב מלהחזיר אותם הביתה עכשיו. מדובר בחיים של אנשים, ואף אחד לא היה רוצה שלא ייאבקו על הילד שלו או על החבר שלו. צריכים להיאבק עד שהם יחזרו הביתה. מאחורי כל חטוף יש סיפור שלם ומגיע לכל חטוף לחזור ולהמשיך את החיים שלו. זה משהו שחייבים לזכור אותו ומרגיש לי ששכחו אותם וזה מעצבן”.

יעל: “זה שעברה שנה זה בלתי נתפס, זו שנה שלמה שהם לא פה, הם שם, וזה לא הגיוני. צריך להחזיר אותם, וזה לא עניין של ימין או שמאל, זה לא עניין פוליטי. יש אנשים, אזרחים במדינה, שצריך להחזיר אותם. אנחנו מתגעגעים אליהם וחייבים אותם פה”.

קבוצת החברים של התאומים החטופים זיו וגלי ברמן

עידו פלוס ואלון עמר, ספרו על ההיכרות הראשונה שלכם עם גלי וזיו.
עידו: “נולדתי עם גלי וזיוי, הם שנתיים מעליי, ואנחנו מכירים מהילדות בכפר עזה. גלי וזיוי תמיד היו מושא הערצה לכל החברים מסביב, הם תמיד משכו את כולם אליהם. מהר מאוד הפכנו לחברים מאוד טובים, ובהמשך גם הכרנו את אלון דרך הכדורגל כי כולנו שיחקנו כדורגל בקבוצת שער הנגב, אז התלכדנו יחד. לקראת הצבא התחברו כל החברים שהכירו את גלי וזיו יחד והקמנו קבוצה בשם ‘מחר נוסעים עם זיוי’, קבוצה שבסופו של דבר נותרנו חבורה אדוקה של חברים אדוקים מכל אזור שער הנגב”.

אלון: “הכרתי את גלי וזיו באזור כיתה ו’ בזכות הכדורגל ששיחקנו יחד. לקראת הגיוס גלי זרק רעיון לאוויר והציע לי לעבור לגור איתו, בהתחלה הרגשתי עם זה לא נעים, אבל הוא לקח אותי תחת חסותו, ומשם החברות שלי עם גלי וגם עם זיו, שגר ממש מול גלי, נהייתה הרבה יותר קרובה ברמת משפחה. הם היו המנהיגים והמובילים של החבורה הזו, ברמה שאם אתה תקוע באיזה מקום – אתה מצלצל אליהם ויודע שהם יאספו אותך”.

מתי היה המפגש האחרון או השיחה האחרונה שלכם איתם?
עידו: “גלי לא ענה כל כך ב־7 באוקטובר אלא כתב רק בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלו ודיבר רק עם אמא שלו בטלפון, ובהתחלה לא הבנו מה קורה. שלחתי הודעה לזיוי בשעה 9:58, והוא אמר לי שהוא בשכונת דור צעיר (שכונת הצעירים בכפר עזה). זו הייתה השיחה האחרונה שלי עם זיוי, ומאז הוא לא ענה”.

אלון: “בשעה 6:30 בבוקר התכתבנו בקבוצת החברים, דיברנו בלעג בהתחלה כי אנחנו רגילים להסלמות באזור, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר במקרה אחר, רק שלא ידענו כמה אחר, וכשנותק הקשר עם גלי וזיו, זה היה בערך באותו זמן אצל כולנו”.

באיזה שלב היה ברור לכם שתתמסרו באופן טוטאלי למאבק למען החזרתם?
עידו: “אנחנו לא איזה גיבורים גדולים, ותהיה בטוח שגלי וזיוי היו עושים בשבילנו הרבה יותר ממה שאנחנו עושים בשבילם, וזה מה שמוביל אותנו, בכל רגע אנחנו חושבים עליהם וחושבים שאם אנחנו היינו נחטפים, וזה לא היה רחוק מזה כי היינו בכפר עזה, אז אנחנו יודעים שהם היו הופכים את העולם למעננו. בכל רגע ביום אנחנו חושבים על מה אפשר לעשות כדי להיאבק ולפעול להחזרתם”.

אלון: “גם אני מרגיש בדיוק ככה”.

תארו את התחושות של להיות חברים של חטופים.
אלון: “אנחנו לא חברים, אנחנו משפחה. כל החבורה שלנו זו משפחה. לא סתם אנחנו אומרים שהם היו עושים הרבה יותר עבור כל אחד אחר מאיתנו. הם היו עושים הכל בשביל המשפחות שלנו, ואנחנו מנסים לעשות הכל למען המשפחות שלהם”.

עידו: “אנחנו מסתובבים בכל העולם ומספרים עליהם, ואנחנו מסבירים מה זה אומר לגדול בקיבוץ, ובקיבוץ כולנו משפחה אחת גדולה. החבורה שלנו ריפאה משהו קטן בכל אחד מאיתנו, וזו החבורה הכי מדויקת שהיה אפשר לבקש. המשפחה שלהם זו המשפחה שלנו, הם המשפחה שלנו, ואנחנו לא רואים את עצמנו כחברים. גלי למשל זה אחד האנשים היחידים שיש לו אישור לנסוע באוטו של אבא שלי, וזיוי הוא בן בית אצלנו. אנחנו לא מחשיבים עצמנו כחברים של חטופים, אלא אנחנו אנשים רגילים שרוצים את האחים שלהם בבית כמה שיותר מהר”.

מצליחים לחשוב איך הם מתמודדים בשבי? מה מחזיק אותם שם?
עידו: “אני מקווה שהם שמעו משהו ממה שקורה במדינה ובמאבקים למען החטופים, ושהם ייתפסו על איזו תקווה קטנה. אני מקווה שיש איזה משחק קטן שהם מצאו ושיאפשר להם להעביר את הזמן, אני מקווה שהם בבריאות נפשית ופיזית ומקווה שהם יודעים שאנחנו אוהבים אותם ומתגעגעים אליהם מאוד. אנחנו מאמינים בהם, וזה מה שחשוב. הם אנשים חזקים, ואנחנו מאמינים שהם יחזרו אלינו בריאים ושלמים, ואנחנו לעולם לא נעצור”.

אלון: “גלי וזיו שני האנשים הכי חזקים שיצא לי להכיר, ובסיטואציה הזו אני רק רוצה להאמין שהם חווים כמה שפחות רע”.

לסיום, מסר שתרצו להוסיף?
אלון: “צריך לזכור שמשפחות החטופים הן מסוג האנשים שצריך עדיין לחבק ולתמוך כי הזמן לא מיטיב עם הסיטואציה. חשוב כמה שיותר לחזק את המשפחות ולהשאיר את שמות החטופים בתודעה”.

עידו: “תמיד צריך לדמיין שזה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו או מהילדים או ההורים שלנו. במקרה יצא שזה גלי וזיו, ובמקרה זה יצא כל החטופים האחרים, ובמקרה המשפחות שלהם חוות את הנורא מכל, וחשוב פשוט להיות שם בשבילן עד שהם יחזרו הביתה”.