ה-7.10, אותו יום ארור, מסמן נקודת מפנה לא פשוטה לחברה הדרוזית. לכאורה, דבר לא השתנה והדרוזים ממשיכים להיות ראש החץ בלחימה המתמשכת מזה שנה. במלחמה הנוכחית איבדנו 12 לוחמים דרוזים, שיא הנופלים בשנה אחת לעדה. הדרוזים קוברים את חלליהם הגיבורים, מתנדבים כאיש אחד למילואים בחזית, עוזרים לכל המבקש, ומתפללים יום ולילה לשובם של החטופים. אך יחד עם זה השבר קיים והתעצם עוד יותר.
ה-7.10 מסמל עבור רבים מצעירי העדה את קו השבר באמון כלפי ממשלת ישראל. מצד אחד העדה הדרוזית מחבקת את עם ישראל ועם ישראל מחבק אותה, האסונות הנוראים המשותפים לציבור היהודי ולציבור הדרוזי הופכים את כולנו למשפחה אחת כואבת ומצד שני, הניכור העצום של הממשלה המופנה אל אזרחי המדינה, חוסר המדיניות, חוסר האסטרטגיה, חוסר החשיבה על האזרח הפשוט, מביא לשיא את תחושת התסכול.
העדה הדרוזית קושרת את גורלה עם המדינה, אך מדינת ישראל קושרת וכובלת את ידם של הדרוזים עם חוקים כמו חוק הלאום וחוק קמיניץ. חוקים אלו משאירים את הדרוזים מחוץ לגדר ומפלים בין דם לדם ובין אזרח לאזרח. הם יוצרים אשליה של חוסר נאמנות בקרב קבוצה שתרומתה למדינה אינה מוטל בספק. החוקים האלו מרחיקים את הדרוזים מהחברה הישראלית. העדה הדרוזית חשה כבר שנים שהממשלות האחרונות מודעות היטב לכאב שהסבו לעדה, וכי הבעיות של הדרוזים, כמו של קבוצות רבות אחרות שלא שייכות ל"בייס" הפוליטי של הממשלה הנוכחית, אינן בראש סדר העדיפויות.
מאז אירועי ה-7.10, הדרוזים, כמו קבוצות רבות בחברה הישראלית, מרגישים את התסכול העמוק מהתנהלות הממשלה. החברה הדרוזית חולקת רגשות אלו יחד עם הייטקיסטים, טייסים, מילואימניקים, לוחמי הדמוקרטיה ואפילו משפחות החטופים. אך לצד התסכול, מתעוררת תחושת גאווה עזה בזהות הישראלית ובתרומתם למדינה. תחושת המחויבות וההקרבה של העדה הדרוזית כלפי מדינת ישראל לא נובעת רק מכורח, אלא מתוך תחושת שייכות עמוקה וזהות ישראלית גאה.
מאז השבת השחורה הדרוזים התגייסו בהמוניהם מכל שכבות הגיל והמגדר. הגברים והצעירים בחזית ובכוחות המילואים, היערכות מהירה בבניית כיתות וכוחות כוננות, הקמת מערכי ההתנדבות והחמ"לים בכל הכפרים, תרומות וארוחות שהמשפחות חלקו בחזית הצפונית והדרומית, החיבוק החם שמשפחות המפונים קיבלו בכפרים הדרוזים, אצילות הנפש שנהגו בה משפחות הנופלים והפצועים. כל זה מבטא אמירה שלא משתמעת לשתי פנים: אנחנו את חלקנו בברית הדמים נמשיך למלא, אך נעשה הכל כדי שהשוויון המיוחל יגיע.
הציפייה מהמדינה היא לא רק להכיר בתרומתם של הדרוזים בזמן מלחמה, אלא גם להראות תמיכה והערכה במישורים האזרחיים. הכאב והאכזבה נובעים מהתחושה שעם כל התרומה וההקרבה, המדינה לא תמיד עומדת לצד הדרוזים בזמנים שבהם הם זקוקים לה ביותר, גם מחוץ לשדה הקרב.
למרות הצעתו של ראש הממשלה לשנות את שם המלחמה ל"תקומה", תקומה אמיתית תגיע כשיתקיים שוויון בחיים האזרחיים, וכשהממשלה תכיר בצורך לגשר על הפערים ולתקן את העוולות. רק אז ניתן יהיה לדבר על תקומה אמיתית. תקומה תהיה שאנחנו נהיה שווים בחיים כמו שאנחנו שווים בשדה הקרב.
המאמר נכתב על ידי ד"ר אמיר ח'ניפס, יו"ר התנועה הדרוזית לדמוקרטיה ושוויון