אנחנו מדברים כשנה אחרי תחילת המלחמה, ואני עדיין רואה בדמיוני בכל יום את המראות הנוראיים שראיתי ב־7 באוקטובר, את הפרצופים של החיילים שנפלו והאזרחים שנרצחו, ואני שואל את עצמי בכל בוקר כשאני קם ובכל לילה כשאני הולך לישון שאלה אחת: ‘למה?’”. כך פותח מוטי עזרא את שיחתנו, בטרם נשאלה שאלה אחת. “למה לא הצלחתי להגיע אל ניצן, הבת שלי, מוקדם יותר? למה לא הצלחתי להציל יותר צעירים? למה לא הצלחתי לפנות יותר פצועים? שאלת ה’למה’ הורגת אותי בכל פעם מחדש, ואני לומד לחיות עם זה, אין לי ברירה אחרת”.
מוטי עזרא, בן 53, תושב בת חפר, יצא בשבת הארורה ההיא עם בנו עמית למסע חילוץ הרואי של בתו ניצן, לאחר שזו נמלטה ממסיבת הנובה אל מיגונית עמוסת גופות באזור קיבוץ בארי. עם הטנדר הגדול שלו הוא הצליח להציל את חייהם של יותר מ־30 צעירים וצעירות, ביניהם בתו ואחייניתו, בת. “תמיד מנקרת בי השאלה: מה היה קורה אם לא הייתי מצליח להציל את הבת שלי”, הוא מודה. “זה כל הזמן תקוע לי בראש ולא עוזב אותי”.
בבוקר שמחת תורה אשתקד עזרא ישן בביתו, כשבשעה 6:30 הגיעה הודעה כתובה מהבת ניצן. “היא חשבה שמדובר בעוד סבב טילים לאזור, וכתבה שהכל בסדר ושאין לנו מה לדאוג", הוא משחזר.
"אחרי חצי שעה בערך, כשהתחילו לרוץ שמועות על מחבלים שמסתובבים באזור וטובחים באנשים, אשתי העירה אותי ואמרה לי: ‘מוטי, הבת באזור מלחמה, אנחנו חייבים להציל אותה’. בסביבות 7:15 ניצן צלצלה ואמרה לי בבהלה: ‘אבא, יש פה מחבלים, אתה מוכרח לבוא להציל אותי, אי אפשר לברוח מפה, יש מלא הרוגים’. הילדה בת 23, היא לא ראתה בחיים דברים כאלה. באמצע השיחה התנתק הקשר ולא הצלחתי להשיג אותה. במקביל שמעתי שעומרי, בן אחי, שגם הוא היה באזור המסיבה, נורה ברגל, נפצע קשה, אבל איכשהו הצליח לברוח ולהינצל”, סיפר.
הבן עמית, שמתגורר בכפר יונה, הצליח ליצור קשר עם אחותו, והיא שלחה לו בטלפון את המיקום שבו שהתה. בשעה 7:45 מוטי ועמית עזרא יצאו לכיוון המיגונית בכניסה לקיבוץ בארי שבה ניצן חיפשה מחסה: “בדרך הצלחנו לתפוס אותה שוב, והיא סיפרה בבהלה שהמחבלים זורקים בקבוקי תבערה ורימונים לעבר המיגונית, ושיש שם הרבה גופות”.
מה אמרת לה?
“אמרתי לה: ‘חיים של אבא, תירגעי. תעשי רק דבר אחד, תתחבאי מתחת לאיזו גופה ולכי לישון. תסגרי עיניים ולכי לישון. אבא יבוא, אל תדאגי’”.
קשה להגיד דבר כזה.
“מה אני אגיד לה? ואמרתי את זה באדישות, בנונשלנטיות, כשאני בנסיעה מטורפת. הטנדר שלי מוגבל במהירות ל־170 קמ”ש. אם הייתה אפשרות, הייתי נוסע 220 קמ”ש”.
מה עבר לך בראש בנסיעה הזו?
“לא עבר לי כלום. נתק מוחלט של הרגש. שאלתי את עמית כל הזמן מה עם ניצן, והוא אמר לי בכל פעם ששאלתי שהיא שלחה לו עכשיו הודעה ואמרה שהיא בסדר. בדיעבד התברר לי שהיה לו נתק של שלוש שעות מניצן, והוא לא סיפר לי. כשהגעתי לבסיס אורים ירד לי האסימון, כשראיתי את המוות מול העיניים. בעברי שירתי כלוחם וראיתי הרוגים, אבל כמות כזו של הרוגים לא ראיתי מימיי. זה היה נוראי. מראות זוועתיים שאני לא יכול אפילו לפרט לך אותם".
"עמית ואני התחבאנו ליד מוצב אורים כי הייתה לחימה מאוד קשה והמחבלים הרגו שם הרבה חיילים. אחרי רבע שעה של לחימה, כששמעתי במכשיר הקשר של אחד החיילים שהמחבלים חוסלו, המשכנו בנסיעה לרעים. אחרי שעברנו את תחנת הדלק של דור אלון בדרך לרעים, הבנתי שאני כנראה לא אחזור בחיים. השלמתי עם זה, אבל לא היה אכפת לי. הבת שלי הייתה חשובה לי יותר מהכל”, הוסיף.
בכניסה לקיבוץ רעים ביקש מוטי להפריד כוחות מבנו עמית, בקשה שנתקלה בסירוב: “אמרתי לו: ‘עמית, אני אוהב אותך, אתה אבא לתינוק, אתה צעיר וכל החיים לפניך. מקסימום, תקבור אותי. אמא לא תוכל לעמוד בזה אם גם אתה, גם אני וגם ניצן נירצח. אני מתחנן בפניך, תחזור הביתה, אני אסתדר לבד’. עמית ענה לי: ‘אבא, אני איתך עד הסוף. לא משנה מה, אנחנו יחד בזה’”.
בדרך לרעים נתקלו האב ובנו במחסום צבאי: “הצלחנו לעבור אותו כי כששאלו מי אני, אמרתי שאני שייך לכוחות המיוחדים. היה כזה בלגן, שלא היה לאף אחד זמן לבדוק”.
ההמשך היה בלתי צפוי: “איך שנכנסתי לרעים, קפצו לי על הטנדר כ־20 צעירים פצועים, מדממים. הוצאתי את האקדח וכמעט יריתי בהם, אבל מהר מאוד הבנתי שהם לא מחבלים כי הם צעקו בעברית ‘הצילו!’. אמרתי לעצמי בלב: ‘ריבונו של עולם, מה אני עושה עכשיו? באתי להציל את ניצן. אבל מה אני עושה עם 20 הילדים האלה? אם לא אקח אותם, הם לא יוצאים מפה חיים".
"כוח האמונה שלי הנחה אותי, ואמרתי: ‘אלוקים, אני עושה איתך עסקה. אני מוציא אותם מפה ואתה עוזר לי לחזור ולהציל את הבת שלי’. עשיתי פרסה והורדתי אותם בתחנת הדלק, כשכל הזמן הזה המחבלים יורים עלינו. חזרתי את כל המסלול והמשכתי עד לנקודה שבה ראיתי ארבעה מחבלים שכובים על הרצפה ורכב צבאי שעומד לידם”, סיפר.
עזרא ביקש מחייל במקום לעזור לו להתקדם לאזור בארי כדי להציל את ניצן, ולצורך כך להחליף איתו כלי רכב: הטנדר תמורת רכב מוגן ירי: “החייל שאל ‘מי אתה?’ ושוב אמרתי שאני מהכוחות המיוחדים ושאני נכנס לבארי איתו או בלעדיו. מיד הגיע קצין בכיר, אמרתי לו שיש ילדים בתוך המיגונית בבארי ושחייבים להוציא אותם. הקצין אמר שממה שידוע לו, כל מי שנמצא במיגונית מת. הפצרתי בו להציל את מי שאפשר, ואמרתי שהבת שלי שם, אז הוא ביקש מצוות החיילים שלו לחבור אליי ולהתקדם לאזור. במקביל, ניצן שלחה לעמית הודעות פרידה, שהיא אוהבת אותנו ושאין לה כוחות יותר, ובאמצע השיחה נשמע בום חזק. אחר כך התברר שהמחבלים זרקו שבעה רימונים”.
לקראת השעה שתיים בצהריים התחילו מוטי עזרא והצוות שחבר אליו את מבצע החילוץ: “כשהגענו לאזור המיגונית, החיילים נתנו מכת אש כדי להבריח את המחבלים וכדי שאני אחדור עם האקדח הפרטי שלי למיגונית. כשהמחבלים ברחו, נכנסתי למיגונית וצעקתי: ‘זה צה”ל, יש פה מישהו? ניצן, אבא פה!’. בתוך המיגונית היה חושך מצרים, היא הייתה שחורה, שרופה, מלאה בריח של גופות. כשניצן אמרה בקול חנוק ‘אבא, אני פה’ והושיטה לי יד מתחת לגופה שמאחוריה היא הסתתרה, זה היה הרגע המרגש בחיי. מהר מאוד חילצנו את 12 האנשים שנותרו חיים במיגונית, כולל האחיינית שלי”.
המחלצים העלו את כל השורדים לרכב ונסעו מהמקום כשהירי לעברם אינו פוסק. בתחנת הדלק פעל בית חולים שדה מאולתר והוא קלט את השורדים. עזרא המשיך עם בתו ניצן, שגופה נפגע מרסיסים, לבית החולים תל השומר.
ספר על הרגע שבו הבאת את ניצן הביתה.
“אשתי ישר קפצה עליה, חיבקה אותה, לקחה אותה למקלחת, ניקתה אותה, הרגיעה אותה. אני הייתי זומבי. התחלתי למלמל לעצמי כל מיני משפטים כדי לנסות לעכל את מה שעברתי”.
אתה שומר על קשר עם הצעירים שחילצת?
“אני בקשר יומיומי עם אלה שחילצתי מהמיגונית. יש לנו קבוצת וואטסאפ, הם מגיעים אלינו הביתה מדי פעם. נוצר קשר מיוחד, שאי אפשר לתארו במילים”.
על פעולתו הנועזת יקבל עזרא ב־30 באוקטובר מנשיא המדינה יצחק הרצוג את אות הנשיא לגבורה אזרחית, בטקס רשמי שייערך בבית הנשיא. “כשקיבלתי טלפון מפתיע מנשיא המדינה, זה היה הלם עבורי. הרגשתי שזו זכות גדולה. תראה, אני לא מדבר כל יום עם הנשיא”, עזרא צוחק. “ובכלל, אני מקבל את זה ברגשות מעורבים – שמחה והתרגשות, אבל גם עצב וקושי על אלו שלא הצלחתי להציל. אלו ימים מאוד מעורבים עבורי. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות כדי להחזיר את ניצן שלי הביתה”.