בפרויקט מיוחד של "מעריב" בדיוק שנה לאחר טבח שבעה באוקטובר, אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, מספר על אירועי השבת השחורה בעיר. “במקום לשמוח ביום שמחת תורה, קמנו לבוקר קשה וכואב של טבח נוראי. העיר שלנו, שלמעלה מ־20 שנה מהווה סמל של עוצמה אזרחית וחוסן אנושי וקהילתי, הפכה בין רגע לשדה קרב מדמם ואכזרי".
"בבוקר של שמחת תורה, כמו כל תושבי שדרות, שמעתי אזעקות ומטחים כבדים. בנוהל, אני מתארגן לצאת לזירות נפילה. בערך ב־6:45 הצטרפתי לרונן גבאי, הרבש”צ של העיר. היה לנו ברור שזה מטח חריג, כי הוא היה כמעט ללא הפסקה. נסענו בכביש ראשי בעיר לכיוון היציאה, בדרך החלטתי לנהל את האירוע מהחמ”ל העירוני, מוקד השליטה שלנו. נוסעים לשם, בדיעבד גילינו שפספסנו את המחבלים ב־30 שניות".
"באותם רגעים ראשונים התחושות היו קשות. לא חלמנו על תרחיש כזה. תודה לאל, היו כאן שוטרים ושוטרות, חיילים וחיילות, חברי כיתת הכוננות, אנשי הצלה, ממש גיבורים עטורי תהילה, שעוד ייכתבו בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, שהתגלו בגבורתם, ובתושייה נדירה הצילו חיים ומנעו אסון יותר גדול ממה שקרה לנו".
"פתחנו את החמ”ל העירוני בתוך דקות. התחלנו לפעול עם מה שהיה ניתן, ותודה לאל השתלטנו על מה שקורה תוך כדי שזה קורה. שלחנו הודעות ופרטים בקבוצות העירוניות והעלינו הוראות במדיות החברתיות להסתגר מיד בבתים ולנעול את הדלתות והחלונות. הייתה שבת, אנשים עדיין לא הבינו מה קרה לנו, לא ידעתי כמה אנשים נמצאים ברחוב, ואם הצליחו לחדור לבתים שלהם, והתפללתי שלא יהיו הרבה הרוגים".
"לקראת 9 וחצי בבוקר התחילו לזרום כוחות משטרה וצבא גם לרחובות, גם לתחנת המשטרה וגם לחמ”ל שתכלל את הסיפור האזרחי. בשלב הזה התושבים היו מבוצרים בבתים, חלקם היו בקשר איתנו בזמן אמת. התברר שיש חדירות של מחבלים לתוך השכונות, ירי ורצח של אזרחים על המדרכות והכבישים, וקרבות של חיילים שחירפו את נפשם כדי להציל אותנו. תושבים התקשרו אלינו וסיפרו מה קורה מאחורי החלון והדלת. ראו קצין שניהל לבדו קרב קשה עם חוליית מחבלים, הצליח להרוג ארבעה מהם אבל החמישי שנפצע הספיק לפגוע בו ולהרוג אותו. הוא היה גיבור ישראל שהציל משפחות שלמות".
"תושב אחר התקשר וסיפר שאבא שלו נכנס לממ”ד והסתגר בתוכו. המחבלים נכנסו לבית, הצליחו לפוצץ את דלת הממ”ד ולפצוע קשה את האבא. ניסינו להביא לשם מד”א כדי להציל אותו, אבל היו קרבות ובינתיים האבא נפטר".
"אני זוכר שדיברתי עם התושבים בזמן אמת על אוטומט. כמות האירועים וההיתקלויות הייתה בלתי נתפסת. ככל שנקפו השעות התרבו האירועים, הקרבות התנהלו ממש בתוך העיר, ופינוי הפצועים נעשה תחת אש. זה היה כמו סרט אימה: ניסיון להגיע לפצועים, שיחות עם התושבים, ניסיונות להרגיע את הבהלה ובמקביל להזרים את הכוחות למקומות שקיבלנו עליהם אינדיקציות מהתושבים. כל זה במקביל לסרטונים שקיבלנו, ואנשי שדרות ששמעו רעשים בחוץ וראו את המחבלים בחצר או מבעד לחלונות ודייקו לנו את המקומות".
"לאחר קרב קשה שנמשך כ־20 שעות, הושגה בלילה שליטה בתחנת המשטרה בעיר, אולם התושבים עדיין התבקשו להסתגר בבתים בצל החשש כי יש מחבלים שמסתתרים באזור. בניין תחנת המשטרה בעיר נהרס כליל על ידי שני דחפורי ענק שהובאו למקום. במקביל, כוחות מיוחדים רבים של צה”ל המשיכו בסריקות נרחבות ברחובות העיר, כשמדי פעם נשמעות אזעקות, והכוחות תופסים מחסה".
"תושבים התלוננו שבחלק מהעיר יש בעיות תקשורת קשות, מה שמקשה גם על יצירת קשר עם קרובי משפחה בניסיון לברר מה עלה בגורלם. בינתיים, לבית החולים ברזילי שבאשקלון הובאו גופות שאותרו בשטחים שונים בגזרות הלחימה".
"יחד עם אנשי זק”א המסורים עסקתי בזיהוי ופינוי ההרוגים. הייתי ברחובות העיר כדי לזהות ולכסות את גופות הנופלים ולדאוג לשמירה על כבודם האחרון. מראות קשים וזוועתיים שלא אשכח עד סוף ימיי. 31 משפחות מהעיר איבדו את יקיריהן: גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, חיילים, שוטרים, לוחמי אש ואנשי כוחות הביטחון שנרצחו בקרבות ובזוועות הקשים אליהם התעוררנו ב־7 באוקטובר".
"מעל 30 אלף תושבים פונו לעשרות בתי מלון ברחבי הארץ. ישנם תושבים שהחליטו להישאר. לכולם דאגנו וטיפלנו בכל הצרכים, נתנו מענה רחב מטעם העירייה במגוון תחומים".
"אני מקווה שאף אחד בהנהגת המדינה לא חושב להפסיק את הלחימה בכל החזיתות. חייבים להמשיך לעקור את הטרור מהשורש, על מנת שאזרחי הדרום והצפון יחיו בשקט ובבטחה, במקביל להמשך המאמצים להשבתם ארצה של החטופים והחטופות - מי לקבורה ומי לחיק משפחתו".