בפרויקט מיוחד של "מעריב" בדיוק שנה לאחר טבח שבעה באוקטובר, סגן אמיר רון, מפקד צוות בסיירת נח״ל במוצב סופה, משחזר את קרב ההגנה על המוצב ביום הראשון למלחמה. “לשבת השחורה הגעתי עם הצוות שלי בפלוגה ג' אחרי 11 חודשים שאני מפקד עליהם. זה היה בנובמבר 2022, ואחרי כמעט שנה עלינו לתפוס קו בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה. תפסנו את מוצב סופה, סגרנו שבת, והנוהל היה, כפי שהיה בכל שבת או חג, שמחצית מהכוח יוצאים הביתה, והשאר נשארים. הצוות שלי ואני נשארנו בבסיס". 

לקריאת פרויקט העדויות המלא >>

"במהלך השבת המשימות היו רגילות. לא הייתה היערכות מוגברת, לא הגיעו ידיעות מיוחדות. כשהכל התחיל, הצוות שלי ואני היינו במנוחה בין משימות. בשטח תמיד יש שני צוותים, צוות אחד שתופס משימה וצוות אחד במנוחה. לכן באזעקות ב־6 וחצי בבוקר היינו במיטות. התעוררנו לתחושה שרקטות נופלות מסביבנו. לפי התרגולת, כל מי שלא תופס משימה אמור לקחת איתו נשק וציוד בסיסי ולרוץ למרחב המוגן של המוצב, שהוא חדר האוכל. כך עשינו". 

"תוך שתי דקות מהישמע האזעקות היינו במרחב המוגן. אני מוודא שהצוות שלי, הטבחים, נהגי קרב ותומכי לחימה נוספים הגיעו. בסך הכל במוצב היו בשלב הזה בסביבות 25 חיילים, מתוכם הצוות שלי מנה עשרה חיילים". 

"ב־6:38, ממש דקות אחרי שהגענו, אני מקבל שיחת טלפון מהמ”פ שלי רועי צ’אפל ז”ל, שמעביר לי בקצרה פקודה, עדיין לא ברורה לחלוטין, אבל פקודה שמכניסה אותנו לכוננות. הוא אומר לי שיש אירוע מורכב בגזרה ושחמושים פורצים את הגדרות, לא ידוע עדיין כמה. באותו הזמן צ’אפל היה בפטרול בחוץ. הוא חווה בעצמו את ההתקפה, אבל לא ידע יותר מדי. כל זה קורה פחות מעשר דקות אחרי תחילת המתקפה". 

חמאס פורצים את הגדר ב-7 באוקטובר (צילום: רויטרס)
חמאס פורצים את הגדר ב-7 באוקטובר (צילום: רויטרס)

"אני נותן פקודה ואנחנו רצים כל הצוות להביא ציוד מהחדרים, מתחילים להיערך לאירוע שאנחנו לא יודעים באמת מהו. עוברות אולי ארבע־חמש דקות עד שכולם חוזרים עם הציוד, וכבר בשלב הזה אנחנו שומעים יריות. יריות של נשק מחוץ למוצב. בהתחלה זה מגיע מכיוון אחד, ואז אנחנו שומעים שזה היקפי. הכל עניין של שניות, וכבר אנחנו מבינים שהסיפור הזה יותר קרוב משחשבנו, ואולי גם יותר רציני משדמיינו. אנחנו מבינים שנגיע למגע עם האויב". 

"אני תופס איתי חוליה, ואנחנו הולכים לכיוון הש”ג הקדמי מתוך הבנה שלי שיש להגן על הפתחים של המוצב. כוח של גדוד 50, שאחראי על הפעלת המרגמות במוצב, כבר תפס את הש”ג האחורי. אני זוכר ששמענו את היריות בפעם הראשונה, ובמידה מסוימת ההחלטה שלי התנגשה עם האינסטינקט האנושי, עם מה שהגוף אמור לעשות. הרי הגוף לא מאותת לך לרוץ לכיוון הסכנה, אבל זה עניין של מאית השנייה עד שאתה מוציא את המחשבה הזאת מהראש ודוהר קדימה".

"אני מגיע לש”ג הקדמי, מניח בחיפוי שלושה לוחמים, לוקח איתי לוחם אחד ורץ איתו לכיוון מגדל השמירה, שנמצא דרומית לעמדת הש”ג הקדמית וגבוה יותר מהחומות, כדי שאוכל לראות מלמעלה מה קורה מסביב. הלוחם הנוסף ואני עולים בהליכה שפופה. ברור לנו שהמדרגות חשופות, וברור לנו שאם יראו אותנו עולים למגדל, יירו עלינו. מלמעלה, בפעם הראשונה, אני רואה מחבלים בעיניים. אנחנו רואים בסביבות עשרה מחבלים מגיעים רק מפאה אחת של המוצב, ואני שומע ירי גם משאר הפאות, אז אני מבין שזה לא נגמר בזה". 

"אני והלוחם שלי מזהים את המחבלים ומתחילים לבצע ירי לעברם. תוך כמה שניות אני רואה את המחבלים במרחק 15 מטר מרימים את הראש, מזהים אותנו ומבצעים ירי חזרה. הבנתי שהמצב שלנו לא אידיאלי: אנחנו כלואים במגדל שמירה שחלקו מתכת שאי אפשר לחדור אותה, אבל חלקו חלונות שאותם אפשר לחדור. ידענו שהמקום הזה לא בטוח, לכן אנחנו ממש קופצים למטה".

"ברגע הזה אני מבין שמחוץ לחומות, שהגובה שלהן בערך ארבעה־שישה מטר ושאמורות לחפות עלינו, יש הרבה־הרבה מחבלים. הם מקיפים אותנו. בפנים יש אותנו, ויש את מחלקת מרגמות בש”ג האחורי. בדיעבד אני יודע לומר שבערך 70 מחבלי נוח'בה פשטו על המוצב, אבל בזמן אמת אתה לא מצליח לחשב את המספרים, אתה פשוט חווה את כמות היריות. הבנו שהמצב מסובך ובעייתי הרבה יותר ממה שדמיינו ואז נערכנו מחדש". 

"כיוונתי חמישה לוחמים לחפות על הש”ג הקדמי. במקביל, שני חובשים של הצוות שלי, עמית מוסט ז"ל ואופיר מלמן ז”ל, טיפלו בפצועי מחלקת מרגמות שהתחילו להגיע מהש”ג האחורי. למעשה, מוסט נלחם בש"ג הקדמי, חזר לחדר האוכל ויצא תחת אש, יחד עם אופיר מלמן ובחיפוי של גלי שקותאי ז"ל לטפל בפצועים".

לחימה במוצב סופה (צילום: דובר צהל)
לחימה במוצב סופה (צילום: דובר צהל)

"בשלב הזה אנחנו עדיין מצליחים להחזיק את המחבלים מחוץ למוצב. בשלב מסוים, דרך קבוצת הוואטסאפ, אנחנו מבינים שקרוב מאוד לש”ג הראשי, בבונקר שנמצא בעמדת שמירה, יש כמה לוחמים של הפלוגה שנקלעו לשם. אחד מהם פצוע. אנחנו נערכים ליציאה החוצה, לעזור להם להגיע אלינו, למרות שאנחנו יודעים שיש בחוץ המון מחבלים. בשנייה לפני היציאה אנחנו שומעים פיצוץ גדול וחזק מאוד מאחורינו. אני מקבל מכה חזקה בגב".

"אני מכניס את היד מתחת לחולצה שלי ורואה דם. אני שם יד על העורף ומבין שיורד לי דם גם משם. ירו בנו מאחורה, ולא ברור לנו עדיין איך. אנחנו מעריכים שהם זרקו מעל החומה רימון שהתפוצץ ופגע בנו, וזה היה הפיצוץ. אבל אני יודע שכדור פגע בי בגב. אנחנו מתאפסים מהר ונשאבים למקום שמסתיר אותנו. חייל שלי, הלל סעדון ז”ל, מזהה שהמחבלים מכניסים את הנשקים שלהם בתוך חורים קטנים שיש בחומות ומרססים את המוצב. כך נפגעתי. למזלי הכדור פגע בשכבת המיגון שעל הגב שלי. אחרת הייתי נפצע בצורה חמורה יותר". 

"עם ההבנה שאנחנו לא מוגנים אפילו במרכז המוצב, אנחנו חוזרים לכיוון חדר האוכל, ניצבים מאחורי מבנים שמסתירים אותנו מהחומות. אנחנו עדיין מחפים לכיוון הש”ג הראשי, אבל ממקום רחוק ומרכזי יותר בתוך המוצב. בשלב הזה, בסביבות 7 וחצי, מתחילים להגיע הרבה פצועים מהש”ג האחורי. אנחנו רואים אנשים עם פציעות מאוד קשות, עם חוסמי עורקים, רצים לכיוון חדר האוכל. אנחנו מבינים שמכל הכיוונים סוגרים עלינו ומתנקזים למקום קטן יותר בתוך המוצב, עד שלבסוף המחבלים פורצים דרך אחת הכניסות". 

"אנחנו נדחקים לחדר האוכל. הלל סעדון היה מהאחרונים שעמדו בחוץ וחיפו על מי שנכנס פנימה. הוא קיבל כדור מטווח קרוב ונפל במקום. באחד החדרים הסמוכים החובשים עמית מוסט ואופיר מלמן טיפלו בפצועים של גדוד 50. הם שלחו את מי שהיה יכול לזוז לחדר האוכל ונשארו עם הפצועים קשה". 

חדר האוכל מוצב סופה (צילום: דובר צה''ל)
חדר האוכל מוצב סופה (צילום: דובר צה''ל)

"מחדר האוכל המשכנו לנהל קרב יריות עם המחבלים, עד שהם התחילו לזרוק פנימה רימונים. הרימון הראשון פוצע מפקד נוסף שהיה בכוח, ואז הם זורקים עוד רימונים פנימה שמתגלגלים עד שהם מתפוצצים ממש לידנו". 

"חדר האוכל יחסית גדול, בערך 15־20 מטר אורך. כולנו נמצאנו בקצה האחורי שלו. בשלב הזה נשארנו בערך שישה לוחמים. אני שוכב ומחפה לכיוון הפתח, כדי שלא ייכנס מחבל ויוריד אותנו. באחד הרגעים מגיע מחבל שמנסה להיכנס פנימה, אנחנו הורגים אותו על הפתח. הקרב הזה נמשך שעות, וברוב הזמן אנחנו במצב כביכול חסר יכולת. אין מספיק תחמושת, אין מספיק אמצעים רפואיים, אין אמצעי לחימה מיוחדים".

"אנחנו כלואים בפנים, כשהמחבלים מנסים להיכנס פנימה וממשיכים לזרוק רימונים. כולם, כולל אני, נפגעים מהרימונים האלה, בין אם זה רסיסים בידיים, בגב, ברגליים. ולנו, חוץ מלהגיב ולנסות לייצב את המצב, לטפל בפצועים ולהוריד את מי שמנסה להיכנס פנימה - אין מה לעשות".

"פיצוץ על הדלת האחורית מאפשר לי להשיג קליטה. אני מצליח לתקשר עם מפקדים מבחוץ, ובסביבות 1 וחצי בצהריים מודיעים לי שכוח של שייטת אמור להגיע כדי להשתלט חזרה על המוצב ולהוציא את מי שאפשר. ב־3 וחצי אני מפונה במסוק לסורוקה, שם מסתיים היום הזה עבורי". 

"הלחימה שראינו במוצב באותו היום הייתה לא סטנדרטית. הלוחמים נאלצו להתמודד עם קשיים, גם נפשיים, שנמשכו לאורך שעות רבות. הם היו צריכים לטפל בחברים שלהם בלי הרבה אמצעים. אבל למרות שהמוצב חטף קשה, הוא הצליח להחזיק חזק. הלוחמים עשו הכול כדי להחזיק בו, וכל הזמן חשבו, גם בתוך חדר האוכל, על היישובים מסביב, ואיך יוצאים לעזור, ומה אפשר לעשות למענם".