"שבעה באוקטובר היה אמור להיות חג מאוד שמח אצלנו במשפחה. יומיים קודם לכן יונתן יצא לאפטר לסופ”ש ובילינו יחד כל המשפחה. הוא היה עם בת זוגו עדי, קצינה בתותחנים. בגלל ששניהם מאוד עסוקים בשירות הצבאי, לא יצא להם להיפגש הרבה".
"בבוקר 6 באוקטובר יונתן קיבל טלפון מהמפקד שלו, שקרא לו לחזור לבסיס. אמרתי לעצמי שהצבא הורס לי את החג. עד שסוף־סוף יונתן בבית, וסוף־סוף הוא פוגש את החברה שלו. הוא אמר לי שבאים לאסוף אותו ונכנס להתקלח. בינתיים רצתי למאפיית חלום יעקב וקניתי עוגות שיהיה לו בשביל הצוות משהו טעים. שמתי בתיק בלי שהוא יראה, כי הוא לא אהב שאני מביאה לו אוכל. שמתי לו גם את הפבלובה שהוא אהב והכנתי לכבודו לשמחת תורה. מאז לא נכנסתי למאפייה, כי זה מזכיר לי את אותו בוקר".
"חיבקתי את יונתן. אמרתי לו את המשפט הרגיל שתמיד אמרתי לו: ‘אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון? אז תכפיל את האהבה שלי במיליון’. כיום אני חושבת שלא חיבקתי אותו מספיק בשביל הפעם האחרונה. לא ידעתי שב־שבעה באוקטובר המפקד יעיר את יונתן וחבריו ויגיד להם: ‘קומו, יש מלחמה!’.
"בבוקר של שבעה באוקטובר התעוררתי בבהלה כששמעתי בחדשות שיש חדירה של מחבלים דרך הגבול. בוואטסאפ המשפחתי קיבלנו הודעה מיונתן בסביבות 10 וחצי, שהוא בדרך לפעילות מבצעית בדרום. הוא לא ציין לאן אבל הוא כתב: ‘אני אוהב אתכם, ואני אהיה איתכם בקשר ברגע הראשון שיהיה לי טלפון. לא אהיה זמין בזמן הקרוב’. בדיעבד התברר לנו שהוא כבר היה בכניסה לכיסופים".
"ידעתי שאין מצב שהוא וחבריו לא מעורבים באירוע, אבל חזרתי בראשי על המנטרה שהוא מאומן, מיומן ומוכן לכל תרחיש, שהוא כל כך חד ומדויק. הרגשתי שהכל יהיה בסדר, כי אין אדם שמוכן לאתגר הזה יותר מיונתן. מה שלא ידעתי אז, זה שיום קודם לכן הם היו בפעילות ביו”ש, ואסור להביא לשם רימונים ו־RPG. לא ידעתי שלא היה להם זמן להתחמש בציוד מתאים. הם נשלחו לכיסופים עם נשק אישי, בעוד שלמחבלים
היו את כל סוגי הנשק, ובשפע. אם אתה שולח חייל סופר מקצועי עם ציוד דל בעוד שלאויב יש נשק עצום ורב – המקצועיות לא עוזרת".
"התברר שיונתן וחבריו הגיעו באוטובוס של אגד עד לאזור, ואז פרקו והלכו רגלית כשני קילומטר עד לכניסה לכיסופים. צוות אחד הלך שמאלה לקיבוץ, והצוות השני, הצוות של יונתן שכלל 13 חיילים, הלך ימינה למוצב כיסופים. יונתן נכנס לקרב ב־11 בבוקר. מבחינת הצבא הקרב הסתיים ב־8 בערב, כשיונתן נהרג ב־6 וחצי בערב. שלושה חיילי אגוז, בהם יונתן, נהרגו בקרב הזה. בשבעה הגיע אלינו המפקד של יונתן שנפצע קשה. הוא בא בכיסא גלגלים וסיפר על הקרב. הוא אמר שיונתן קיבל צרור לאזור הלב והריאות, ונהרג במקום.
"באותן שעות ישבנו בסלון ואכלנו את הלב. לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. לא היה לנו קשר עם אף אחד. למחרת, כיוון שהשתגעתי עם עצמי בבית, הצעתי את עצמי להתנדב בבתי חולים, להעסיק את עצמי. אבל אף אחד לא היה צריך אחות לשעבר, כי היו מספיק אנשים שרצו להתנדב. בסוף החלטתי לסיים מאמר מקצועי שעליו עבדתי באותה תקופה, על חוויות הסטרס והדיכאון אצל הורים. מהבוקר ועד הלילה של 8 באוקטובר כתבתי אותו. לא הצלחתי לאכול ולשתות, לא הצלחתי לישון".
"ב־9 באוקטובר ב־8 בערב סיימתי לכתוב את המאמר. ביקשתי מחברה שתעשה עליו עריכה לשונית ושלחתי אותו לכתב העת Stress and Health. כיביתי את המחשב, שתיתי מים, ואז נשמעה הדפיקה בדלת. הודיעו לנו שיונתן נהרג. באותו יום המשפחה שלנו התפרקה. יונתן היה החלק המחבר את הפאזל".
"מאז עברתי להתגורר אצל חברה טובה שלי בגן יבנה, בעלי ואני התגרשנו, ואני פניתי לטיפול פסיכולוגי. כרגע אני מבינה שהחיים צריכים להימשך, עם כל הכאב שלא עובר מאז שבעה באוקטובר. הבת שלי ואני בקשר חזק, כי אנחנו מבינות שיש לנו רק אחת את השנייה. זה גם מה שיונתן היה רוצה”