מלאת בן חיים,
שורדת נובה
“נסעתי לנובה עם עוד ארבעה חברים. הגענו למסיבה ב־2 לפנות בוקר. היה קסום, מאוד כיף, אווירה שיש רק בפסטיבלים האלה. זו אחווה כזו, כולם משפחה, אפשר להרגיש ביטחון מלא להיות מי שאנחנו, להתמסר לזה.
“האזעקות החלו בנקודה הכי שמחה ומרגשת שבה הלב הכי פתוח. כולם מחכים לזריחה, אז בהדרגתיות, לאט־לאט, מגיע עוד אור ורואים יותר ויותר את הפרצופים של מי שאת רוקדת איתם. אבל באותה שבת המוזיקה פתאום נפסקה, וזה היה ממש צורם, לא קשור לסיטואציה. המוזיקה הפסיקה ואז, בזמן שבו הלב הכי פתוח, כשאנשים שמחים ומחייכים, מתחילים האזעקות והטילים, ולא ברור לאף אחד מה עושים.
“יש בשטח המסיבה בערך 3,900 אנשים, וקשה לקלוט מה שקורה, וכולנו צריכים לצאת באותו זמן, להיכנס לרכבים ולנסוע. איך בכלל מספיקים לברוח בסיטואציה כזו? עברה לי בראש המחשבה שאי אפשר לעקוף אף אחד. כולם בורחים מסכנה אמיתית, וכולנו עוד מנסים לתפקד כקהילה, להתחשב אחד בשני.
“אני נהגתי, החברים איתי באוטו, ואנחנו מנסים לברוח, אני מנסה לפלס דרך ויוצאת לכביש 232. רציתי לפנות שמאלה כדי לנסוע צפונה, אבל אמרו שחסום שם ויש הוראה לפנות ימינה. אחרי דקה היה טנדר עם מחבלים, יורה ברכבים שמגיעים, ואני במרחק של כמה מטרים משם רואה באוטו מולנו שרצחו מישהי. רק בחודש מרץ נזכרתי בקטע הזה.
“עשיתי סיבוב פרסה וניסיתי לברוח לצד השני, אבל היה שם פקק. זה מצב של חוסר אונים, ידענו שהמחבלים מחכים בשני הצדדים. החלטנו לרוץ לשדות, וזו הסצנה שכולם מכירים מאמצעי התקשורת, שרואים הרבה חבר’ה רצים. אנחנו רצים חסרי אונים הלוך חזור בין המחבלים. זו אדמה שלא נוח לרוץ עליה, קשה לא למעוד, זה להיות ברווזים במטווח. זה הסיוט הכי גדול. את רוצה לרוץ מהר, אבל לא מצליחה. את מתבלבלת, והם בכל מקום.
“רצנו במשך כשעתיים כשאני עדיין עם החברים שלי: שתי בנות ושני בנים. איכשהו בדרך איבדנו את הבנים. אני עם שתי הבנות ועוד מישהי שהכרנו באותו רגע. מצאנו איזה שיח, זחלנו מתחתיו, אבל הוא לא באמת מכסה אותנו. אנחנו שם, מנסות לקרוא לעזרה, מחפשות שמישהו יחלץ אותנו, ואין. במשטרה אומרים לנו - ואני באמת לא מאשימה אותם - שכל הקיבוצים מסביב בשליטת מחבלים ושברגע שיהיה אפשר לשלוח מישהו, הם ישלחו.
“את שומעת שריקות כדורים ומבינה שאת מוקפת מחבלים. זה להיות בשיח ולקוות שלא יראו אותי. שש שעות היינו ככה בשיח, שזה נצח. בשלב מסוים שמענו מישהו צורח שמצאו אותו, צורח ‘הצילו’, ואחר כך יש יריות. זה סיוט פסיכולוגי. אני כבר בתפילות שתפגע בי רקטה ושזה ייגמר, ושרק לא יאנסו אותנו. בסופו של דבר חולצנו בזכות שיתוף פעולה של רמי דוידיאן, אורן לאופר וליאון בר ז”ל, שבמשך יומיים חילץ אנשים מהשטח, ובסוף נהרג על ידי מחבלים.
“הם לקחו אותנו למושב פטיש, שם היינו במקלט כמה שעות תוך כדי שמגיעים עוד ועוד שורדים מהנובה. בשעה 19:00 סוף־סוף הגענו לבאר שבע עם ליווי של הצבא וככה היום הזה נגמר.
“אני מאובחנת עם פוסט־טראומה, דיכאון וחרדות. החיים לא חזרו ולא יחזרו להיות אותו הדבר. מבחינתי מלאת של פעם נרצחה בשיח הזה, ואני עובדת להמציא עצמי מחדש. אנחנו, כקהילת הנובה, בוחרים כל יום מחדש לראות את הטוב, את האור, אבל כל עוד החטופים בעזה - לא באמת נצליח להחלים.
“כיום אני חלק ממערך ההסברה של הנובה. כבר מההתחלה הייתי בעשייה עצמאית של הסברה, היה לי ברור שהעולם חייב להבין מה קרה. ראיתי את האנטישמיות בעולם, לא יכולתי להישאר אדישה והתחלתי בשיתופי פעולה עם ארגונים שונים, נסעתי ברחבי העולם.
"בעמותת הנובה, שהצילה ומצילה נפשות מ־7 באוקטובר ועד היום, ראו את העשייה שלי וביקשו ממני להוביל את הפן ההסברתי במיצג שהיה בניו יורק. מאז אני איתם. אני פעילה גם כדי שהסיפור ימשיך להישמע, גם כדי להעביר את המסר של החזרת החטופים, גם להבהיר שאנחנו חייבים לדבר שפה של אהבה, וכמובן גם כדי לוודא שהעמותה תמשיך להתקיים, כי זו התקווה שלנו. מבחינתנו זה לחיות או לחדול”.
