בשבוע האחרון חלה עלייה משמעותית בהיקפי הירי לעבר נהריה והצפון כולו. מאז תחילת השבוע בוצעו מאות שיגורים מלבנון לעבר הגליל, שחלקם נפלו בשטחים פתוחים אך גרמו לנזקים מבניים וגררו אזעקות תכופות באזורים אלו. מדובר ברצף מטחי קטיושות וטילים שמתוארים כאינטנסיביים בהרבה מבשבועות הקודמים, כחלק מההסלמה המתמשכת בגבול הצפוני - שנמשכת מזה מספר שבועות.
מספר דקות לאחר המטח הכבד ששוגר לעבר נהריה והגליל המערבי כולו ביום רביעי האחרון, ערב חג סוכות ב׳, קבוצת הווטסאפ של שכונת יצחק שמיר בעיר נהריה התמלאה בהודעות שיכולות להראות לצופה מן הצד מעט תמוהות. תמונות וסרטונים של שברי יירוט ורסיסים הסתובבו בקבוצה. שכנה אחת כתבה ״בעלי מצא ליד הרכב שלו רסיס״, שכן אחר כתב ״גם אצלנו נפלו שברי יירוט במרפסת״, ואילו אחרת סיפרה: ״נפל לי בגינה חלק משבר מיירט, הילד רץ אליי עם זה״ - כאילו שמדובר בחפץ רגיל שרק התעופף לו. ראש ועד אחד הבניינים בשכונה כתב כי ״צריך לעלות לגג לבדוק שלא נפגע, מצאו רסיסים גדולים מתחת לבניין״.
בקבוצת ווטסאפ אחרת של תושבי העיר, חברי ילדות שגדלו בנהריה אשר כמעט לא ידעו מלחמות בחייהם, ספרו את מספר האזעקות היומי. חבר אחד ספר כי נשמעו ״8 אזעקות היום - ואפילו עדיין לא הגיע הערב״. חברה אחרת כתבה כי ״נשבר הממוצע היומי של שיגור הרקטות״. עוד אחת הוסיפה: ״הכטב״ם בצהריים תפס אותי ואת אמא שלי בנסיעה ברכב. ראינו את היירוטים והשתטחנו על הכביש. זה היה מפחיד״. גם בקבוצה זו שותפו תיעודי הנפילות של שברי היירוטים והרקטות בעיר.
בשבוע האחרון, נשמעו בעיר 25 אזעקות והשיא היה ביום ראשון האחרון, בו נשמעו 10 אזעקות ביממה אחת בלבד. בעיר הצפונית, קול הירי הפך למרכיב קבוע במציאות היומיומית, השגרה כבר לא נראית כמו פעם. תושבים רבים בוחרים להישאר קרובים למרחבים מוגנים, עסקים פועלים באופן חלקי בלבד, והרחובות שפעם היו מלאים באנשים - הפכו לדלילים יותר. לצד הפחד המתמשך, מתפתחת תחושה חדשה של אדישות זהירה – ורבים כבר עייפים מהדריכות התמידית.
לתושבי הצפון, המורגלים במצבי מתיחות לאורך השנים, קשה במיוחד להתמודד עם אינטנסיביות הירי הגוברת בשבועות האחרונים. חיי היומיום השתנו, הלחץ מורגש באוויר, ורבים מתקשים למצוא שגרה בצל המצב הביטחוני המתוח. אך לצד הפחד, רובם מביעים תמיכה בפעולות צה"ל בלבנון ורואים בתמרון חלק חיוני מהאסטרטגיה לשמירה על הביטחון ארוך הטווח באזור. לצד התמיכה, הם מוצאים עצמם מתקשים לנהל חיים רגילים.
ענת אלקריף, נהגת מונית תושבת נהריה, מדברת על המציאות המורכבת בדרכים ועל החיים שהשתנו בעיר: “אני עובדת בסיכון גבוה. כשיש אזעקות, אני מוצאת את עצמי עוצרת את הרכב באמצע הכביש, משתטחת על הקרקע, מנסה להגן על עצמי. בנהיגה על כביש מהיר זה ממש מסוכן. גם אם חוזרים לשגרה אחרי האזעקה, אתה יודע שתמיד יש סיכון בכל רגע ובכל מקום״.
ענת מציינת כיצד המצב הביטחוני משפיע ישירות גם על הפרנסה שלה: “הביקוש למוניות צנח משמעותית – אנשים יוצאים מהבית רק אם הם חייבים להגיע לבנק, ביטוח לאומי או לקופת חולים. אף אחד לא רוצה להסתכן בשביל נסיעה לא הכרחית. אבל אני לא יכולה להפסיק לעבוד, המשכנתא, הארנונה, והוצאות המחייה לא ממתינות״. .
לדבריה, התחושות הכלליות בעיר הן של תסכול וקושי נפשי: “אני מנסה לשמור על אופטימיות, אבל זה קשה. אנשים מפחדים לצאת מהבית. אני מקווה מאוד שהמצב ישתפר, אבל עד אז אנחנו זקוקים לתמיכה מהמדינה. אנחנו במלחמה - שיפסיקו להגדיר את המהלך כמבצע.
חן עטר, אם צעירה לילדים קטנים, מתארת מציאות בלתי אפשרית: ״בערב החג האחרון ראינו שברי יירוטים בכל רחבי נהריה, וזה היה פשוט לא נתפס. נמאס כבר לשמוע מראש העיר שהכול בסדר, כשבפועל כלום לא בסדר. הילדים שלי לא בבית הספר כבר תקופה, אנשים קורסים תחת ההוצאות, ההורים נשארים בבית ולא הולכים לעבודה כי אין להם ברירה אלא לשמור על הילדים״. חן מדברת גם על העומס הנפשי והכלכלי הבלתי נסבל: “אני מוצאת את עצמי עובדת בשעות הלילה, בין מטלה למטלה, מנסה להתמודד גם עם הלימודים מרחוק של הילדים וגם עם העבודה, כי אין לי ברירה אחרת. אנו מאוד תומכים בפעולות צה״ל ובתמרון בלבנון - אך רוצים שיראו אותנו, שידאגו לנו כלכלית, חברתית ויתייחסו לצרכים שלנו. אנחנו במלחמה - לא במבצע, והגיע הזמן שישנו את ההגדרה של המהלך הזה, כדי שנהיה זכאים לכל הזכויות שמגיעות לנו״. חן מציינת בעצב כיצד ילדיה לא יוצאים לשחק בחוץ, אפילו לא לגינת השעשועים, כי אין מספיק זמן להתגונן. “הילדים שלי ממש בדיכאון, הם משועממים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. גם אין פה שום אמצעי הגנה אמיתיים, אין מספיק מיגוניות, מסוכן לנהוג כי הכבישים מוגדרים כשטח פתוח. צריך לזכור שיש רק 15 שניות להתמגן. בסוף, אנחנו מרגישים כמו תושבי קריית שמונה, רק בלי התקציבים והסיוע הכלכלי והמעטפת שהם מקבלים״.