בקושי שעה לפני שמתקפת הטילים האיראנית של 1 באוקטובר השתלטה על סדר היום, נדחק לו בסדק העכור של שגרת חיינו כאן פיגוע שבקושי מצא לעצמו תשומת לב ציבורית. שני מחבלים, 7 נרצחים, רובם צעירים שנקלעו, תרתי משמע, לפיסת הרחוב המחודשת של שדרות ירושלים ביפו, על פסי הרכבת הקלה, וסיימו את חייהם בחטף, חלקם בווידוא הריגה.
כעבור שבוע מצאתי את עצמי נוסע לירושלים לפגוש את אורניה ודמיטריס קרוסיס, הוריו של יונאס. כבר בכניסה אני מבין שנחמה בלבד היא לא הסיפור כאן, אלא דווקא בקשת התנצלות על כך שבנם היחיד האהוב, סטודנט לארכיטקטורה בשנתו החמישית באוניברסיטת תל אביב, רק בן 26, סיים את חייו בחטף, קורבן לסכסוך דתי־לאומי בן יותר מ־150 שנה, שכלל לא שייך לו ולהם. אבל כשיצאתי מהם כעבור שעות, הבנתי שגם התנצלות היא לא הסיפור פה.
אורניה (רניה) ודמיטרי, יוונים אורתודוקסים, היו בני 18 כשהכירו זה את זה באותו מחזור של לימודי הרפואה שלהם באוניברסיטת סלוניקי. חבר משותף הכיר ביניהם, אף שאורניה ידעה על דמיטרי עוד שנתיים קודם לכן. ב־1986, שניהם רופאים צעירים בני 24, קיבלו אפשרות להגיע לישראל להשתלמות של חודש בבית החולים איכילוב, בעניינים של נוירולוגיה ורנטגן. דמיטרי זוכר שלקח את רכבו ביוון, ויחד עלו על אונייה ושטו לישראל במשך יומיים וחצי.
על האונייה הם פגשו נזיר ששמע אותם מדברים יוונית. דמיטרי מדבר על המפגש עם הנזיר ההוא כעל אירוע שכולו נס אחד גדול: "לפני שהגעתי לישראל, נסעתי להשתלמות בשוודיה. היה שם בסדר, אבל השיט לישראל היה כל הזמן עם תחושת דז'ה וו של התרוממות רוח, משהו פילוסופי רוחני. באותן שנים, אמצע שנות ה־80, לא היה ביוון מרכז להשתלות מח עצם, וחולים יוונים היו מופנים לפרופ' שמעון סלוין, שנחשב במשך שנים לאחד המומחים המובילים בארץ בתחום הסרטן, ולחלוץ עולמי בתחום השתלות מח עצם. הנזיר על האונייה אמר לנו שאנחנו חייבים לפגוש את סלוין בהדסה עין כרם, ובאמת באנו לשם ונפגשנו איתו והתרשמנו מאוד".
הם חזרו ליוון, ודמיטרי השלים שנת שירות בצבא היווני. שנות ה־80 התאפיינו במערכת יחסים עכורה בין ישראל ויוון, אפילו בלי יחסים דיפלומטיים מלאים, אבל מפלתם של ראש הממשלה אנדראס פפנדראו ומפלגתו פאסוק, ועלייתו של ראש הממשלה קונסטנדינוס מיצוטאקיס, הביאו למפנה חיובי ביחסים. לאחר הפיגוע התקשר ראש הממשלה הנוכחי, קיריאקוס מיצוטאקיס, הבן, ויחד איתו הנשיאה ושר החוץ, לנחם את אורניה ודמיטרי, שמוכרים מאוד בקהילה המדעית והפוליטית ביוון, על אובדנו של יונאס.
השיפור ביחסי המדינות בתחילת שנות ה־90 הביא גם לפיתוח קשרי המדע, והזוג קרוסיס קיבל מלגת מחקר של שנתיים בישראל. אורניה התמחתה במעבדה של פרופ' סלוין וקיבלה תואר ברפואת ילדים. דמיטרי ביצע מחקר נוירולוגי במכון ויצמן, ובפעם הראשונה בעולם הוכנס טיפול של השתלת מח עצם בטרשת נפוצה בעכברים. הניסוי קיבל הד עצום בארצות הברית, והיום הוא אחד הטיפולים המרכזיים בטרשת נפוצה.
היום אורניה קרוסיס היא מומחית ברפואת ילדים עם דוקטורט בהשתלות מח עצם לסרטן הדם, ועובדת כרופאת ילדים במבשרת ציון. דמיטרי הוא מומחה בנוירולוגיה. הדוקטורט שלו היה על גישות טיפוליות חדשניות בטרשת נפוצה. בתחום השתלות תאי גזע, פרופ' קרוסיס מעיד שאנחנו המובילים בעולם בהשתלות תאי גזע, במחלות נוירולוגיות ובעיקר בטרשת נפוצה. מאמן הכדורסל דיוויד בלאט, שחולה בטרשת נפוצה, הוא מטופל שלו, וכך גם אמו של אחד מבעלי הקליבלנד קבאלירס.
בתחילת הדרך כאן, הפך דמיטרי בן טיפוחיו של פרופ' עודד אברמסקי, מנהל המחלקה הנוירואימונולוגית בהדסה עין כרם. דמיטרי מספר שהוא הפגיש את אביו עם אברמסקי, והאב אמר לו "בישראל אתה כמו אבא שלו", והוא באמת הוא התייחס ליונאס כמו לנכד שלו. לימים יהפוך הרופא היווני השקדן, פרופ' דמיטרי קרוסיס, למנהל היחידה לנוירואימונולוגיה וטרשת נפוצה בהדסה, תפקיד שבו הוא מחזיק עד היום.
החיבור הפילוסופי־רוחני והאהבה לישראל הביאו גם בני משפחה אחרים לכאן. אחותו של דמיטרי, אלפי (אלפטריה) קרוסיס, היא נספחת קונסולרית בשגרירות היוונית בתל אביב. אלפי מספרת כי בשנה שלפני המלחמה ביקרו כ־750 אלף ישראלים ביוון. אורניה: "כל הקשר הזה לישראל, והיחסים האלו בין יוון לישראל, הם תהליך ארוך שנים שחווינו כל הזמן, עם העליות והירידות שלו, אבל אני מרגישה שיש לנו גם את התרומה שלנו לקשר הזה. אחרי 37 שנים בישראל, זה המקום שלנו, ועכשיו כשיונה קבור כאן, לאן נלך? זה קשר שאי אפשר לנתק".
אבל עכשיו יש תנועה הפוכה. גם בגלל המלחמה וגם בגלל יוקר המחיה, הרבה ישראלים מעוניינים לקנות בית שני ביוון. הם גילו את יוון מחדש.
"כן, יש לנו חברים שקנו בתים ביוון, גם לידנו בחלקידיקי על הים, אבל גם כשאנחנו באים לחופשה ביוון, אנחנו יודעים שהמקום שלנו הוא ישראל, שזה הבית שלנו. יש לנו בישראל היום יותר חברים ממה שיש לנו ביוון. 37 שנים זה הרבה זמן, וכל הקשר הזה עכשיו מקבל משמעות אחרת עם יונה".
אומרים שהישראלים והיוונים דומים במנטליות. אתם האנשים להגיד אם זה באמת נכון.
"יונה ידע לזהות את ההבדל ואת הדמיון. המנטליות מאוד דומה. האנשים הם חמים וכיפיים. אתה נכנס לאוטובוס ושומע מוזיקה יוונית. יש הרבה חום לב. אנחנו לא צפון אירופיים, אבל ההבדל הגדול הוא בנימוס. לא שזה רע, אבל המנקה בבית חולים יכולה לקרוא 'שמעון' לפרופ' סלוין. זה מוזר, לא?".
ביוונית, כשמדברים על מישהו, מוסיפים לשמו את האות ס' בסוף השם - דמיטריס, יונאס, יורגוס, אבל כשקוראים לו, ה־ס' נשמטת. אורניה מדברת על בנה, וקוראת לו יונה. חבריו של יונאס קראו לו יונה, כיוון שהיה מבחינתם ישראלי לכל דבר, אבל במשפחת קרוסיס, לכל דבר יש הקשר, ויונה הוא על שמו של יונה הנביא. דמיטרי: "נתנו לו את השם הזה, למרות המנהג היווני לתת את השם של הילד הראשון על שם הסבא. אבל לא בחרנו בשם של הסבא אלא ב'יונה', כי הוא מסמל כמה דברים. הוא הנביא הראשון והיחיד שההגות שלו הייתה פתיחות ואוניברסליות. יש לי חברים שהם רבנים, שדיברו על זה שלפי המסורת היהודית, האותיות של המילה 'יונה' מלמדות על מישהו שהגיע מיוון. יש את הסמליות הזאת".
בפינת הסלון בביתם היפה, שניכרת בו נוכחות תרבותית אירופית, והוא משקיף מקרוב על אצטדיון טדי והארנה של קבוצת הכדורסל הירושלמית, אני פוגש את גיל גרסטל, חברו של יונאס. בחופשתם הדו־שנתית ביוון, הוריו חולקים בחלקידיקי בית פרטי דו־משפחתי עם משפחת קרוסיס. הם הכירו בחוג ציור במוזיאון ישראל כשהיו בני 8, והפכו לחברים טובים. המורה לציור זיהתה את החיבור בין השניים, יצרה קשר עם האמהות והפצירה בהן שידאגו לשמור על הקשר.
גיל: "הוא היה טהור, תמים וטוב לב, ועדיין אחראי ובוגר. הוא תמיד ראה את הטוב בכל בן אדם. לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על מישהו. תמיד שופט לחיוב. אבא שלו אמר אפילו בלוויה, שהלב שלו היה כל כך גדול, שאם היה נשאר חי אחרי הפיגוע, הוא היה סולח למחבל. הוא מאוד אהב לראות קרבות היאבקות. אני הייתי ישן אצלו, והוא אצלי במשך שנים בסופי שבוע, וכשהייתי בן 13, היה לי טיול בר מצווה, והוא התבאס שאין לו בר מצווה כי הוא נוצרי, אבל המשפחות הפתיעו ונסענו יחד לארצות הברית וראינו קרב היאבקות. הוא כל כך שמח".
גיל, שלומד לתואר שני בפיזיקה באוניברסיטה העברית, משרת במילואים בעזה. כמה ימים לפני הכניסה לעזה נסע ליונאס, שבילה את חופשתו ביוון: "טסתי אליו לשלושה ימים. הוא אסף אותי וכל הזמן בילינו. טברנה, בר, מועדון. יונה הכל תכנן מראש. הוא ידע מה נעשה כל רגע ב־72 שעות שהיינו שם יחד. שנינו יוצאים עם בחורות יווניות. לחברה שלי קוראים וסיליה, והיא לומדת בארץ עושה דוקטורט בגיאולוגיה. יונה הכיר לי אותה, ואנחנו יחד שנה וארבעה חודשים. יומיים אחרי שהוא נרצח, גיליתי שהוא ממש תכנן את ההיכרות ביני לבין וסיליה.
"ביום של הפיגוע החברה שלו, מרגריטה, שלחה לי ולווסיליה הודעה שהיא לא משיגה אותו. בהתחלה הייתי מודאג מעניין הטילים שירו למרכז. חבר שלו יאיר ישב איתו כמה שעות לפני זה, והוא אמר לו שיש לו עבודה לעשות במסגרת הלימודים. ואז הגיעו תמונות בטלגרם מהפיגוע ביפו. ראיתי צילומים והבנתי שקרה אסון. לא ראיתי צילומים של הפנים שלו, אבל ראיתי בחור שוכב עם מכנסיים שאני מכיר. מכנסיים שחורים עם לוגו בצבע שחור־לבן של פאוק סלוניקי, הקבוצה שהוא אהד. מי פה בישראל ילך עם מכנסיים של פאוק? קיוויתי שהוא יחיה, שיגיע לניתוח. ב־1 בלילה קיבלתי טלפון מההורים שלו".
גם חברים אחרים מדברים על קבוצת הוואטסאפ שלהטה באותו ערב, מרגע שהתברר שיונה היה באזור הפיגוע וצילם פרויקט ללימודים שלו. לא רק את המכנסיים זיהו שם, אלא גם את החולצה, תיק הצד שנהג ללכת איתו תמיד, ומבנה הגב השרירי שנראה שכוב בצילומי הטלגרם. תמיר גרינברג, חבר אחר, שאיתו אנחנו מדברים, אומר שכל החברים נמצאים עכשיו אצל הוריו של יונה רוב היום, ושהבית שלהם הוא המקום היחיד שמצליח לגרום לו לחייך, ונותן להורים ולחברים כוחות.
דמיטרי: "ביום של הפיגוע הייתי בתל אביב. נסעתי להרצאה בעיר, ומיד אחרי ההרצאה ירדתי למקלט, כי היו אזעקות. דיברתי איתו בשעה 3. הוא היה אמור להתחיל את הסטאז' שלו ממש אחרי החגים במשרד אדריכלים בירושלים. הוא גם מצא דירה בשוק מחנה יהודה, והיה מאושר. הכל היה לפי התכנון. החברה שלו מרגריטה התקבלה בהדסה לדוקטורט בנוירוביולוגיה. החוזה של הדירה היה צריך להתחיל מחר... הכל נראה כמו ברכה גדולה. הוא אמר לי בטלפון 'אבא, זו התקופה הכי מאושרת בחיים שלי'. דיברנו על המיטה שהוא היה צריך להוביל מהבית של אחותי לדירה שלו בירושלים, אבל אז הוא התקשר ואמר שיש בעיה, ואין לו מפתח, ולכן הוא ייסע לצלם משהו לפרויקט שלו בלימודים. הפרויקט היה צילום של תחנות לאורך הרכבת הקלה".
הסוללה שלו הייתה די ריקה, והוא דאג לעדכן בכך את אביו. בשש וחצי דמיטרי השאיר לבנו הודעה והציע לו להיפגש לשתות בירה. הסלולרי כבר לא ענה, ודמיטרי חזר הביתה לירושלים וחיכה לשמוע מבנו. עוד לפני הטילים מאיראן שמעו ההורים על הפיגוע ביפו. הם עדיין לא נלחצו, לקחו בחשבון שיונה לא יכול להתקשר, אבל ככל שעברו השעות זה נראה להם מוזר, אף על פי שאורניה אומרת שמתאים היה ליונה להיעלם לפעמים.
דמיטרי: "ב־12 בלילה צלצלו למטה, והגיעו ארבעה אנשים. זה היה הצלצול הכי נורא בחיים שלי. הבנתי שקרה משהו. זה בלתי נתפס. לקחו אותו לאבו כביר".
ההורים נסעו לשם, וראו אותו יפה כל כך, עם עיניים חצי פתוחות וחצי חיוך כזה. יותר מאלף איש ליוו את יונאס בבית הקברות היווני־אורתודוקסי בהר ציון. הוא שכב בארון הפתוח, לבוש בחליפה ועניבה, יפה ועם אותו חצי חיוך, כאילו היה חי. בפרויקט הסיום שלו באוניברסיטה עבד על מודל של גשרים בעיר עתידנית, שאותו אפשר היה לראות במשקפי תלת־ממד. מעולם לא התרברב על הצלחותיו, אבל המרצה באוניברסיטה שהגיע לנחמם, הפליא לספר על אודות כישרונו של בנם. והם, שהכירו את הילד, עדיין נדהמו ממה שבצניעותו לא סיפר בעצמו.
אורניה: "אני בעצב נוראי. לא תופסת בכלל את מה שקרה".
דמיטרי: "אנחנו לא מחשיבים את עצמנו דתיים, אבל יונה מלמד אותנו עכשיו איך להתנהג. אני כועס עכשיו, אבל אני חושב כל הזמן איך הוא היה מתנהג עכשיו במקומנו. הוא היה ממתן אותנו. מגיעים לכאן לנחם כל מיני אנשי דת מכל מיני זרמים ודתות. הם אומרים שלפעמים אלוהים לוקח את שיא הטוב. הוא היה כולו אצילות. המורים שלו שהיו פה דיברו כל הזמן על אצילות הנפש שלו".
אורניה: "הפרופסורים שלו בלימודים דיברו עליו כל כך יפה, ועל איך שהוא כל כך הצליח. מבחינתי זה לא מה שהיה חשוב. יונה תמיד נתן לנו את ההרגשה שהוא מסתדר. לא נתן לזה כזאת חשיבות, אבל עכשיו הבנו מהם שהוא היה הכוכב שלהם באוניברסיטה, העוגן של כולם. הוא היה בחור של ענווה וצניעות. לא דיבר על עצמו, לא רצה מתנות".
דמיטרי: "הוא לא אהב הפתעות יום הולדת. רציתי להחליף לו את האוטו, אבל הוא כמובן לא רצה. הוא היה מתבייש בפני החברים שלו, שיש לו בית גדול, ולהם יש אולי בית פחות נוח, אבל כולם רצו ובאו אליו, ולא משנה באיזו שעה ביום".
אורניה: "העניין הזה של בן יחיד העסיק אותו. אני לא הצלחתי להביא עוד ילדים, והוא מאוד רצה שתהיה לו אחות. היה לנו חשוב שהבית יהיה מלא חברים שלו, שהוא לא ירגיש לבד".
דמיטרי: "הוא נסע ליוון לשלושה שבועות, לפגוש את החברה שלו. אמרתי לו, 'קח איתך משהו'. שמתי לו על השולחן 300 יורו. הוא נסע, וראיתי שהוא השאיר אותם פה. לא רצה לקחת כלום".
והבית שלהם, גם אולי בגלל זה, הפך להיות מוקד עלייה לרגל, לחברים של יונה. כולם היו מתאספים כל יום שישי בערב על הגג בביתו, ומיד אחרי ארוחת הערב המשפחתית שלהם, דמיטרי היה מבקש להשאיר את האוכל על השיש, כדי שהחברים הרעבים שיגיעו יוכלו לקחת מהסירים מה שהם רוצים. בתקופת מגיפת הקורונה הם קבעו להם את הגג של משפחת קרוסיס כמקום מפגש הקבע שלהם, ודמיטרי פינק אותם והתקין בגג שולחן ביליארד, ולוח חיצים למטרה. תמיר פוקסמן, סטודנט לרפואה שנה שלישית באוניברסיטת תל אביב, מעיד שיונה היה חברו הטוב ביותר.
הם הכירו בתיכון "ליד האוניברסיטה" בירושלים, היו מחזור ע"ח, ישבו בכיתה בסמיכות זה לזה מכיתה י': "יונה היה הדבק שלנו. היינו חבורה של עשרה חבר'ה מתיכון, והוא תמיד דאג שנהיה ביחד. בזכותו החבורה נשארה מגובשת עד היום. בצבא הוא היה מפקד כלואים במחנה ענתות, והיינו יוצאים בחופשות, ואחרי השחרור. אצלנו בחבורה יונה היה החבר הכי טוב שלי ושל דניס, ובימים שאנחנו איתם עכשיו אחרי הפיגוע, אנחנו שומעים מעוד אנשים ועוד אנשים, שאומרים על יונה שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. הוא היה כזה מדהים וחבר כל כך טוב בלי קשר, שלא מעט אנשים הגדירו אותו ככה עבורם".
לפני שנה עבר תמיר תאונת דרכים קשה, שבה נהרגה בת זוגו, והוא נפצע באורח קשה, והוא מספר: "אחרי אירוע אישי קשה מאוד יונה ממש הרים אותי מהרצפה, ומילולית ניקה לי את הדם מהפנים והחזיק אותי מעל המים. התקשרתי אליו מחדר הטראומה אחרי התאונה וביקשתי ממנו שיאתר את אמא שלי. הוא היה בתל אביב, ותוך שעה עמד לידי ונשאר כל הלילה ובכל הימים של ההחלמה".
אלפי, אחותו הדיפלומטית של דמיטרי, קשרה את גורלה הישראלי עם יצחק "יאצק" פרחי, שאיתו התחתנה ב־1997 בחתונה אזרחית באתונה, לאחר שהכירו שנתיים קודם, בערב יום כיפור. עשר שנים קודם לכן אובחן אביו של יאצק כחולה בטרשת נפוצה. הוא אושפז בהדסה עין כרם, ובזמן האשפוז ניגש אליו רופא ובדק אותו. האב הבחין במבטא הזר של הרופא ושאל אותו אם הוא מארגנטינה, והרופא, דמיטרי, ענה שהוא יווני.
האב פקח לרווחה את עיניו ואמר - אני מנגן הרבה שנים מוזיקה יוונית על האקורדיון שלי". וכך נוצר קשר בין אביו של יאצק לאורניה ודמיטרי. יאצק: "הכל התחיל בגלל יוון. דמיטרי דיבר על אמונה ואלוהים, ואני בכלל הייתי אתיאיסט מושלם. לאט־לאט התחלנו לדבר ואני התחלתי לקרוא בברית החדשה, ואחרי שש שנים של קריאה ו'חיפוש', הגעתי למסקנה שישוע הוא המשיח, וחיי השתנו. אני מכיר את התוכנית של אלוהים לעולם".
תסביר.
"אלוהים ברא את העולם, ברא את האדם, האדם התפתה, חטא ומרד באלוהים. עד אז האדם חי אלפי שנים, אך בעקבות החטא נכנס המוות לעולם. מפרק ג' בבראשית כבר מופיעה נבואה לגבי בואו של המשיח שיבוא ויתקן את העולם, יסלח לאדם, ימחק את חטאיו ויעניק לו חיי נצח. בתנ"ך יש עשרות נבואות שמתארות את המשיח. היחיד שעונה ומקיים את הנבואות הוא ישוע מנצרת, שאכן נולד בדרך על־טבעית, חי ללא חטא, ריפא חולים, הקים מן המתים אבל יותר מכל הקריב את עצמו עבורך, עבורי ועבור כל האנושות על הצלב. הוא מת אך ביום השלישי קם לתחייה ובכך ניצח את המוות ופתח לנו בני האדם, דרך לחיי נצח".
ולפי האמונה, מה "מעמדו" של יונה בחיי הנצח, אחרי שנרצח?
"יונה שלנו נמצא עם ישוע המשיח, אבל זה שלב ביניים, כי אמורה להיות תחיית המתים בגוף. ישעיה הנביא מנבא שבאחרית הימים 'המוות יבולע לנצח'. יחזקאל הנביא מתאר בפרק ל"ז תחיית מתים עם גוף ואז נלבש גוף חדש ללא כיליון. כמו הגוף שהיה לישוע אחרי קומו מן המתים. אגב, רבים מהמאמינים מאמינים שאנחנו חיים בתקופת אחרית הימים. אחד הסימנים המובהקים הוא חזרת עם ישראל לארצו אחרי גלות של אלפיים שנה. החזרה הזאת מתוארת על ידי הנביאים בתנ"ך".
דמיטרי: "הלב של יאצק השתנה. הוא התרכך".
כמה ימים אחרי הפגישה הראשונה אני מדבר שוב עם דמיטרי, והוא מדבר איתי על האמירה של אנשי הדת שבאו לבקר אותו ואת אורניה, שאלוהים לוקח אליו את שיא הטוב. דמיטרי אומר שיש לו בעיה עם זה, כי "אם יש רצון לשנות את העולם לטובה, ואתה לוקח את הטובים איתך, אנחנו נשארים עם הרעים והאפוקליפסה. התפיסה שלי היא שכל עוד אתה מנסה בחיים שלך לעשות טוב, אתה מוגן, אבל מה שקרה עכשיו ליונה, מערער אותי ואני מנסה למצוא הסבר".
תנסה לתת הקשר לכל מה שאתה חווה כאן כיווני, ישראלי, ירושלמי ורופא, וכל מה שקורה לנו מאז 7 באוקטובר בשנה שעברה.
"אני קורא את הנבואה של יחזקאל על חזרת ישראל לארץ ישראל. לצערי מצטטים רק את המשפט על השיבה, ולא את זה שבו נאמר שאתן בכם רוח חדשה ואשנה את הלב הנוקשה ואתן לכם לב חדש עם חיבור לאלוהים. שוכחים את החלק הזה שלא קרה, ואולי עוד יקרה. ההסבר הפשוט של 'כל העולם נגדנו' הוא פשטני ושטחי מדי, וצריך למצוא פרשנות עמוקה יותר. אולי משהו אצלנו לא בסדר, ואולי גם אנחנו צריכים להשתנות שינוי לבבי. ההיסטוריה מלמדת שהרצון להשמיד את כולם לא מביא באמת פתרון. זה בלתי אפשרי. העם צריך להבין את זה דרך ההיסטוריה שלו עצמו. קח למשל את מלחמת יום כיפור. אפשר לנתח אותה ואת הניצחון של ישראל באופן ניסי, כי איך זה שבימים הראשונים של המלחמה, המצרים והסורים לא פלשו וכבשו את המדינה, למרות ימי ההלם הראשונים".
מה אתה מזהה אצל הישראלים?
"אני חושב שיש כאן גאווה וחומרנות קיצונית. הכי חשוב זה למכור את הסטארט־אפ בכסף הכי גדול. בשנה האחרונה המחיר שהישראלים שילמו הוא מחריד. מחירים נוראים שלא רואים להם סוף. כל דת חושבת שאלוהים איתה, ומותר להרוג את האויב. באסלאם להרוג זה ממש קידוש השם".
אז מה הפתרון שלך?
"שינוי תודעתי של מה זה אלוהים. אני בעד תפיסה אוניברסלית יותר. אלוהים הוא טוב ואנחנו רק מקלקלים, אבל אלוהים הוא לא רק איתנו. המושג הזה 'לא נשכח ולא נסלח' הוא קשה. אולי צריכות לבוא במקומו סלחנות וענווה, ניסיון להבין גם את האויב. בחלק הזה נכנס התפקיד של ישוע. הוא הדגם, אבל האבסורד הוא שישוע, מודל של טוב לב, לא מקובל כאן ושנוא פה, למרות שהוא יהודי. יש פילוסוף בשם דיוויד פלוסר, שאומר שישוע, בניגוד לכוונותיו, הפך לגורם מפריד בין יהודים ונוצרים, והבשורה שלו דווקא אמורה לאחד. הבן שלי השפיע על אנשים ממקום של אהבה. הוא לא הטיף לאף אחד והייתה בו ענווה".
כשאתה מסתכל על ההנהגה הישראלית, אתה רואה בה משהו מההשקפה הרוחנית־פילוסופית שלך?
"לא רואה, ואני גם לא מצפה. מי שצריך לשנות ולהשתנות זה העם, כי אחרת נישאר במעגל השוטים הזה. כל עם מקבל את ההנהגה שמגיעה לו. האם החשיבה הזאת מביאה אותנו למקום טוב? ניסינו מלחמות, אבל כמה אפשר?".
דיברנו קודם על זה שביוון ההנהגה מאוד הזדעזעה מהרצח של יונה, ומנהיגי יוון התקשרו לנחם אתכם. שמעת ניחומים מההנהגה שלנו?
"קיבלתי איזה מכתב ממשרד ראש הממשלה, אבל מה יעזור לנו מכתב. אם ראש הממשלה לא מצא לנכון למצוא שתי דקות להתקשר ולהגיד משהו, אז המכתב לא מעניין".
ישבתם שבעה, כמנהג היהודים.
"כן, שבעה לא רשמית, אבל אימצנו את המנהג הזה. אנחנו ישראלים שחיים פה".