הפשיעה המשתוללת בנגב היא כאב ראש לא רק למשטרת ישראל, אלא בעיקר לתושבי האזור שחיים תחת איום מתמשך של אירועי ירי ואלימות. למרות המאמצים הכבירים של המשטרה, שמקיימת פעילות אינטנסיבית כחלק ממבצעי “בלימת חירום” במטרה לאתר נשק בלתי חוקי ולעצור חשודים, וההישגים שהאכיפה המשטרתית הלוחצת מביאה עמה, התחושה בקרב התושבים היא שהמאבק הזה עוד רחוק מלהיות מוכרע. אולם, המפתח לפתרון לא מצוי רק אצל המשטרה, גם לתושבי היישובים מוכי האלימות יש יכולת לשפר את המצב.
בפשיטה האחרונה של שוטרי תחנת ערוער בשיתוף מג”ב דרום בערערה בנגב, במסגרת מבצע "בלימת חירום", נתפס מצבור אמל"ח בו כלי נשק, רימונים ותחמושת. פשיטה קודמת העלתה בחכתה ממצאים דומים וגם 12 שוהים בלתי חוקיים. הפעולה הובילה למעצר חשוד בהחזקת אמל”ח בלתי חוקי והגשת כתב אישום, ובאה בעקבות תקריות ירי שנגרמו מסכסוכים פנימיים בין משפחות באזור. אירוע מטריד בכל קנה מידה התרחש באותו ישוב לפני חמישה ימים, כאשר חמוש רעול פנים עם נשק ארוך התמקם על גג סמוך למסגד ופתח באש כבדה לעבר מטרות מסביב.
בחודש שעבר, גם בערערה בנגב, סכסוך אלים בין שני פלגים מקומיים, הוביל למבצע משטרתי נרחב. כוחות המשטרה ערכו פשיטה על שישה יעדים ביישוב, ביניהם חמישה בתים פרטיים ומסגד אחד, שלפי החשד שימש מסתור לחמושים ואף היה יעד לירי. במהלך המבצע נעצרו חמישה חשודים, בהם אישיות בכירה - ראש מועצה לשעבר.
ניצב אמיר כהן, מפקד המחוז הדרומי, מוביל מדיניות ממוקדת, שמטרתה לחזק את ביטחון האזרחים הנורמטיביים ולהוריד את מספר התקריות. תוצאות המדיניות הזו ניכרים בשטח וכפי שהודגם נתפסים עבריינים, נשק ואמצעי לחימה רבים. אך גם כאשר המשטרה משקיעה משאבים עצומים כדי למגר את הפשיעה, עולה השאלה המרכזית: האם היא יכולה להתמודד לבדה עם בעיה כה מורכבת? רבים טוענים שלא.
תושב ערערה, י’, אמר לי לאחרונה: “אין לי למי לפנות. המשטרה לא מזיזה כלום ולא עושה כלום! חברי הכנסת של המגזר הערבי רקובים וגם רדומים. חוץ מהנביחות לטובת הפלסטינאים, מה הם עשו לטובתנו?”. לדבריו, המשטרה נכנסת לפעולה מהירה רק כאשר האלימות זולגת ליישובים היהודיים. הוא נותן כדוגמא את מקרה הירי ברהט שפגע ברכב בקיבוץ שובל, שם המשטרה ידעה את זהות היורה תוך 24 שעות.
י’ לא לבד בתחושת התסכול. תושבים רבים חשים שהמשטרה, עם כל נכונותה לפעול, איננה מצליחה ליצור שינוי מהותי, בין היתר בשל התנהלות מערכת החוק והמשפט, שיש שסבורים שהיא מקלה מדי עם מי שבחר בדרך של פשיעה. “מי שמוצאים אצלו נשק בבית, לא צריך לשחרר אותו אחרי 24 או 48 שעות הביתה”, אמר י’ והוסיף: “את התופעה הזו צריך למגר. מי שיורה או שנתפס עם נשק לא חוקי צריך לתת דין וחשבון על זה, והעונש צריך להיות כבד ולא קל”.
המציאות בשטח קשה. מדובר בסכסוכים אלימים, פלגים יריבים, סכסוכים פנים חמולתיים ומשפחות פשע שלא מהססות להפעיל נשק ולהפר את השקט והביטחון באזור. המשטרה משקיעה מאמצים, אך פתרון אמיתי דורש גם מעורבות אקטיבית מצד הקהילה עצמה. לא פעם גם המשטרה חשה שיש אצל הקהילה יותר מידע שהיא לא משתפת בו. העלמת המידע הזה מונעת מגורמי החקירה מלהגיע אל האחראים באלימות. המנהיגים המקומיים והאוכלוסייה צריכים לשתף פעולה, לדווח, ולסייע לרשויות להיאבק בתופעות הפשיעה.
המאבק בפשיעה איננו רק אתגר בטחוני אלא גם חברתי. על המנהיגות הערבית, אנשי דת, מובילי דעה וגורמים ציבוריים, לקחת אחריות ולפעול יחד להוקעת האלימות ולבנות מסגרת ערכית ברורה שמקדמת את החברה כולה. במילים אחרות, האחריות היא לא רק של המשטרה; התושבים הם אלה שחיים את המציאות יום יום, והם אלה שיכולים להוות כוח משמעותי יותר ואולי אף מכריע במאבק הזה. כדי למגר את הפשיעה, יש צורך להעניק לתושבים תחושה שהמאבק הזה הוא גם שלהם ולהדגיש שעליהם חובות אזרחיות ליישם.