דקות חייה האחרונות הצליחה ליבי כהן־מגורי ז”ל, בת ה־22, שנרצחה באכזריות במסיבת הנובה, לדבר עם הוריה בטלפון. “באותו בוקר ארור ב־7 באוקטובר ליבי הספיקה לצלצל אלינו ולספר שירו בחברה שלה, ובה, בליבי, ירו בבטן וביד והיא מאבדת דם”, משחזרת בכאב אמה, שלי משל־יוגב.
“אחרי שמונה דקות היא צלצלה אליי שוב ואמרה: ‘אמא, הם באים לירות בי שוב'. שמעתי יריות שהשתיקו את ליבי לתמיד, והבנתי שאיבדתי את הילדה שלי. מאז אנחנו, כל המשפחה, עסוקים בהנצחתה של ליבי. אנחנו קמים בכל בוקר כדי להשאיר את ליבי עוד קצת בעולם, כדי שהיא לא תישכח, כדי שידעו שהיא הייתה פה. אנחנו עוד לא מוכנים להיפרד ממנה, ואני כל הזמן חושבת מה ינכיח אותה פה”.
ספר על לב
כחלק מתהליך ההנצחה, משל־יוגב עוסקת בכתיבה. “יש לליבי עמוד אינסטגרם ואתר אינטרנט שבהם אני כותבת ומספרת עליה, אבל הרגשתי שאני צריכה גם משהו פיזי, שאפשר להחזיק, משהו ממשי”, היא מסבירה. “כיוון שליבי הייתה ילדת קסם, שמש של ממש, כזו שכל הזמן צחקה והייתה בה רוח שובבות לצד הרצינות שאפיינה אותה, החלטתי לכתוב ספר ילדים שיספר על הלב שלה. השם ליבי מושך וקל ל’שיווק’ דרך לבבות, ורציתי ספר שידבר על רגשות. על זה שהלב שלנו בעצם מכיל קשת רחבה של רגשות – שמחה, עצב, עלבון, גאווה וסיפוק – והלב יכול להרגיש את כל הרגשות, וזה בסדר להרגיש הכל”.
פעילות הכתיבה מקילה עליה. “הכתיבה מאוד תרפויטית, זה עניין טיפולי לכל דבר. כשאני מרגישה כאב וגעגוע, אני ‘מקיאה’ את הרגש שלי על הלפטופ”, היא מודה. “אני כותבת את כל הטקסטים בוואטסאפ, שולחת אותם לטלפון של ליבי, וכשאני שומעת את הצפצוף שההודעה הגיעה, אני נרגעת. הכתיבה מחייבת אותי להתרכז, לכתוב בצורה מקצועית ולהתנסח בצורה נכונה. הכתיבה מחייבת אותי להיות ממוקדת, וזה מרגיע אותי המון כשאני כואבת".
אחת העוקבות אחר עמוד האינסטגרם של ליבי ז”ל היא רות כהן־מרק, סופרת ובעלים של המותג העיצובי “האחיות מרק”, שמשותף לה ולאחותה, שולמית מרק. “רות פנתה אליי וכתבה לי שהיא כותבת ספרי ילדים, ושהיא מאוד הייתה רוצה לכתוב ספר לזכרה של ליבי”, מספרת שלי. “אמרתי לה שהיא התפרצה לדלת פתוחה, ושאני רוצה לכתוב ספר על ליבי. רות כתבה את מה שאמרתי בחרוזים, ובשלב מסוים הציעה שנעבוד יחד, בכתיבה משותפת, על הספר הזה. כך נכתב הסיפור. בהמשך שלחתי לה תמונות של ליבי כילדה, ואחותה שולמית איירה את הדמות של ליבי בספר. זה מרגש אותי מאוד”.
בתחילת הספר, שנקרא “הלב של ליבי”, משל־יוגב כתבה הקדמה קצרה על סיפורה של ליבי, והדגישה שרגעי המשפחה היפים ביותר שלה היו בלילה. “אני והילדים שלי, ליבי, אחיה התאום תומר ואחותה הקטנה מאיה, נרדמנו כל לילה במשפט: ‘לילה טוב, חלומות נעימים ומתוקים לכל המשפחה’”, היא מספרת. “עד יומה האחרון ליבי הייתה צועקת את המשפט הזה. בגלל שזה ספר ילדים, הוא משדר מתיקות. זה לא ספר שעוסק במוות. זה ספר תמים, שמדבר על לב, וככה גם יותר נעים לזכור את ליבי. אני מאחלת לכל ההורים לא לוותר על רגעי הקסם עם הילדים לפני השינה. שכל ילד בעולם הזה יירדם עם חיבוק, עם נשיקה, עם אהבה ועם תחושת ביטחון שכולנו צריכים להחזיר, לעצמנו ולילדינו”.
ספרים לכל החיים
בשנתיים האחרונות האחיות מרק כותבות ספרי ילדים. בשנה האחרונה, בעקבות המלחמה, הן כתבו בהתנדבות הספדים עבור משפחות שכולות וגם החליטו ללוות משפחות שכולות ביצירת ספרים להנצחת יקיריהן. “הרעיון הוא ללוות את המשפחות בהפקת הספר, ללא תמורה, כמובן, כשאחוז נכבד מההכנסות ממכירות הספרים ייתרם למשפחות השכולות”, מספרת רות כהן־מרק.
“מצאתי שהדרך לעזור למשפחה להתמודד עם שכול היא דווקא מהמקום התמים והרך. להסתכל על הדברים בעיניים אחרות ולהביא טיפה שמחה, אף שקשה למצוא את השמחה בתקופה כזו. אני חושבת שלגעת בשכול זה לגעת בפצע כואב, אבל אם באים דרך עולם אחר, תמים ונקי, קל יותר להתמודד עם האובדן. בהתחלה פניתי למשפחות שכולות שנחשפתי לסיפורים שלהן והצעתי ליצור ספר ילדים להנצחת יקיריהן. בהמשך פנו אליי משפחות שכולות נוספות וביקשו שאעשה זאת”.
יש אתגר לא פשוט בהנגשת שכול לילדים בספרות.
“זה מצריך אינטליגנציה רגשית רבה. השלמתי עכשיו תואר שני בפסיכולוגיה, אני עוסקת בתרפיה, והכלים האלה עוזרים לי להציג את העשייה הזו ברגישות המתאימה למשפחות”.
נוסף ל”הלב של ליבי”, נכתבו עד כה במסגרת מיזם ההנצחה הייחודי כמה ספרים, שעומדים להתפרסם בהוצאת “גלילי״: “המלך צדק והאפרסק למלכה” לזכרו של סמ”ר איתי מרציאנו ז”ל, לוחם צנחנים שנפל בקיבוץ יד מרדכי ב־7 באוקטובר, “מפונים מהבית” ו”אחיות בניו יורק” לזכרה של סמ”ר אופיר שושני ז”ל, מפקדת כיתת טירונים שנרצחה בביתה בכפר עזה, “אדון עם אפרוחים” לזכרם של ברי איילון ז”ל ואמו מירה ז”ל מכפר יובל שנרצחו בשיגור כטב”ם לביתם בצפון, ו”המתכון לטיול מושלם” לזכרו של שחר צמח ז”ל שנרצח בביתו בקיבוץ בארי.
פרידה מרציאנו, אמו של איתי מרציאנו ז”ל מבית עריף, שנהרג כשהיה בן 20, מספרת: “בכניסה לקיבוץ יד מרדכי איתי וחייליו פגשו כמה חברי קבוצת ריצה שהסתתרו מתחת לבטונדה, והגיעו לחלץ אותם. כשאיתי וחברו אילי גמזו ז”ל התכוונו להשיג עזרה, המחבלים הפתיעו אותם בערימות נשק, ולא היה להם סיכוי. המחבלים הרגו את איתי ואת אילי וגם שניים משלושת האזרחים שהיו שם. בהתחלה נושא ההנצחה היה לי קשה מאוד, אבל הבנתי שזה חשוב לבנות שלי, ושזה חלק מתהליך הריפוי שלנו. מצאתי שלכתוב ולדבר על איתי עוזר לי מאוד, וכל ההנצחה הזו מרגשת אותי מאוד”.
הספר מתאר קשר עמוק בין סבתא לנכדתה, מנקודת המבט של הנכדה, כשהסבתא מתאבלת על מות בנה. ברגישות רבה, ובאמצעות חלום הנוגע במציאות בעדינות, הנכדה לומדת את כאבה של סבתה. “כשרות פנתה אליי בעניין הספר ממש התרגשתי, כי חשוב לי להגיע לכולם, גם לילדים, וספרי ילדים לא מדברים רק לילדים, אלא גם להורים”, מרציאנו מסבירה.
“הילדים יגדלו בעתיד ויזכרו את הספרים שהקריאו להם בילדותם. לאיתי שלי היה ספר ילדים שהקראתי לו כשהוא היה קטן, ואני חושבת שהוא זכר כל החיים את הספר הזה. אלו דברים שנחרתים בזיכרון של ילדים, הם משמעותיים וחשובים, להווה וגם לעתיד. הספר עוסק באובדן גדול, וגם בדור ההמשך. יש הורים ויש נכדים, ובשבילם אתה ממשיך לחיות. יש רגעי שמחה קטנים עם הנכדים והילדים, ומצד שני, יש תמיד הכאב על האובדן, והזיכרון”, הוסיפה.
בסוף הספר כתבה האם טקסט על בנה: “כתבתי על כך ש־20 שנה גידלתי אותו כמו אתרוג, ובסוף אתה מוסר אותו לצבא ומאבד שליטה עליו באיזה אופן. לאיתי היו 20 שנים מופלאות. הוא היה ילד מתנה. תמיד אני אומרת שגם אם הייתי יודעת את הסוף, הייתי חוזרת על הכל מהתחלה. לא משנה מה יהיה, אני תמיד אהיה אמא של איתי. אני ממליצה להורים לקנות את הספר הזה כי הוא מלמד בדיוק את הערכים החשובים של משפחה ושל התמודדות עם קשיים ואובדן, שאין אחד שלא חווה אותו בדרך זו או אחרת”.