בוקר 7 באוקטובר הגיח תחילה בהסוואה גמורה. הבלבול והשתיקה מיסכו את עוצמת הזוועה, ובשעות הראשונות רבים לא הבינו את המתחולל בעוטף. אבל חן ארבל מרינברג, מייסדת פורום נשות המילואימניקים, עמדה כמעט מיד על גודל השעה. "האזעקות הגיעו מוקדם מאוד לרעננה, וכשהן הסתיימו, איתי בעלי חזר לישון ואני חזרתי לחדשות", היא נזכרת.
"בשבע וחצי בבוקר כבר בישרו על מחבלים בשטח ישראל. הערתי את איתי והוא קם מיד, הלך למחסן והתחיל להוציא את ציוד המילואים. לא הוא ולא אני ידענו להגיד מה יהיה בהמשך ולכמה זמן הוא יוצא מהבית, אבל היה לנו ברור שאנחנו בפתחו של סיפור מאוד מורכב. זה היה כל כך ברור שמשהו רע מתחולל בחוץ, ולכן כשהחברים מצוות המילואים הגיעו לאסוף את איתי, נתתי לו חיבוק חזק ובכיתי מאוד".
ממה חששת?
"שהוא ימות, ואני אומרת את זה במפורש. היה לי ברור שהוא הולך ללחימה קשה, אז חשבתי שזה יכול להיות החיבוק האחרון. לא ידעתי מה יהיה בהמשך. היום אני מבינה שכמה שזה מורבידי לחשוב ככה, זה גם תהליך בריא שמשפחות הלוחמים עוברות, אבל אז לא ידעתי להגיד מתי הוא יחזור ואם יחזור בכלל".
זו לא הייתה הפעם הראשונה של המשפחה הקטנה באירוע מילואים. ההתגייסות בצו 8 נמשכה לאורך 12 שנה במדינה שמייצרת מבצעים צבאיים כמעט באותה התכיפות שבה היא מעלה מיסים. "בעלי שירת במילואים מהיום שבו הוא השתחרר מהצבא הסדיר", אומרת ארבל מרינברג בפשטות.
"הוא מפקד צוות צלפים, והשירות במילואים חשוב לו. הוא אוהב את התרומה, את המדינה וגם את ההתפתחות בתוך צוות אורגני עם אנשים שמכירים שנים, צומחים ביחד ולומדים לעבוד במבנה משותף. אבל עד 7 באוקטובר המבצעים היו קצרים. שום דבר לא הכין אותנו למשהו כל כך ארוך ואינטנסיבי כמו חרבות ברזל".
זה התחיל בשלושה שבועות של אימון, ולאחריו שני סבבים נוספים, ארוכים, של תמרונים בעזה שנמשכו כחצי שנה. "כשמשרתים כחלק מחטיבה סדירה, המשמעות היא שחייל המילואים נחשב לוחם סדיר לכל דבר ועניין בזמינות, במשימות וגם במורכבות הלחימה", היא מסבירה. "אומנם היו הפסקות קצרות בבית, אבל הן היו בעיקר הסתגלות מחדש לסיטואציה והיו שם כעסים, עייפות וחרדת נטישה. מאז חודש יולי איתי בבית קצת יותר, וזו הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד שאנחנו מרגישים יציבים, גם מבחינת ההסתגלות של איתי וגם מבחינת הילדות, שרואות את אבא שלהן ברציפות, ולא לחצי שבוע פה ושם".
אז עכשיו קל יותר?
"לא, כי הצו הבא הוא רק עניין של זמן. אנחנו לא יודעים מתי יקראו לו מחדש, ולכן זה כל הזמן מרחף מעלינו. בכל יום יכולים לקרוא לו למילואים בפעם השלישית".
קצה גבול היכולת
חן ואיתי בני 34 ("יש לנו יום הולדת באותו היום"), מתגוררים ברעננה והורים לשתי בנות קטנות שהיו בנות ארבע ושנה כשהמלחמה החלה - גילים מאתגרים למבנה משפחתי של אבא במילואים. איתי עבד כמנהל מכירות וחן כמנהלת מוצר. שירות המילואים המתמשך של איתי השאיר אותה לג'נגל לבדה בבית, עד שנשברה ועזבה את העבודה.
"זה היה בשלבים הראשונים של המלחמה", היא משחזרת. "הבנות לא היו במסגרות, והשילוב הזה של כניסה ראשונה לתמרון וחרדה לאומית ממה שקורה בחוץ, הביא את הלחץ והסטרס למקום מאוד קיצוני. פניתי לעזרה לרופא המשפחה והוא נתן לי כדורי הרגעה כדי שאצליח להירדם. היום אני אומרת, כל מי שמצליח למצוא את הרוגע והפורקן בטיפול תרופתי - אז יפה שעה אחת קודם, אבל בסופו של דבר כדורים זה מצב של הדחקה, ומה שבאמת עזר היה העשייה".
והילדות?
"גם הילדות מרגישות בשינוי, ולמרות הניסיון שלנו ההורים לתווך ולהקל ולרכך, הסדקים הראשונים מתחילים לצוף לאורך זמן. בסוף יש גבול לכמה אפשר לתאר תמונה ורודה, ואז החששות והדאגות עוברים גם אליהן, מתי זה ייגמר, מתי אבא יחזור, והרצון הזה לחיות חיי שגרה שבהם שני ההורים ביחד בבית.
"צריך להבין שאין ספק לגבי המשימה, ואין היסוס לגבי ההבנה שזה צו השעה ושכולנו מתגייסים לסייע לשירות המילואים. אבל ככל שהמלחמה מתארכת, מתחיל להיות פה תחום חדש של המשפחה המגויסת שלא היה במלחמות ישראל הקודמות: ההורים, האחים, האימהות, הילדים, אפילו הנשים לשעבר, הופכים להיות חלק מאירוע המילואים, ובגלל אורך הלחימה זו כבר לא התגייסות טבעית וקצרה שאפשר להכיל אותה ולהתמודד מולה. זה הרבה יותר קשה ומאתגר ומשפיע על המשפחה ועל הזוגיות. להיות בת זוג של חייל מילואים שמשרת לאורך זמן זה אומר להתפצל לשתי מציאויות נפרדות, מקבילות, האחת בחזית והשנייה בעורף, וכשיש ביניהן מפגש, הוא טעון ומתוח".
תסבירי.
"כשאיתי חוזר יש את העייפות הפיזית, של רגע לחזור לציוויליזציה, ואחר כך תקשורת חדשה שלוקחת זמן עד שמשתחררים טיפה ממה שעבר עליך בחזית ונפתחים ומדברים על הכל. אצלו יש ציפייה של להתאקלם רגע, ואצלי יש ציפייה שהוא ייקח על ההתחלה את התיק הזה שנקרא החיים שלנו, כי לא היית פה עד היום. עד שמתאוששים ויש בכלל כוח לקחת את התיק, מגיע צו המילואים הבא ונשאבים לאירוע מחדש. זה ממש מאתגר. זה למתוח את קצה גבול היכולת. קוראים לזה חוסן, אבל אני קוראת לזה נפש, כי עד כמה הנפש יכולה להימתח?".
עד כמה באמת?
"איתי והצוות שלו היו עסוקים בתמרון, בנטרול מנהרות התקפיות, בחיפוש אחר חטופים, ואני הפכתי בבת אחת לאמא במשרה מלאה שמנסה להסתגל לשאלות של הילדות איפה אבא, מתי הוא כבר יחזור ומה יהיה אם יקרה לו משהו רע. כל זה כשאני מנסה להחזיק משרה מלאה בסטארט־אפ. בשלב מסוים זה היה קשוח מדי, אז עברתי לגור אצל ההורים כדי להחזיק את כל הדבר הזה".
מה עונים לשאלות של הילדות?
"משקרים עד רמה מסוימת. בהתחלה אמרתי שהצבא שלנו חזק, שאבא חזק, אבל אחרי שלאורך שלושה חודשים ראינו אותו שלוש פעמים בסך הכל כשהוא יצא לאפטרים, גם התשובות כבר לא מספקות וגם אם הצבא עדיין חזק, לאבא וגם לנו קשה במעברים בין השטח לביקורים הקצרים בבית. תמיד אמרתי שאפטר זה הדבר הכי גרוע למשפחה, כי המעבר כל כך חד שאי אפשר ליהנות ממנו. איך אפשר להשלים פער של שלושה שבועות בסופשבוע קצר?".
איך הסביבה מגיבה?
"יש קשר הפוך בין ההירתמות של הסביבה, החיבוק, ההבנה וההכלה, לבין אורך המלחמה. ככל שהמלחמה יותר מתקדמת, כך הסביבה מתרגלת יותר והופכת אדישה והמצב של משפחות המילואים הולך ומחמיר כי הקשיים מתעצמים. אין לי שום דרך לתקשר עם איתי כשהוא בעזה, וההבנה הזאת מלווה אותי בפיזורים של הילדים לגנים, בבית, בעבודה, אנחנו חוזרים הביתה לבד, ומנהלים שגרה לבד, ובגינה הילדות רואות אבות שמנדנדים את החברות שלהן, והגדולה שואלת למה הם לא במילואים, ולמה רק אבא שלי עדיין במילואים. זה תופס אותי בנקודות מאוד רגישות".
איך את מתמודדת?
"אני מנסה להעביר את היום כמה שיותר מהר כדי להגיע לסופו בהצלחה. זה ממש לא לרצות להיות ברגע, רק לרוץ קדימה. וזו תחושה נוראית לעשות את מה שצריך רק כדי שעוד יום ועוד יום יעברו".
הזמן מרגיע את הפחד שמשהו רע יקרה בחזית?
"ממש לא. פחדתי על איתי מהיום הראשון שיצא לחזית ובכל יום ויום שהוא עדיין שם. בשבועות הראשונים הם התאמנו לקראת הכניסה לעזה, אז חשבנו שהם הולכים לתפוס קו, להגן על הגבולות, לא תיארנו לעצמנו שהם ממש ייכנסו ללחימה בעזה. וכשזה קרה, התחילו לדווח בחדשות על עלייה במספר ההרוגים והפצועים.
"זה הביא למציאות עורפית במקביל למציאות הלחימה, כי הנשים בעורף מתחילות מיד להתעדכן בקבוצות הוואטסאפ, ושולחות מכתבים ותמונות דרך הרס"פ שיעביר ללוחמים לתוך עזה כי אין תקשורת טלפונית ישירה. זה השלב שבו מבינים שזהו, אין עם מי לדבר עד להודעה חדשה, ואין לדעת מתי זה ייגמר כי אין אופק".
דיברת עם בעלך על הפחד?
"בפעמים הספורות שהוא יצא ניסינו להעביר את הזמן בנעימים. לא רצינו לבזבז את מעט השעות שקיבלנו בשיחות על הנושאים האלה. אבל ככל שהזמן התארך הגענו גם לנושא הזה, ואז גיליתי שיש פער תקשורתי זוגי מאוד גדול, כי איתי בכלל לא היה בהתמודדות הזאת של הפחד עליו, הוא היה עסוק בהתקפה ובהישרדות ביטחונית כדי להבטיח לי ולילדות עתיד טוב יותר במדינה הזאת, הוא במשימה חשובה, וכל המציאות הזאת של חשש וחרדות רחוקה ממנו, רק אני היא זו שמתמודדת איתה.
"ופתאום, אחרי שלושה חודשים, גם לא פשוט להסביר לו את זה, כי זה שיח מורכב. אנחנו 17 שנה ביחד ופעם ראשונה שנקלענו לשיח כל כך מאתגר של מה הולך להיות עכשיו ושל המתח הזה בין המלחמה למשפחה".
מה עולה מתוך המתח הזה?
"כמה אנחנו צריכים לספוג לטובת הדבר הזה שנקרא שירות מילואים או הגנה, וגם הפער הזה בינינו, כי כשאיתי כל כך ממוקד בהגנה על המולדת, הדבר המרכזי הוא חשיבות המלחמה והמוטיבציה לנצח, ויש לו פחות פניות לראות את ההקרבה. אבל אני, שמתמודדת עם הדברים האלה בעורף ועם כל הקושי, לא רואה את המוטיבציה הזאת. וזה יוצר פער. בציפיות. בהתמודדות. זה יוצר משהו שצריך לתווך אותו, לגשר עליו".
איך מתמודדים עם הפער הזה?
"התחלתי טיפול פסיכולוגי, כי הבנתי שאין לי כלים להתמודד עם מציאות כל כך מורכבת. אני מחשיבה את עצמי אדם מאוד חזק ונחוש, אבל כנראה שעד רמה מסוימת. הגעתי לשלב שלא הצלחתי להכיל את המציאות. החרדות, הלחץ, הילדות, כמות הדברים שעל הכתפיים שלי, והפערים בתקשורת היו קשים מדי, כבר לא הצלחתי להתמודד איתם. הייתי עצבנית יותר, בוכה יותר, עצובה יותר.
"הבנתי שאני חייבת כלים, ולכן התחלתי טיפול שיעזור לי לנרמל את המציאות ואת הסיטואציה. זה גם השלב שבו התחלנו את הפעילות בפורום נשות המילואימניקים, כי הבנו את ההיקפים של המלחמה ואת הממדים וההשלכות שלה. זה היה השלב שבו החלטתי לנתב את התסכול והכעסים שלי לעשייה, והתברר שזו תרפיה במלוא מובן המילה. כי מה אי אפשר לעשות - אנחנו כבר יודעות, אבל ברגע שאת מבינה שאת לא לבד בסירה הזאת, ושזה קורה בעוד בתים ואצל עוד נשים וילדים, אז המחשבה של בואו נראה מה כן אפשר לעשות מאוד־מאוד מחזקת".
הראש מעל המים
פורום נשות המילואימניקים נוסד בסוף נובמבר מתוך הבנה שחוסן החיילים בחזית תלוי בחוסן המשפחה שבעורף. "חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה פרסמה עדי לנגר שבת פוסט בפייסבוק וכתבה שבעלה יצא למילואים, שהיא מרגישה שזה הולך להיות ארוך ושאין לה כתובת למי לפנות", מספרת ארבל מרינברג.
"עדי שאלה, רק אני ככה? ופתחה קבוצת וואטסאפ עם 12 אימהות ואני בתוכן. התחלנו להתכתב קצת, ובערב כבר היו בקבוצה 900 נשים שפרקו תסכולים וקשיים, כי בעוד שלמשרת המילואים יש כתובת, למשפחה אין מישהו שלוקח אותה תחת חסותו. אני זוכרת שהסתכלנו על המספרים בקבוצה והבנו שמשהו גדול קורה וש־900 נשים מתוסכלות זה חתיכת כוח. החלטנו לעשות מעשה וכתבנו מסמך למשרדי הביטחון, האוצר והחינוך שבו תיארנו את האתגרים שעומדים בפנינו במישור הכלכלי, התעסוקתי והרגשי והוספנו דרישות והמלצות מה לעשות כדי שהמשפחה של משרת המילואים תצליח להחזיק את הראש מעל המים".
באילו אתגרים כלכליים מדובר?
"יש נשים שפוטרו בעקבות שירות מילואים של בן הזוג, ויש כאלו שעזבו ולא יכולות לחזור כי מישהו צריך להיות בבית. אם האישה לא עובדת ההכנסות נפגעות. יש אצלנו מישהי שבעלה יצא לסבב השלישי ובגלל שהיא עם הילדים ועל הבית, היא לא מצליחה אפילו להגיע למצב של ראיונות עבודה".
ובמישור הרגשי?
"מי שמשרת בצבא חווה דברים לא פשוטים, אבל הצבא נותן לו מענה. יש ימי עיבוד וקב"נים ומעטפת שלמה, אבל לבנות הזוג שחוות חרדה וקושי אין גב, הן מקבלות סכום כסף לטיפול פסיכולוגי שלא מספיק לסדרת טיפולים בשוק הפרטי. גם הילדים מתנהלים חודשים בלי דמות אב, צריך לשים לב שהם לא קורסים, ואם כן, ומותר להם, שיהיה מישהו בסביבה שיתפוס את זה נכון. מומחים אומרים שרק בעוד חמש שנים נראה את ההשלכות של היעדרות האבות במלחמה, אבל מה שנצליח לתקן היום ימזער את הנזקים ויקל על ההתמודדות בהמשך".
יש לא מעט עמותות שמסייעות למשפחות המילואימניקים.
"יש המון עמותות וגופים שעושים ומפרסמים ומציעים שירותים בהתנדבות, אבל אין משהו מתכלל שידאג למשפחה מקצה לקצה, מהרגע שהיא מציפה קושי ועד שהיא מאובחנת ומנותבת לטיפול הנכון. נכון להיום במדינת ישראל המענה מסורבל ונמצא בתחתית סדרי העדיפויות".
פעילות הפורום מתמקדת בשינוי מדיניות, קידום חקיקה והעלאת המודעות לנושא משפחות המילואים: "נפגשנו עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאמר: אני מבין שיש פה אירוע, תודה שהגעתן, אני אסיט את הקשב והתקציבים הראויים לכן. ומשם התחילה תקשורת עם פקידי האוצר עד לרמת הסעיף של נשים עצמאיות ומשפחות ברוכות ילדים. ביחד תרגמנו את הצרכים למענקים ופיצויים".
והיו פגישות נוספות עם נשיא המדינה יצחק הרצוג ועם שר הביטחון יואב גלנט. "הלכנו למי שמוכן לעבוד, לא רק לזרוק סיסמאות באוויר, והתברר שהאוצר היו הכי פתוחים לנושא", היא אומרת. "במשרדים אחרים הציעו קשרים, לא בשורות שהצליחו לעזור להחזיק שנה של לחימה. והיו פגישות עם הצבא, שהבין שגם אנחנו נכנסות לשירות מילואים חלקי, והוקם ענף משפחות מילואים שלקח על עצמו את הטיפול בנו".
נכון להיום הפורום מונה כ־5,000 נשים. ארבל מרינברג ו־13 נשים נוספות מובילות אותו בהתנדבות. בשנה האחרונה הן קידמו מדיניות מותאמת לצרכים של משפחות משרתי המילואים, ויצרו בסיס למתווה מענקים ותמיכה הוליסטית שאומץ על ידי הממשלה. הן הקימו מערך מתנדבות ברשויות המקומיות, קידמו חקיקה בתחום התעסוקה כמו הגנה מפיטורים ומהוצאה לחל"ת לבני הזוג של המילואימניקים, הקימו אתר אינטרנט לטובת פרסום עסקים של נשות המילואימניקים ויצרו שיתופי פעולה עם חברות וארגונים במשק לקידום מענים עבורן.
איך אתן מרגישות מול אוכלוסיות שלא משרתות בצבא?
"אגיד את זה הכי בוטה: הצבא צריך עוד לוחמים ולא אכפת לי מאיפה הם יבואו. לא אכפת לי אם האדם לומד תורה, אם הוא עם הילדים שלו מנדנד אותם בגינה או אם הוא נמצא בחו"ל. לנו כמשפחות המילואים שסוחבות את המלחמה הזאת לא משנה הסיבה ולא משנה מאיפה הם יגיעו. כמובן שהחרדים צריכים להתגייס, אבל לא רק הם. יש עוד המון אוכלוסיות שיכולות להתגייס, יש גברים ונשים בגיל שירות בריאים וכשירים שצריכים לקום ולהתנדב לצבא. אם נכי צה"ל מבוגרים נכנסו מתחת האלונקה, אז כל אחד אחר יכול.
"כשמדברים על מלחמת קיום ועל מחסור בלוחמים, אז צריך לפתוח את הדבר הזה מכל הכיוונים: צעירים עם בעיות שמיעה באוזן אחת, חיילים שממגוון סיבות יצאו ממאגר הלוחמים ועברו לסטטוס של פטור, חיילים עם הכשרה וניסיון שאין להם יחידה, כאלה שרוצים לחזור ומחכים חודשים בגלל בירוקרטיה, יש פה גודל שעה משמעותי, לא רק של החרדים".
חוק הגיוס מתייחס ספציפית לחרדים שאינם משרתים.
"החוק בגרסתו הנוכחית לא טוב לנו, כי הוא לא יאפשר השפעה מיידית על חיי משרתי המילואים. צריך לדבר במסות גם בהיבט המדיני וגם בהיבט הצבאי, כי גם הצבא צריך להקים מנגנון שיקלוט את כולם. זה מאוד פשוט: ככל שאנשים יתגייסו יותר, פירמידת הסדיר והמילואים תגדל גם היא בהמשך.
"צריך לזכור שעלות מילואימניק למשק משמעותית מאוד לעומת לוחמים בסדיר שנכנסים למערכת ומחליפים אותם. כשחוק נותן לגיטימציה לפטור משירות בתקופת מלחמה כל כך משמעותית, זה מרגיז. אין לזה מילים. אי אפשר לשמוע את זה, אי אפשר לקרוא על זה, אני אישית לא רוצה לשמוע אנשים שמדברים איתי על הנושא הזה, כי זה כל כך מכעיס וטריגרי עבור המון משפחות".
כבת זוג של איש מילואים פעיל, על כל המחירים שזה גובה, מה עושה לך ההבנה שבהחלטות הללו מעורבת פוליטיקה?
"אני בן אדם מעשי, אז אני לוקחת את המציאות הזאת ושואלת את עצמי מה אפשר לעשות ולא מה אי אפשר. כל עוד ייתנו לי פתרון שעובד, לא מעניין אותי מה קורה במסדרונות הפוליטיקה. אני רוצה פתרון דה פקטו. אני לא מתעסקת בהיבט האמוציונלי הזה ביומיום שלי, כי הוא פשוט לא יקדם אותי. נכון, זה מכעיס, אבל אני לא נותנת לכעס לנהל אותי, כי ברמה הפרקטית הוא לא מביא אותי לכיוונים של פתרון. יש דברים שצריך ואפשר לעשות ובזה אני משתדלת להתמקד".
מה אפשר לעשות?
"קודם כל להעלות מודעות, גם בסושיאל גם בתקשורת, אנשים לא תמיד יודעים שיש בהם צורך, ולא תמיד מכירים את מנגנון הקליטה מחדש למקרה שירצו לחזור לשירות מילואים פעיל. ברמת חוק הגיוס, פורום נשות המילואימניקים יכול להיאבק כדי שהוא לא יעבור, כי זו בכלל לא אופציה וכי הוא לא מיטיב איתנו. אפשר להיות מעורבים בניסיונות לשנות אותו. אם החוק יעבור מקצה שיפורים רציני, אולי נוכל לראות מסות של מגויסים חדשים. כרגע החוק במתכונתו הנוכחית לא מדבר על מספרים ריאליים שיוכלו לפתור את מצוקת הסדיר והמילואים במלחמה. אנחנו צריכים הרבה יותר מכמה אלפים בודדים שהצבא מוכן לקלוט ושמוכנים מיוזמתם להתגייס".
העובדה שהמלחמה מתארכת מאוד, ויש הטוענים שמהסיבות הלא נכונות, גם היא משפיעה ומתסכלת?
"אני שואבת את המידע לגבי מטרות המלחמה והעובדה שהיא נמשכת מבעלי ומהצוות שלו וגם מהקרובים האחרים אליי שמשרתים בצבא. אני לא יודעת מה קורה בקבינט, אני יודעת מה קורה בחזית, ושם האמירות הרבה יותר חזקות ולא מחלישות, והן אומרות שכל עוד יש אויב ואיום על הילדים שלנו במדינה הזאת, צריך להמשיך להילחם".
יש שיח גם על החטופים?
"בתחילת המלחמה היינו מדברים המון על הסוגיות כולן ובראשן החטופים, אבל מבחינת הלוחמים המשימה היא קודם כל שהחטופים יהיו בבית, ושהמפונים יחזרו הביתה, ועם זה הם יוצאים לחזית, כדי שכולנו ננשום לרווחה והאיום ייפסק".
מה דעתך על הסיוע ההומניטרי לאלו שאולי מסכנים את בעלך ושאר הלוחמים בעזה?
"אהיה כנה ואגיד שזה לא משהו שאני חושבת עליו. אני אישה ממוצעת, וכמו כל זוג צעיר שחציו נמצא במילואים, השיח הוא יותר להגן על הבית ועל הגבולות ולהחזיר את החטופים והמפונים ופחות שיח פוליטי. הפוליטיקה לא נוכחת בפורום וגם לא ברמה האישית. המניע הוא מה אפשר לעשות, לא מה אי אפשר לעשות ומה עושים לא נכון. זה נוכח גם בבית שלנו, אין יותר מדי דיבור על מה לא נכון ולא טוב, אלא איפה כל אחד ואחת יכולים לתת את התרומה שלהם".
זרקור על המשפחות
פעילותו הברוכה של פורום נשות המילואימניקים הגיעה גם לוועדה לבחירת מדליקה המשואות, וביום העצמאות האחרון ארבל מרינברג נבחרה להשיא משואה כנציגתו. קצין מיון ראשי היה זה שהמליץ עליה לוועדה לבחירת משיאי המשואה, "ואנחנו מודות לו שהוא בחר לשים זרקור על משפחות המילואים שהיו שקופות לגמרי".
איך הרגשת בזמן הדלקת המשואה?
"הייתה לנו תחושה שרגע, רואים אותנו, אנחנו לא מובנים מאליו. בעלי יצא מעזה במיוחד בשביל הטקס והפתיע וריגש אותי. זו הייתה זכות גדולה גם בגלל ההוקרה וגם בגלל ההיכרות עם האנשים האחרים שהשיאו את המשואות. פגשתי נשים ואנשים שמתוך הקושי הגדול קמו ועשו מעשה ולא נכנעו לקושי ולצער, להפך, הם מינפו אותו לעשייה, וזה מה שמרומם ונותן רוח גבית להמשיך ולעשות את הטוב.
"אבא שלי, אריה ארבל, הוא נכה צה"ל שנפצע במלחמת שלום הגליל, ואמא שלי הייתה אחות צבאית שטיפלה בו, וככה הם הכירו, התאהבו ונישאו. הוא מאוד פעיל בארגון נכי צה"ל וגם הוא היה בטקס בהר הרצל. זה היה מאוד מרגש וסוריאליסטי".
מה תעשי כשהמלחמה תסתיים?
"אני בעיקר רוצה להחזיר את החיים שלי לשגרה. אני רוצה לחזור לשוק העבודה, לחזור ולקיים זמן משפחה, תכנונים קדימה, טיולים וכמובן החיים עצמם. אני מאוד מחכה ליום שבו המלחמה תיגמר והמשפחה שלי תחזור לאיזון, כי כרגע אנחנו חיים במצב של ניסיון לשלב בין מלחמה לשגרה ולא ממש מצליחים בזה.
"כשאנחנו נוסעים לטייל אנחנו חושבים על החטופים. כשאנחנו מבקרים חברים או יוצאים לפארק, אנחנו חושבים על המפונים, וכשקשה להיות לבד, אנחנו חושבים על בני הזוג ומפחדים עליהם ועלינו. אז כן, יש כרגע קושי ופחד ורגשות אשם, אבל ביום שהמלחמה תסתיים, הכל ייכנס למגירה ונחזור לחיינו הקודמים".