״אני צאצא של דור המייסדים, של מייסדי יסוד המעלה. במלחמת ששת הימים, הבית של ההורים נפגע מהפצצה סורית, אז ההיסטוריה חוזרת. גם לפני מלחמת ששת הימים החקלאים פה עיבדו את השדות למרות החששות. את האדמה אתה לא עוזב", מצהיר יוסי ברש, המגדל כ־50 דונם עצי זית בשטח המושבה, וגם באזור דרדרה. בימים אלה שקוע ברש במסיק הזיתים, שמתחיל באמצע אוקטובר ונמשך כחודשיים.
העוסקים במסיק, כמו חקלאים נוספים באזור, עובדים בשטחים הנחשבים ברובם לשטחים פתוחים, ובהם לא מתבצעים יירוטים. לכן, החשש מפגיעת טיל או רקטה קיים כל הזמן. רק לפני כשבוע נהרגו מינא שפיק חסון וכרמי רג'א חסון, אם ובנה משפרעם, מפגיעה במטע זיתים סמוך לכביש 79 שליד הקריות, במטח שנורה מלבנון.
קשוחים ואופטימיים
ברש, בן 62, עוסק בחקלאות כ־30 שנה. השמן שלו ממותג בשם "משק ברש" ומשווק באופן עצמאי מהיצרן לצרכן, כדי לחסוך את פערי התיווך. "ככה הלקוחות מקבלים תוצרת טרייה וטובה במחיר הוגן", הוא מסביר ומדגיש את החשיבות שבהורדת הפרי מהעצים בזמן כדי להגיע לאיכויות שמן טובות. השנה, בגלל מחסור בידיים עובדות, המסיק עשוי להימשך יותר מהרגיל. כרגע, המטרה של ברש היא לסיים בהקדם את המסיק, כדי לא להיקלע לגשמים.
"אצל כל החקלאים יש מחסור בעובדים, ועכשיו על אחת כמה וכמה", הוא מספר. "כשהתחילה המלחמה, חלק מהעובדים הזרים ברחו. חלק חזרו, אבל זה עדיין לא מספיק. אנחנו אופטימיים, חקלאים הם אנשים קשוחים. אנחנו פה, לא עוזבים. יש לי מספר מועט של עובדים תאילנדים שאני צמוד אליהם, לא עוזב אותם לדקה, כי הם חוששים. אני מרגיש אחריות כלפי התאילנדים, הם עובדים טובים ומסורים. בלעדיהם, החקלאות בארץ לא יכולה להתקיים. ככה אנחנו עובדים לאורך השנה. כמו שאני אומר, אנחנו בין הטיפות, ומקווים לטוב".
על פי נתוני ענף הזית במועצת הצמחים, ישראלים צורכים בשנה כ־30 אלף טונות שמן זית, כשענף הזית המקומי מייצר בממוצע 18 אלף טונות שמן זית בכל שנה. השאר מגיע מייבוא. "השנה הקודמת הייתה חלשה יחסית, ייצרנו כ־13 אלף טונות", מעדכן ד"ר עדי נעלי, מנהל ענף הזית במועצת הצמחים.
"זו הייתה שנה שהושפעה מההתחממות האקלימית. לכך נוספה המצוקה של המלחמה, שבגללה באזור הדרום לא הצלחנו להביא בזמן את כל היבול לבית הבד. המסיק בשנה החולפת היה מאוד בעייתי. לא היו עובדים, והגיעו מתנדבים לסייע. השנה, אם הכל יתקדם לפי התוכניות, אנחנו צופים אפילו ייצור שמן זית מעל הממוצע".
איך נראית שגרת העבודה של החקלאים באזור הצפון בימים האלה?
"באזורים החקלאיים אין הגנה של כיפת ברזל. חלק מאוד משמעותי מהמטעים מרוכז בצפון, ושם, לצערי, הסכנה יומיומית. ראינו מה קרה לפני שבוע לשני מגדלי זיתים ליד שפרעם. זה מסיק תחת אש, איום שקיים כל הזמן. אבל החקלאים הם עם אופטימי וגם עיקש. הם חייבים לטפל במטעים שלהם, כי אי־טיפול עלול לפגוע גם ביבול של השנים הבאות".
אבנר טלמון בן ה־70 ממושב רמות עובד בתחום הזית מחצית מחייו. לטלמון כמה אלפי עצי זית שפזורים סביב הכנרת וגדלים באופן אורגני. "עכשיו את תופסת אותי במטע עם ארבעה תאילנדים", הוא מתאר. "יש להם חשש ואני נמצא איתם. הכל יכול לקרות, אבל מה אפשר לעשות? הרי אפשר גם לחצות את הכביש ולהידרס, חלילה. אני ממשיך לעבוד למרות הכל".
הזיתים ממטעיו של טלמון מגיעים לבית הבד שבבעלותו בקצרין, שם מיוצרים שמן זית וגם מוצרי קוסמטיקה טבעיים תחת המותג "אולאה אסנס", הנמכרים בבית הבד ובאופן מקוון. במקום נמצא גם מרכז מבקרים, המארח בימי שגרה כ־100 אלף איש בשנה. עכשיו, אף אחד לא מגיע, אבל טלמון מתעקש להשאיר את מרכז המבקרים פתוח.
"אני מחזיק צוות בסיסי של עובדים, וכלכלית נלחם כמו מטורף", הוא מודה. "במהלך המלחמה הזאת, פעמיים נפלו עלינו רקטות במטעים. לפני כמה ימים היה כטב"ם. אבל לא מתרגשים מזה. אני, באופן אישי, לא חושש בכלל. מה שכן, יש לי בעיות לוגיסטיות בגלל כמות לא מספקת של עובדים, אבל אני לא מקטר. אנחנו בסדר, יש אצלי במטעים כמויות זיתים מטורפות, כאילו יד אלוהים פה. אני נמצא במטעים במסיק, שאמור להימשך עד אמצע דצמבר, מסתובב ליד העובדים, מרגיע אותם, שידעו שאני פה".
במסיק אין גמישות
"אנחנו נמצאים במצב מלחמה, אבל מנסים לנהל שגרה רגילה", אומר יאיר גולן, 48, ממושב נוב בדרום רמת הגולן, שעוסק בתחום כ־20 שנה ומגדל יותר מ־200 דונם כרמי זיתים. שמן הזית שהוא מייצר תחת המותג "כרמי גולן" משווק בנקודות מכירה בכל הארץ וגם באתר מקוון.
"אני מגיע לחקלאות כי אני מאמין באידיאולוגיה של חיבור לאדמה, לקרקע", הוא מכריז. "אני מאמין בהתיישבות באזור ספר, באזור גבול. אני מאמין בעבודת האדמה ובכך שהתיישבות חייבת להיות בכל הארץ, באזורים צמודי גדר. מובן שאנחנו גם משתדלים להיות המגדלים הכי טובים, שמוציאים את המוצר הכי טוב שיש".
איך מקיימים מסיק במציאות הנוכחית?
"לאורך כל השנה האחרונה אנחנו מבינים שזה התור של הדור שלנו להתמודד עם המציאות הזאת. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם הצבא, וברגע שמקבלים התרעות ממוקדות שהמצב מסוכן, עוצרים את המסיק. במצב של רגיעה מנסים לעבוד כמה שיותר. הכל נעשה בשיקול דעת ובאחריות רבה.
״החלקה המרכזית שלי, למשל, נמצאת 40 מטרים מגבול סוריה. אם יש ירי מסוריה, זמן ההתרעה שלי הוא אפסי, חמש שניות. אנחנו משתדלים לעבוד בצורה חכמה ובשעות שמאפשרות את זה. לדוגמה, להתחיל מהחלק הפנימי, המרוחק יותר, ואז לקראת החושך להגיע לאזור צמוד הגדר. מנסים, כמו כל עם ישראל, לתמרן בתוך הטירוף הזה".
הכרמים של גולן נטועים בשיטה סופר־אינטנסיבית, כלומר, העצים נשתלים בצפיפות, כ־180 עצים בדונם, ואז, לדברי גולן, "המסיק מתבצע באופן מכני על ידי מוסקת שעוברת מעל העצים, נותנת להם מכות ומורידה את הזיתים לחלק התחתון. משם זה נאסף, ותוך שעה הזיתים כבר נמצאים בבית הבד בקיבוץ גשור שנותן לנו שירותים והופך את הזיתים לשמן. שנה שלמה אנחנו מגדלים – משקים, מדשנים, גוזמים, דואגים – כדי להגיע לעונת המסיק. אם במהלך השנה עוד יכולה להיות גמישות כזו או אחרת, הרי שבעונת המסיק עצמה, אם אתה לא מוריד בזמן את הזית, האיכות נפגמת".
אתה חושש בזמן העבודה?
"מי שיגיד שהוא לא חושש ולא מפחד, יישמע לי לא אמין. אבל אנחנו מבינים שזו כרגע החובה שלנו. לאן אברח? את מכירה אזור בארץ שבטוח כרגע? אני נזהר כמה שאני יכול, וזה התור שלי לשמור על רמת הגולן ומדינת ישראל".
"חקלאים הם אנשים אמיצים וציונים. החקלאים שנהרגו לאורך המלחמה במטעים שלהם הם דוגמה כואבת מאוד של הקרבה, כשהם יוצאים יום־יום לעבודה, בשטח ללא הגנה", אומר יאיר שוורץ, מנהל הרכש החקלאי של "יד מרדכי", שמייצרת ומשווקת שמן זית ונחשבת לרוכשת הגדולה ביותר של חומר גלם מחקלאי הזיתים בישראל.
"יד מרדכי" משתפת פעולה עם 15 מגדלי זיתים ברחבי הארץ. "אנחנו רוכשים מהם זיתים, ומובילים את הזיתים לבית הבד שלנו במושב היוגב בעמק יזרעאל, שגם נמצא תחת אש כבר תקופה ארוכה", מספר שוורץ. "השנה החולפת הייתה שנה קשה בכל הקשור לייצור שמן זית בישראל בגלל תנאי אקלים קיצוניים. השנה היבולים טובים יותר, ואנחנו בהחלט רואים שיפור משמעותי".
ד"ר נעלי מסכם: "מטרתם של החקלאים היא לספק את תצרוכת שמן הזית המיטבית למדינת ישראל, והם עושים מאמצים אדירים כדי להגיע לכך. כענף, אנחנו שמים לעצמנו יעד להגיע לביטחון מזון מבחינת שמן הזית ולספק את כל התצרוכת של ישראל על ידי הגדלת שטחי הנטיעות בצורת עיבוד מתקדמת. כדי שנוכל לספק את כל התצרוכת אנחנו זקוקים גם לתמיכה של המדינה. הרי אין מוצר יותר ישראלי משמן זית. הציפייה היא גם, כמובן, שהצרכנים יחפשו את שמן הזית הישראלי ולא את המיובא".