מאז ה־7 באוקטובר, חקלאי ישראל עובדים בשטחי גידול מאוימים, תחת איום מתמיד של ירי רקטות, ולעיתים קרובות ללא מיגון מספק. השבוע האחרון היה מהקשים ביותר, כששמונה חקלאים נרצחו במהלך עבודתם. החקלאים מתעקשים להמשיך לעבד את הקרקעות ולספק מזון לאזרחי המדינה, גם כשחייהם תלויים על חוט השערה.
אייל עובדיה, חקלאי ותושב קיבוץ כברי בגליל המערבי, חווה את סכנות העבודה מקרוב. ביתו עצמו נפגע לאחרונה מירי חיזבאללה, והמטע שבבעלותו ספג היום פגיעה של טיל. "היום נפל טיל בקרבת המטע שלי, ושניים מהעובדים שלי נפצעו באורח קל־בינוני״, הוא מספר בראיון ל״מעריב״. "זה נהיה מצב בלתי נסבל. אני והעובדים שלי עובדים בשטח חקלאי פתוח, כך שכולנו נמצאים בסכנת חיים יומיומית. לא פעם אנחנו שומעים בום עוד לפני שיש בכלל אזעקה״.
לדבריו, החקלאים נותרים חשופים ללא הגנה ראויה. "העבודה בשטחים הפתוחים מציבה אותנו במצב שבו אין מיירטים מעלינו – כשאומרים 'שטחים פתוחים', מדובר בדיוק באזורים בהם אנחנו עובדים. ברגע שיש אזעקה, אין לנו מקום להסתתר, ואנחנו פשוט נשכבים על הקרקע עם ידיים על הראש ומתפללים שלא יפגע בנו טיל״.
המחיר הכואב של המציאות הזאת הוא שמונה חקלאים שאיבדו את חייהם במהלך שבוע עבודה אחד בלבד. אייל משתף בסיפורו של אחד מהם, סיון שדה ז״ל – בחור צעיר שנהרג בשבוע שעבר, כשנפגע מרסיסי הרקטה שנחתה בשדה בו עבד. "סיון היה בחור אחראי, הוא ידע בדיוק מה לעשות. הוא נשכב על הרצפה כמו שההנחיות אומרות, אבל עדיין נפגע. זהו מקרה כואב ומזעזע – ולצערנו לא היחיד״, אומר אייל בעצב. "החקלאים כאן הם לא סתם עובדים, הם מסכנים את חייהם יום־יום כדי להחזיק את השטחים האלה״.
לדבריו, המיגוניות שמספק משרד החקלאות נמצאות מחוץ לשטחי העבודה, דבר שמקשה על החקלאים להגיע למרחב מוגן בזמן. "העובדים שלי שנפצעו היום היו בשדה, והם היו צריכים לשכב על הקרקע כי לא הייתה להם שום הגנה קרובה. גם אם יש מיגוניות, הן נמצאות בקצה השדה, רחוק מאיתנו״, הוא מסביר. "אם הממשלה מבקשת מאיתנו להמשיך לעבוד את האדמות ואומרת כי ניתן להיכנס לשטחים החקלאיים, אז שידאגו גם ליירוט הטילים שנופלים בשטחים הפתוחים״.
מעבר לסכנות הפיזיות, החקלאים מתמודדים גם עם מציאות כלכלית קשה. למרות ההבטחות, רבים מהם טרם קיבלו פיצויים על הנזקים שנגרמו בשדותיהם. "בכל הפעמים שהיו נפילות בשטחי החקלאים, אף אחד ממס רכוש לא הגיע כדי לבחון את הנזקים״, אומר אייל.
"מעבר לכך, לא קיבלנו פיצויים מהמדינה. לא על העונה הקודמת - ולא על הנזקים של העונה הנוכחית. יש מתווה לפיצויים שהמדינה הכריזה עליו, אך בפועל אנחנו לא רואים את הכסף. יש חקלאים שזקוקים נואשות לכספים האלה, ובלעדיהם הם פשוט לא יוכלו להמשיך. יש חקלאים שממשיכים לעבד את האדמות תחת אש – כי הם לא מאמינים שהם יקבלו את כספי הפיצויים״.
בנוסף לסכנה הביטחונית ולמצוקת הפיצויים, החקלאים מתמודדים עם מחסור בכוח אדם. עובדים זרים רבים מפחדים להגיע לאזורי הסיכון, דבר שגורם לפערים בכוח העבודה. "אין לנו מספיק עובדים, כי העובדים הזרים פשוט חוששים להגיע״, אומר אייל. ״החקלאים יוצאים לעבודה בפחד, הם לא יודעים אם יחזרו בשלום בסוף היום הביתה – אבל אין ברירה״.
"אנחנו לא נעזוב את השדות האלה״, עובדיה אומר בנחישות. "המצב קשה, אנחנו עובדים מתוך פחד אמיתי. אנחנו כאן כדי להישאר, כדי להבטיח שהאדמות יישארו בידינו ושהמדינה תמשיך לקבל תוצרת חקלאית טרייה ואיכותית. אנחנו זקוקים לתמיכה של הציבור ושל המדינה – שנמשיך להבטיח את ביטחון המזון, גם בשעות הקשות הללו״.