אנשי חברת “סינקופה", מהמובילות בישראל בתחום ההגברה והתאורה בשני העשורים האחרונים, מתקשים להסתגל למציאות שנכפתה עליהם מאז 7 באוקטובר בשנה שעברה. באותו יום נורא נרצחו ארבעה מעובדי החברה שנמצאת בכפר עזה: אביב ברעם, נטע אפשטיין, יובל סלומון וניצן ליבשטיין זכרם לברכה. שני עובדים נוספים, התאומים זיו וגלי ברמן, נחטפו ומוחזקים עדיין ברצועה.
בשל המצב, רבים מעובדי החברה מגויסים למילואים, ובמהלך המלחמה הוקפאו בחלק מהזמן מופעים גדולים, עובדה שיוצרת קשיים כלכליים משמעותיים לחברה. ועדיין, שיחות עם מנהלים ועובדים מבהירות שאת רוחה של “סינקופה" אי אפשר לשבור.
שנה זוועתית
“בחודשים הראשונים למלחמה בכלל לא עבדנו, גם כי לא הייתה עבודה אבל גם כי בחרנו שלא לעבוד", מודה עמוס בוקובזה, חבר קיבוץ כפר עזה, מייסד ומנכ"ל “סינקופה".
“בתקופה הזו העובדים שלנו הרגישו צורך להפעיל את ההגברה בעצרות בכיכר החטופים בתל אביב, בגלל שהבסיס שלנו בכפר עזה, ובגלל גלי וזיוי. אני לא רציתי להפעיל את החברה בכלל".
"עשינו הדממה, כל מי שהיה יכול יצא לחל"ת. אבל כשאמרו לי שחשוב שניקח חלק בעצרות בכיכר החטופים בשבתות, עשינו את זה. בנובמבר שעבר עשינו אירוע חברה במועדון רדינג 3 בתל אביב, כי כל העובדים רצו להתכנס, להתחבק, להתנחם ולהתגבש. באפריל האחרון חזרנו לעבוד לראשונה, ובמכה אחת נפתח שוק העבודה".
"אבל גם אז, זה היה רק במרכז: עשינו את ההגברה לחנן בן ארי, לעומר אדם, לאייל גולן ולכל המופעים הבולטים שהיו בשנה הזו. היה דיסוננס גדול מאוד בין זה שאנחנו מדינה במלחמה, ובין מה שקורה בתחום המופעים".
"האמנים חזרו להופיע, ואנחנו מצאנו את עצמנו במצב שבו יותר מ-16 עובדים במילואים, וחלק מאלה שנותרו הרגישו שהם לא מסוגלים נפשית לחזור לעבודה. יש לי עובדים שמסרבים לעבוד עד שהבֶרמנים חוזרים. אפשר להבין אותם, אנחנו בתוך סיטואציה הזויה".
בוקובזה הקים את “סינקופה" בשנת 2002 כחברת הגברה לאירועים באזור העוטף. השם נולד, לדבריו, בהשראת הפתיח לשירו של אריק איינשטיין, “הבלדה על זומטי ולבטי", שבו אומר הזמר “סינקופה" לטכנאי האולפן.
בתחילת דרכה, “סינקופה" הורכבה בעיקר מתושבי כפר עזה ואזור העוטף. בהמשך הצטרפו עובדים מרחבי הארץ. מה שהחל כעסק קטן נעשה עם הזמן למעצמת הגברה ותאורה שפועלת ברבים מהאירועים והמופעים הגדולים בארץ, ולעיתים גם בחו"ל.
“לאחרונה עשינו את ההגברה בשתי הופעות של אד שירן בקפריסין", בוקובזה מספר. “גם לשם העובדים שלנו לקחו את שלטי החטופים, וזה היה מרגש, עוצמתי ולא מובן מאליו כי הקהל לא היה יהודי או ישראלי". "זו שנה קשה מאוד מנטלית, ולנו היא זוועתית", מתאר יניב סוריק, תושב קריית ביאליק, מנהל המדיה התקשורתית של החברה.
“בתקופה שבה היה אסור להיכנס לכפר עזה, היו לנו קשיים בהעברת הציוד משם לאולפני הרצליה, וזה היה נורא כי כפר עזה זה ‘סינקופה’ ו’סינקופה’ זה כפר עזה".
"המעבר היה לארבעה חודשים, עד שהחלטנו להחזיר הכל לכפר עזה, המקום הטבעי. בחודשים הראשונים הפעילות בתחום נעצרה, אז התחלנו לשקם את תחזוקת הציוד, עשינו הכשרות חדשות לעובדים וניסינו למלא את הלו"ז".
"רצינו לתת לעובדים פרנסה וגם אופק. עמוס החליט שהוא לא מפקיר את הטכנאים ועשה ימי תחזוקה גם כשלא היה באמת צורך. מצד אחד, זה הדבר הכי קשה בעולם, להמשיך לעבוד כרגיל, כי כל דבר מזכיר את החבר’ה שנרצחו וגם את גלי וזיוי, שעדיין חטופים, ושאני קרוב אליהם מאוד. מצד שני, זה העיסוק שלי. הייתי חייב למלא את עצמי במשהו ולא לשבת בבית ולהתעסק בזה".
ספר על גלי וזיו.
“גלי וזיוי הגיעו ל’סינקופה’ בנעוריהם, התקבלו בחברה והתקדמו יפה. מעבר לזה שהם טכנאים מעולים ומקצועיים, הם הביאו איתם את הדבר הכי נצרך בתחום האינטנסטיבי והקשה הזה – חיוך ומצב רוח מרים. הם היו מאירים כל מקום שנכנסו אליו".
יאיר גורן מתל אביב, יועץ אסטרטגי בחברה, מספר שהעבודה בעצרות בכיכר החטופים בחודשים הראשונים למלחמה עזרה לאנשי “סינקופה" להכיל את הסיטואציה.
“כולנו היינו שבורים, והעבודה בעצרות די הצילה אותנו מבחינה רגשית", הוא משתף. “בחודשים האחרונים חזרנו לעבוד יחסית בסדר, אבל שיברון הלב עדיין קיים ואנחנו עדיין לא מעכלים את מה שקרה. זו הייתה שנה שבה ‘סינקופה’ כמעט נכחדה, מכה שהיה לנו קשה להתאושש ממנה, אבל הצלחנו לשרוד ולחזור לאיזה תלם נכון מבחינת ההתנהלות. רק החודש דברים מתחילים לחזור לשגרה רגילה, וגם זה בספק כי אירועים שונים יכולים לגרום לביטול הופעה, וזה גורר הפסדים".
על כל השנים
בבוקר השבת השחורה, כשהמחבלים פרצו לקיבוץ והחלו במסע הרצח, בוקובזה שהה בביתו עם משפחתו. הם חולצו משם רק ב-1 בלילה. “באותה שבת, בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ, כולם דיווחו מהממ"דים על מחבלים שנמצאים בבתים, והייתה תחושה מתסכלת של חוסר אונים כי לא יכולנו לעזור זה לזה", הוא משחזר.
“בטפטופים גילינו על העובדים שלנו ועל אחרים שנרצחו, ועל חטיפתם של אנשים, ביניהם גלי וזיוי. למחרת, כשכבר היינו בדרך למלון בשפיים, קיבלתי הודעה הזויה בפייסבוק: ‘תעביר לי מספר חשבון בנק, ואעביר לך את הכסף’".
"המשכתי לקרוא, ואז הבנתי שמדובר בפלוגת מילואימניקים שהגיעו למשרדי ‘סינקופה’ ולקחו אוכל מהמקרר כי היו רעבים. הם רצו לשלם על האוכל שלקחו. כתבתי להם: ‘אתם מגזימים, לא צריך שום דבר. כל מה שיש אצלנו עומד לרשותכם’. חלק מהמבנים ומהציוד של ‘סינקופה’ נפגע, אבל העברנו חלק מהציוד לאולפני הרצליה".
לא חשבת להעתיק את המשרדים של “סינקופה" לאזור אחר, למרכז אולי?
“בטח שחשבתי על זה. חשבתי גם שנכון להוציא את ‘סינקופה’ לשנתיים מחוץ לכפר עזה כי כפר עזה, כקהילה, שבורה כרגע וצריכה לעבור תהליך שיקום ארוך מאוד. אני אישית כבר עברתי ארבעה בתים בשנה אחת. עכשיו עברתי לכפר סבא. למרות זאת, הבנתי שהכי נכון יהיה להשאיר את ‘סינקופה’ בכפר עזה".
בתוך האובדן והשבר, החודש ראו בוקובזה וחבריו ל"סינקופה" נקודת אור: דירקטוריון אקו"ם החליט להעניק לחברה אות הוקרה מיוחד על פועלה ב־22 שנותיה. האות יוענק בטקס פרסי אקו"ם השנתי, בתחום המוזיקה הפופולרית, שייערך בסינמה סיטי גלילות ב-24 בנובמבר.
“אנחנו אחראים על ההגברה בטקס פרסי אקו"ם זה 25 שנה", מספר בוקובזה. “צלצלה אליי לא מזמן לימור מאקו"ם ואמרה לי שוועדת הפרס שוקלת להעניק לנו אות הוקרה. לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה, אבל כשראיתי את הפרסומים בתקשורת, חשבתי שזו מחווה יפה ומרגשת. אני מרגיש צורך להקדיש את האות לחבר’ה הצעירים שעבדו אצלנו ונרצחו, ולחטופים – הבֶרמנים והחטופים הנוספים מכפר עזה".
“משמח ומרגש לקבל פרס כזה, אבל זה לא תופס את ‘סינקופה’ בשיאה", אומר בגילוי לב גורן. “זאת אומרת, בעיניים שלי, אות ההוקרה לא מגיע כי ‘סינקופה’ הצטיינה בשנה האחרונה, בגלל הנסיבות, אלא על כל העשייה של עמוס והחבר’ה של ‘סינקופה’ לאורך השנים".
גם סוריק מביע תחושות מעורבות: “מצד אחד, אות ההוקרה הזה מגיע בתקופה מורכבת ומאתגרת עבור ‘סינקופה’, כשאנחנו בקשיים לא קטנים ובכאב עצום על החברים שלנו שנרצחו ועל גלי וזיו שעדיין חטופים. מצד שני, זה מחמיא מאוד. ‘סינקופה’ תרמה תרומה עצומה לתחום ההגברה והתאורה בארץ לאורך השנים, הציבה סטנדרטים גבוהים של חו"ל, והיא ראויה להוקרה הזו".
