מצב החטופים כיום, ובכלל, העובדה שהם עדיין שם, קשים לכולנו. מבחינה אישית, המיזם 'מכתבי תקווה' נותן לי תקווה", אומר תובל דמבו בן-יוחנה, נער בן 15 מרעננה, שהעלה לאוויר מיזם דיגיטלי שבמסגרתו מוזמנים הישראלים לכתוב מכתבים לחטופים שנמצאים בעזה.

"אני מתייחס לחטופים באתר כחטופים חיים, ואומר לעצמי שהם יחזרו הביתה ויקבלו את המכתבים הרבים שכתבו להם". הידיעה על המיזם המקורי עברה מפה לאוזן, ובתוך פחות משבועיים כבר נכתבו למעלה מ־1,600 מכתבים המיועדים לחטופים.


התמודדות אישית קשה

ליזם, תלמיד כיתה י', עיסוקים רבים. הוא מנגן, מדריך בצופים, מתנדב בנוער מד"א ואפילו לומד לתואר במדעי המחשב במסגרת תוכנית אקדמיה בתיכון.

"אני מנסה לאכול את כל העוגה", הוא מחייך ומספר שעל מיזם "מכתבי תקווה" (lettersofhope.co.il), שעלה החודש, הוא החל לעבוד כבר בדצמבר 2023.

"רציתי להיות קשור יותר לנושא החטופים, רציתי לעשות עוד משהו חוץ מלבוא לעצרות בימי שבת", הוא מסביר. "חשבתי על מיזם, והרעיון התחבר לי עם התחביב שלי, לתכנת".

"בהתחלה חשבתי על מיזם שבו כותבים מילים חמות למשפחות של חטופים כדי לתמוך בהן, אבל באחד הימים אבא שלי נכנס לחדר, ראה שאני עובד על האתר וחשב שאולי עדיף להתמקד בכתיבת מכתבים לחטופים עצמם. הרעיון הזה הסתדר לי בראש, והתחלתי לעבוד על האתר בכיוון הזה".

לדבריו, "עניין החטופים העלה בי הרבה רגשות, מקצת דיכאון ואי-ודאות ועד תקווה. בהתחלה היו הרבה מאוד רגשות קשים. כמו כל הילדים בגיל שלי שנחשפים בפעם הראשונה לאירוע קשה כזה, לא ידעתי איך להתמודד עם זה".

"בבית הספר ניסו לתת כלים ולעזור, אבל מכיוון שאני מחובר לחדשות ולאקטואליה, הייתי כל הזמן עד למה שקורה. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו בנושא. הייתי הולך לכיכר החטופים, והתחלתי יותר להיכנס לנושא, להניע את עצמי. ככה בעצם נולד המיזם. עבדתי עליו כשנה, במקביל ללימודים ולדברים הנוספים שאני עוסק בהם".

בתוך זמן קצר הגעת לכמות גדולה מאוד של מכתבים. זה הפתיע אותך?
"מצד אחד, אמרתי לעצמי שאני בסך הכל ילד שבנה אתר ולא צריך לפתח ציפיות שזה יתקדם לאנשהו. אבל תוך כדי העבודה הבנתי שהגיוני שזה יצליח, כי אנשים רבים מחוברים לנושא החטופים. בסופו של דבר, יש קהל גדול לכתיבת המכתבים האלו".

הוא העלה לאתר 63 שמות ותמונות של חטופים, שכדבריו הבין מפרסומים שונים שהם בחיים. "אני גם הולך על הגישה שעדיף שיכתבו למישהו שלא יקבל את המכתב, מאשר שלא יכתבו למישהו שיכול לקבל", הוא מסביר.

"למיזם יש שלוש מטרות. המטרה הראשונה היא שנושא החטופים יישאר בשיח. המלחמה ממשיכה, קורים המון דברים בעולם, ואני חושב שמיזם חדש מחדש את השיח בנושא".

"המטרה השנייה היא מבחינת מי שכותב את המכתב. זו מעין יצירת קשר אישי בין הכותב לחטוף, כדי שהחטוף לא יהיה עוד תמונה בפוסטר, לא עוד שם ברשימה".

"הבנתי שהמטרה הזו אכן מתממשת כשאבא שלי הראה לאחותי הקטנה, בת 8, את האתר, והיא בחרה לכתוב מכתב לתצפיתנית החטופה, דניאלה גלבוע. היא כבר כתבה לה שלושה מכתבים. המטרה השלישית היא שבסופו של דבר, כשחטוף יחזור הביתה ויקבל את המכתבים שכתבו לו, הוא יבין שהוא היה חשוב ומשמעותי, שמישהו עצר את היום שלו וכתב לו. שיבין שהוא באמת היה חסר".


כמה שיותר מכתבים

לפני העלאת האתר לאוויר נעשתה פנייה אל משפחות החטופים. "יצרנו קשר עם מטה המשפחות ושאלנו מה דעתם בנושא", הוא מספר. "הם הגיבו כללית שזה מצוין, אבל שזה תחתיי, שהם לא קשורים לזה".

"כשהאתר היה מוכן, אבא ואני חשבנו איך ליידע את הציבור. היו לנו כל מיני רעיונות, אבל בסופו של דבר אבא פשוט העלה פוסט בפייסבוק ובאיזו קבוצת וואטסאפ, ותוך כמה שעות כבר היינו עם 100 מכתבים. משם זה כבר התקדם".

יצא לך לקרוא כמה מהמכתבים?
"למרות שבתור יוצר האתר אני יכול לגשת לחומרים ולקרוא את המכתבים, אני לא עושה את זה, לפחות עד שחטוף שאליו כתבו יחזור הביתה. אני גם רוצה שזה יישאר כמה שיותר אישי. אני לא רוצה להיות בן אדם שלישי בשיחה בין שניים".

אתה עצמך כתבת לחטופים?
"בפעם הראשונה כתבתי עוד לפני שהאתר עלה. בדיוק חזרתי אז מעצרת בכיכר החטופים. נאמה שם משפחתו של החטוף עומר שם טוב. נכנסתי לאתר והתחלתי לכתוב לעומר ולספר לו מה ששמעתי, איך המשפחה שלו מדברת עליו".

"כתבתי מכתבים גם לתצפיתנית נעמה לוי. היו לי כל מיני מחשבות שרציתי לשתף איתה. בחודש יוני חגגו לה יום הולדת 20 בכיכר החטופים. הייתי שם, וגם על זה כתבתי לה, על מה שהיה שם, על מה שאמרו עליה, על מה שחברות שלה סיפרו עליה".

"כמו שאמרתי, אחת ממטרות המיזם היא לתת למי שכותב אפשרות להתחבר לחטוף וכך גם לפרוק את הרגשות שלו. אני, מהצד שלי, מרגיש כמה שזה עוזר לי כשאני כותב, ועד כמה זה יעזור לנעמה כשהיא תחזור ותקרא את המכתב".

לכל 63 החטופים המופיעים באתר כבר נכתבו מכתבים. "אני ואבא חשבנו בהתחלה שיהיו יותר מכתבים לחטופים שמכירים את השמות שלהם, כאלה שהמשפחות שלהם קצת יותר פעילות במאבק מבחינה תקשורתית", דמבו בן-יוחנה מספר. "אבל הופתענו לגלות שכבר יומיים לאחר שהאתר עלה לאוויר אנשים כתבו לכולם. אין חטוף שלא כתבו לו, כולל לחטופים שהם עובדים זרים".

הכותבים באתר אינם נדרשים לספר על עצמם. "אני לא דורש פרטים אישיים ממי שכותב כדי שאנשים ירגישו כמה שיותר פתוחים", הוא מסביר. "אני מבקש רק לציין שם, ויש כאלה שכותבים 'אנונימי'. זה גם בסדר, מבחינתי".

אילו תגובות כבר קיבלת?
"מורים בבית הספר אמרו לי שזו יוזמה יפה. אבל חשוב לי להדגיש שהעניין הוא ממש לא סביבי. כל מטרת האתר הזה היא כתיבת המכתבים. העובדה שמישהו כותב מכתב לחטוף, זה מבחינתי ניצחון. המטרה שלי היא שיהיו כמה שיותר מכתבים ושכמה שיותר מהר החטופים יוכלו לקבל אותם. אשמח מאוד אם עוד אנשים ייכנסו לאתר ויכתבו מכתבים".

בכל זאת, אתה חש סיפוק אישי על הרמת מיזם כה ייחודי?
"סיפוק אין פה. סיפוק יהיה כשאשלח באופן ממשי לחטופים את המכתבים שכתבו להם. אז ארגיש סיפוק".

"אנשים מדברים על כך שהרבה מהחטופים כנראה לא יחזרו בחיים, אבל ברגע שאדם מתחיל לכתוב עוד מכתב ועוד מכתב לחטוף ספציפי, יש בו כבר יותר תקווה שהוא חי", מוסיף משה בן-יוחנה, אביו של תובל. "אתה לא יכול לכתוב למישהו ולהגיד לעצמך 'הוא בטח לא בין החיים'. לכן, לדעתי המיזם הזה לא רק נועד לשמור על נושא החטופים בשיח, אלא גם לשמור בשיח את המחשבה שהם חיים".